יום לאחר שגופתו של אריאל שרון נטמנה באדמה, ניתן לאתר בכל העיתונים, ולא רק ב"הארץ", גם מופעי ביקורת על האיש ומעשיו.
אפילו ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם מאמר, מאת יועז הנדל, הכולל הבנה לביקורת על שרון. "יש משהו מחמם באבל הלאומי שנפרש בשבועיים האחרונים מעל דפי העיתון", כותב הנדל במדור הדעות של העיתון. "[...] אלא שהחום הלאומי גם מבלבל. ההחלטות הקשות של שרון גרמו לצער וכאב לקבוצה גדולה של אנשים [...]".
הנדל אינו מתכוון לחפים מפשע שנהרגו במבצעי הנקם שהוביל שרון, גם לא למשפחות חללי מלחמת לבנון. הנדל מבין ללבם של מתנחלי עזה לשעבר, שכועסים על שרון מפני שהוביל לנסיגה מהרצועה.
קברו של אריאל שרון, 13.1.14 (צילום: מרים אלסטר)
דומה כי זה מה שהזרם המרכזי של התקשורת מסוגל להכיל בימים אלה. ביקורת על שרון מימין, בשל הנסיגה מעזה. לא על המלחמות, לא על החשדות לשחיתות. גם "ישראל היום" מתמקד בסוגיה זו בבואו לבקר את שרון.
יתר על כן, אמילי עמרוסי טוענת באותו עיתון כי הסיקור החיובי של חיי שרון בתקשורת הישראלית ("בית-חרושת לזיכרון קולקטיבי") נובע מהחלטתו לסגת מעזה. "האם מספידיו הנרגשים מהארץ ומהעולם היו דוברים כך אלמלא אותן שנתיים אחרונות לפעילותו?", היא תוהה.
לדעתה, "ככה ייעשה לאיש אשר השמאל חפץ ביקרו [...] לא נשאל על חוקיות הקבורה בקרקע פרטית, נטשטש את המדיניות השנויה במחלוקת, לא נתעכב על קטנות כגון תיקים פליליים. גלימת עוקר המתנחלים עשויה מחומר דוחה כתמים".
"הדי מחלוקת לצד אהבה עמוקה ליוו את שרון אלי קבר", כותב מרדכי חיימוביץ' ב"מעריב", ומתמקד גם הוא בנסיגה מעזה. לטענת חיימוביץ', "לא ההתנתקות עשתה את שרון ליקיר השמאל והעיתונות. בחברה ישראלית, שחיפשה דמות אב, הוא היה האחרון שנשאר".
"אריק הוא לא הנפיל האחרון", אומר ישראל מעוז לכתב "הארץ" גדעון לוי. "יש לנו עוד הרבה נפילים. הם צצים אצלנו כמו פרחים, ואחר-כך אומרים שלא יהיו עוד כמותם".
אהוד ברק ורני רהב בהלוויית אריאל שרון, 13.1.14 (צילום: אדי ישראל)
לוי, שנשלח יחד עם הצלם אלכס ליבק לסקר את הלוויית שרון, קושר גם הוא בין הנסיגה מעזה לכבוד שניתן לראש הממשלה המנוח.
"הקהילייה הבינלאומית שלחה רק את סגל ב' שלה, עם ראש ממשלת צ'כיה כראש מדינה יחיד ואיתו שר ההגנה של קפריסין ושרת החוץ של סינגפור. אילו מת שרון לפני שהספיק לבצע את ההתנתקות, גם אלו לא היו באים לחלוק כבוד למי שנחשב בעולם עד אז לפושע מלחמה, מילושביץ' הישראלי", הוא כותב. בטקסט של לוי יש גילויי רגשנות ואהדה מפתיעים כלפי שרון ומשפחתו, בהתחשב בעמדתו השמאלית של הכותב. אולי משום כך מקפיד לוי לסיים את רשימתו באזכור הכפר הפלסטיני שהיה פעם בשטחי חוות השקמים.
עוד מזכיר לוי בסיקורו כי לא באו אזרחים רבים להלוויה ומכל מקום הרבה פחות ממה שציפו. ב"ישראל היום" מדווח על כך גדי גולן. קוראי "מעריב" יכולים ללמוד על כך מדיווחו של חיימוביץ'. מקוראי "ידיעות אחרונות", שממשיך לסקר את מות שרון כאילו היה בן משפחה שמת ולא מנהיג, נחסך המידע הזה.
נוסף לסיקור ההלוויה מאת לוי מודפסת ב"הארץ" רשימה ביקורתית מאת נחמיה שטרסלר, הלועג להספדים המלוקקים לשרון ומזכיר (לגנאי) את חלקו במפעל ההתנחלויות בשטחים. אמיר אורן מבקר ברשימה נפרדת את הסגידה של צה"ל לשרון, שהפר פקודות ושיקר למפקדיו. במדור הדעות האחורי של העיתון מתפרסם מאמר מאת יואב פלד, הטוען כי "מורשתו האמיתית של שרון היא מורשת של מלחמה כפולה, המתנהלת עד היום, נגד הפלסטינים ונגד עניי ישראל". לפי פלד, מדיניותו של ראש הממשלה שרון, על הנסיגה מעזה והקמת חומת ההפרדה, "כוונה אך ורק לייעול השליטה הישראלית בשטחים, כדי שאפשר יהיה להמשיך במדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית ובהורדת המסים הישירים".
הלוויית אריאל שרון, 13.1.14 (צילום: מרים אלסטר)
בעוד שבעיתוני הבוקר ניתן למצוא ביקורת רבה על הנסיגה מעזה וטענות ביקורתיות ביחס למעשי שרון בצבא ובכלכלה, אין הבוקר תזכורת משמעותית לחשדות בשחיתות שליוו את שרון, בעיקר בשנותיו האחרונות. לפי ציוץ שפירסם אתמול יובל יועז, הפרשן המשפטי של "גלובס", לשלל ההספדים על שרון היה אמור להצטרף גם מאמר פרי עטו על תולדות ראש הממשלה המנוח מהזווית המשפטית, אולם המאמר לא ראה אור.
מבין השורות של יועז אפשר להבין כי המאמר היה ביקורתי וכי הוא אינו שבע רצון מהחלטת עורכי "גלובס" לגנוז אותו. בתגובה לפניית "העין השביעית" נמסר מ"גלובס": "המאמר לא היה ראוי לפרסום, לא בתוכנו ולא בעיתויו".
באסה
מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", עינב שיף, ממליץ הבוקר לכתבי המשטרה והמשפט בישראל לא לדווח בינתיים על הפרשה הקשורה ברב יאשיהו פינטו. "עם כל הבאסה שבדבר, עדיף לחכות שניתן יהיה לחשוף את כל הפרטים", הוא כותב. "יהיה מספיק זמן לדבר על זה".
זו המלצה אנטי-עיתונאית, שלוקה בחוסר הבנה בסיסי. חובתו של עיתונאי להביא מידע בעל עניין לציבור כשזה בידיו, בוודאי אם יש אפשרות שהדיווח החלקי יזרז את מועד הדיווח המלא. ב"ידיעות אחרונות" כמו נענים לבקשתו של שיף ועדיין לא מדווחים על הפרשה, גם לא על מה שאפשר לדווח. "ישראל היום", שנשבע מדי בוקר לתמוך בשלטון החוק, לא כתב עדיין מלה על ההתפתחויות האחרונות בפרשה. "מעריב" ו"הארץ" מתעקשים להפגין עצמאות עיתונאית.
הרב יאשיהו פינטו (צילום: יוסי זליגר)
בשער "הארץ" מתפרסמת ידיעה קצרה מאת גידי וייץ ויניב קובוביץ ולפיה הרב פינטו עתיד להגיע בסוף-השבוע לביקור בישראל. עוד נמסר בידיעה כי "היום תנחת בארץ דמות מרכזית נוספת שבידיה מידע משמעותי בפרשה המסתעפת שמסעירה בימים אלה את צמרת משטרת ישראל".
ב"מעריב" מתפרסם טור מאת ברוך קרא, המלווה את הפרשה בחדשות ערוץ 10. קרא מזכיר כי לצד החקירה הישראלית, בחשד כי הרב פינטו שיחד את תת-ניצב אפרים ברכה, התקיימה גם חקירה אמריקאית, בחשד שהרב פינטו היה קורבן סחיטה. "החוקרים האמריקאים אכן הכירו את מערכת היחסים בין ברכה לרב", כותב קרא. "מה בדיוק הם ידעו עליה? התשובה אולי תינתן בעתיד הקרוב. מה כן אפשר לומר? שתיעוד בעניין זה בדיוק הועבר לרשויות בישראל".
הגורמים העלומים נחשפים
ביום חמישי האחרון הוקדש שער "ישראל היום" לביקורת חריפה מפי גורמים בכירים אך עלומים בירושלים על אודות מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי. "התנהלותו אובססיבית", הם טענו, בין היתר.
הבוקר מצמיד "ידיעות אחרונות" שם ופנים לגורמים – שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. "קרי משיחי ואובססיבי", מצוטט יעלון בכותרת הראשית של העיתון, וזאת על סמך "שיחות סגורות" שקיים לאחרונה עם אמריקאים ובכירים במערכת הישראלית. שמעון שיפר מדווח על דברי יעלון בלי להזכיר את הפרסום ב"ישראל היום".
בשולי החברה
במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב גדעון עשת על כוונת הוועדה למאבק בעוני של משרד הרווחה לבטל את קצבאות הילדים והזקנה הניתנות לכולם, ולהמירן בקצבאות לעניים בלבד. עשת טוען כי מהלך כזה ימנע מהכסף להגיע לייעודו ומזכיר כי כמחצית מהזכאים ל"מענק עבודה" (קצבה הניתנת למי שעובד בשכר נמוך) אינם מקבלים את המגיע להם, כיוון שהם נדרשים להגיע למשרדי רשות המסים ולהוכיח שהם זכאים להטבה.
"לעניים, מתברר, לא רק שאין די הכנסה. אין להם גם יכולת למצות את זכויותיהם", כותב עשת. אם הוועדה תהפוך את קצבאות הזקנה והילדים לקצבאות לעניים, הללו יידרשו לדרוש את הכסף באופן פעיל ובסופו של דבר פחות מהם יקבלו ממנו, הוא צופה.
יובל גורן מדווח ב"מעריב" כי הוועדה למאבק בעוני שכרה את שירותיו של משרד יחסי-ציבור דבי-תקשורת בעלות של 50 אלף שקל לארבעת חודשי עבודתה. "גורמי רווחה המעורבים בעבודת הוועדה ביקרו אתמול את המהלך", מדווח גורן. "לטענתם מדובר במהלך מיותר לחלוטין, שכן הוועדה פועלת בחסות ובמינוי שר הרווחה, שבעצמו נעזר בשירותי דובר אישי – זאת במקביל למערך הדוברות של המשרד שבראשו הוא עומד". לפי גורן, "ממשרד יחסי-הציבור דבי-תקשורת, שמדברר את הוועדה, ביקשו לא להגיב".
מחמאה ל"ישראל היום"
ההטיות הפוליטיות ב"ישראל היום" אינן מוגבלות לפוליטיקה הישראלית. כיוון שהעיתון ממומן על-ידי שלדון אדלסון, איש עסקים בינלאומי עם אינטרסים כלכליים ופוליטיים בארה"ב, גם סיקור העיתון את המערכת הפוליטית האמריקאית סובל מהטיות קשות. דוגמה מובהקת לכך ניתן היה למצוא בסיקור החד-צדדי של המאבק האחרון על נשיאות ארה"ב, כשהעיתון התייצב באופן כמעט מלא מאחורי המפלגה הרפובליקאית (שעה שמועמדיה קיבלו תרומות חסרות תקדים מאדלסון).
הבוקר, לעומת זאת, הפתעה מבורכת. העיתון מדווח בהבלטה על הפרשה האחרונה שאליה נקלע מושל ניו-ג'רזי ומי שנחשב לאחד המועמדים הרפובליקאים הבכירים למשרת הנשיאות, כריס כריסטי. בראש עמ' 29 של העיתון מופיעה ידיעה מאת יוני הרש, המוכתרת בציטוט הישיר "כריסטי השתמש בכספי השיקום מסנדי – לפרסום". הטקסט נפתח במלים "מסתבך והולך".
רק לאחרונה היה כריסטי מעורב בפרשה אחרת, ו"ישראל היום" סיקר זאת בצנעה יחסית, תוך הדגשת עמדת המושל. והנה הבוקר, שינוי מגמה. יש לקוות שמדובר בכוונת מכוון, שנבעה מהחלטה מקצועית שהפרשה חמורה וראויה לדיווח, ולא כתוצאה של היסח הדעת.
ענייני תקשורת
אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" כי עובדי אגף הגבייה ברשות השידור מחרימים את מחליפו הזמני של סמנכ"ל הגבייה לשעבר, אבי כ"ץ.
אילן גטניו מדווח ב"ישראל היום" כי טוויטר סגרה את החשבון של הזרוע הצבאית של חמאס.
צבי בראל כותב ב"הארץ" על החוקה המצרית החדשה, שאוסרת בין היתר על מעצר עיתונאים בשל הבעת דעה.
לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי מנכ"ל הרשות השנייה שי באב"ד תוקף את זכייניות הטלוויזיה המסחרית על האופן שבו הן מנפחות את נתוני הצפייה שלהן, תוך התעלמות מהאוכלוסייה הערבית. אברבך מזכיר כי "המטבע הנהוג בהתנהלות בשוק הטלוויזיה המסחרית הוא על בסיס משקי בית יהודיים", ומדווח כי באב"ד מכנה זאת "גזענות". אולם כדי ששוק יפעל יש צורך לא רק במי שמציע סחורה, אלא גם במי שרוכש אותה. במקרה הזה, בין הרוכשים ניתן למצוא את אמצעי התקשורת, כולל "גלובס", שמקבלים את עמדת הזכייניות ומדווחים על נתוני הרייטינג לפי הנתון המנופח של משקי בית יהודיים.