זה היה בעת טיסה במסוק לכיוון הכללי של רצועת עזה. "אתה לא מצלם אותי עם ערפאת", הורה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו למשה מילנר, רגע אחרי ששאל אותו מי הוא ומה הוא עושה על המסוק. ראש הממשלה, שהחל את הקדנציה הראשונה שלו בתפקיד הרם חודשיים וחצי לפני כן, עדיין לא הכיר כל אחד ואחד מאנשי הצוות שהקיפו אותו. הצלם, שצורף לטיסה מתוקף תפקידו בלשכת העיתונות הממשלתית, סבר כי ראש הממשלה עושה שגיאה, והחליט להתעקש.

"תשמע", אמר מילנר לראש הממשלה, "אני אין לי בעיה לא לצלם אותך עם ערפאת – אבל שתדע שערפאת בעצמו יביא צלם". ראש הממשלה, הוא מספר, התרכך והמיר את האיסור בסייג. "ביבי אמר, 'אם הוא יביא צלם – אז גם אתה תצלם'. ובאמת, אחרי שהוא ראה שערפאת הגיע עם צלם, צילמתי אותם לוחצים ידיים".

על-פי שיטת העבודה שהיתה נהוגה אז בלשכת העיתונות הממשלתית, מספר מילנר, ראש מחלקת הצלמים היה מקבל לידיו את תשלילי התמונות ובוחר אילו מהן יפותחו ויישלחו לכלי התקשורת. לאחר תום הפגישה בין המדינאי הישראלי הימני וראש הרשות הפלסטינית שצמח בארגוני טרור, הוחלט שהתמונה המרכזית שתופץ מהמעמד היא זו שבה נראים השניים בצדודיותיהם, במשרד סגפני למראה, על רקע וילון כעור וצלליות מעוררות חשש, לוחצים ידיים – נתניהו בארשת פנים חשדנית, לא מתמסרת, וערפאת מזווית שבה פניו מוסתרות כמעט כליל בכאפייה שממנה מזדקרים חוטמו המכובד וארובת עינו. תמונה רשמית עם רמז בלתי רשמי עבה.

"יצחק, תעבור עוד פעם"

תשעה ראשי ממשלה מבין התריסר שעמדו בקודקודה של מדינת ישראל ליווה מילנר כצלם לשכת העיתונות הממשלתית – או "לשכת העיתונות", בלי "הממשלתית", כפי שהוא מכנה את הגוף הממלכתי הפועל בחסות משרד ראש הממשלה. בשלהי נובמבר האחרון, זמן קצר לאחר הגיעו לגיל 67, יצא לגמלאות.

את רוב הקריירה שלו העביר מילנר כצלם רשמי של מדינת ישראל: קדנציה אחת שבה ליווה את ראשי הממשלה לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין ומנחם בגין, וסיים אותה כמנהל מחלקת הצלמים; וקדנציה נוספת שבה החל כאחראי על הקמת אוסף התצלומים הלאומי ושבמהלכה ליווה את ממשלת רבין השנייה ואת ראשי הממשלה נתניהו, שמעון פרס, אהוד ברק, אריק שרון ואהוד אולמרט. בין שתי התקופות העביר עשור וחצי כצלם-כתב עבור כלי תקשורת בינלאומיים.

הוא נולד ב-1946 בגרמניה, שם שהתה משפחתו מכורח תפקידו של האב כאיש המוסד לעלייה ב', גוף של ארגון ההגנה שבמסגרתו לקח חלק בהברחת יהודים ניצולי שואה לישראל בתקופת המנדט הבריטי. ב-1948 עזבה המשפחה את גרמניה והתיישבה בלוד. למקצוע הצילום הגיע במקרה. לפני הגיוס, מספר מילנר, נזקק לכסף ומצא משרה כשוליה של צלם חתונות. ב-1965, כשהתגייס, שובץ לחיל המודיעין, אך הועבר מתפקידו לאחר שחלה בצהבת. לנוכח נסיונו כצלם וכעובד מעבדה הועבר לשמש צלם בחטיבת דובר צה"ל.

"באותה תקופה, יחידת הצילום בדובר צה"ל היתה אדם אחד, ששימש מפקד, צלם, מסריט ומקליט", הוא מספר. "בגלל זה היה קורה שהייתי מצלם את הרמטכ"ל יצחק רבין סוקר את משמר הכבוד, ואחר-כך הייתי ניגש אליו ואומר לו, 'יצחק, תעבור עוד פעם' – והייתי גם מסריט את זה".

מילנר מספר כי במסגרת שירותו בדובר צה"ל הוצמד לעתים תכופות לכוחות ישראליים שנשלחו לבצע פעולות תגמול מעבר לגבולות המדינה – במקרה שלו, בלבנון ובסוריה. "היינו נכנסים לכפר, מפוצצים שני בתים וחוזרים", הוא נזכר. כשהוא נשאל כיצד קרה שבצה"ל שלחו צלם לתעד את הפעולות השנויות במחלוקת, שכללו לעתים מעשים שהוכחשו באופן רשמי, הוא מבהיר שהפעולות אמנם תועדו – אך התמונות עצמן לא תמיד פורסמו.

כמו שקרה שנים רבות לאחר תום שירותו, כשמצא לנכון לחנך את ראש הממשלה הטרי על מסוק בדרך לרצועת עזה, גם כששימש צלם צבאי נקלע לחילוקי דעות עם מושאי הסיקור. "היתה פעולה אחת, ב-1965, שבה נכנסנו לכפר בסוריה", הוא מספר. "אמרתי למפקד, 'אנחנו לדעתי מפוצצים את הבית הלא נכון'. המפקד אמר, 'מה, אני אשמע לצלם?'. למחרת בבוקר, בכל העיתונים דיווחו: 'צה"ל הרג אבא וילד'. בתחקיר שנערך לאחר מכן אמרתי לרבין שלדעתי המפקד פיצץ את הבית הלא נכון".

ומה רבין אמר?

"רבין אמר: 'תעזוב, אל תשימו לב אליו – הוא צלם'".

יועץ התקשורת מחליט

הרבה השתנה בעבודתם של צלמיה הרשמיים של מדינת ישראל בין שנות ה-60 של המאה הקודמת לעשור השני של המאה הנוכחית. מילנר, שהיה שם במשך רוב התקופה, התקבל לעבודה בלשכת העיתונות הממשלתית ב-1967, זמן קצר לאחר שחרורו מהשירות בדובר צה"ל. חונכו היה הצלם המנוח פריץ כהן. המעבר בין שני הגופים היה חלק: באותן שנים פעלו שני הגופים באותו בניין תל-אביבי וחלקו יחד מעבדה. "זה למעשה היה אותו גוף, אותה יחידה", הוא אומר.

בתקופה ההיא ולאורך רוב שנותיה, אומר מילנר, פעלה מחלקת הצלמים של לע"מ תוך מידה ראויה לציון של אוטונומיה: מנהל המחלקה היה בוחר אילו תצלומים יופצו, ואלו היו התצלומים שהופצו לכלי התקשורת בארץ ובעולם.

רוב ראשי הממשלה, הוא אומר, לא נהגו להתערב בעבודתם של הצלמים הרשמיים. "לבגין לא היה אכפת מכלום, גם גולדה לא התערבה, וגם רבין, בקדנציה הראשונה. גם שרון היה עלא-כיפאק, הוא בכלל לא התערב בכלום", הוא מציין. מלבד בגין, שהיה מושא הצילום שהותיר עליו את הרושם העמוק ביותר, שני ראשי ממשלה אחרים שאליהם חש מילנר קרבה הם רבין, שאותו הכיר מימי שירותו הצבאי, ואולמרט ("היה אגדה לעבוד איתו. הוא יודע מה זה עיתונות").

סמוך למועד פרישתו של בגין מהחיים הפוליטיים פרש גם מילנר משירות המדינה; כששב לגוף הממלכתי עשור וחצי לאחר מכן הבחין בשינוי מסוים במערכת היחסים שבין המתועדים למתעדים. "זה התחיל לדעתי בקדנציה השנייה של רבין, שבה איתן הבר היה מנהל לשכת ראש הממשלה", הוא אומר. "בתקופת הבר התחילו לבדוק יותר מקרוב מה מפרסמים ולבקש, 'תוציא לי תמונה כזאת וכזאת'". מילנר אינו מותח ביקורת על השינוי, ומדגיש כי היה מדובר בהתערבות מתונה – שמאותה תקופה ואילך איפיינה גם את התנהלותה של מחלקת הצלמים מול ראשי הממשלה הבאים.

ההתערבות העמיקה במהלך הקדנציה השנייה של נתניהו כראש ממשלה, אומר מילנר, קדנציה שבה, לדבריו, הונהג כלל שלפיו הגורם המחליט אילו צילומים יופצו הוא לירן דן, יועץ התקשורת של נתניהו וראש מערך ההסברה הלאומי. "כיום יועץ התקשורת מעורב בכל דבר. היום יועץ התקשורת בא, אומר לי, 'תראה לי את כל התמונות – את התמונה הזאת אתה לא מפרסם'. וזהו", אומר מילנר. "יועצי התקשורת הקודמים של ביבי לא היו כאלה – לירן, כל דבר שיוצא הוא עובר עליו. כל הצלמים מתווכחים עם יועץ התקשורת, אבל בסופו של דבר הוא מחליט – וזה גם הגיוני שהוא יחליט. יכול להיות שזה לא מוצא חן בעיני שלא בוחרים את התצלום שאני רוצה, אבל הוא צודק מבחינתו. אני לא חושב שזה דבר רע".

בזמן האחרון יש תחושה שלע"מ מפיצה תצלומים לא כל-כך ממלכתיים. זכור במיוחד תצלום של קובי גדעון, שבו נתניהו נראה מגבו, יושב על כיסא פלסטיק, כביכול משקיף על הנגב, ועוד תמונה מאותו אירוע, שבה כמה מהשרים נתפסו כשעל פניהם הבעות מוזרות.

"אלו התמונות שיועץ התקשורת בחר. הוא רצה תמונה של ראש הממשלה יושב ומשקיף על המדבר, זה היה הכיסא שהביאו לו – וזאת תמונה יפה", אומר מילנר. "בזמנו, כשהייתי מנהל המחלקה, הייתי בוחר את התמונות שיופצו על-פי האיכות האסתטית שלהן, וזה תמיד היה משרת את ראש הממשלה יותר טוב מאשר התמונות שהן הנכונות יותר מבחינה פוליטית. היום יועץ התקשורת מעדיף את אלו שבהן ביבי נראה כמו שהוא רוצה להיראות".

גם צלמים מנוסים, הוא מדגיש, אינם חסינים מפני טעויות. כך קרה למשל במקרה שבו צילם את ראש הממשלה אולמרט בעת שנפגש עם חיילים, ותפס אותו בארשת פנים מדוכדכת. "הוא היה מאוד עצוב בתמונה, לא יודע למה, ובעיתונים – ב'הארץ' – ניסו לנחש מה קרה לו. אני שלחתי את הדיסק, ומתברר שמי שבחר את התמונה בחר את התמונה הלא נכונה. אז קורות טעויות, ועכשיו יש פיקוח מוחלט על זה".

התצלומים שאינם מופצים, הוא אומר, שמורים כולם בלשכת העיתונות הממשלתית. "אתה יכול לבוא ולראות את כולם, ואם זה קצת ישן, אתה יכול גם לקבל אותם – העניין הוא לא לראות אותם כשהם עוד אקטואליים", אומר מילנר. לדבריו, לא קרה מקרה שבו ביקשו ממנו במפורש לא לצלם דבר-מה. "אם לא רוצים שתצלם, פשוט לא נותנים לך להיכנס".

כשהוא נשאל אם יש סיטואציות ספציפיות שלא נהוג לצלם, הוא מהרהר ועונה: "אוכל. לא מצלמים בזמן האוכל. אחת הסיבות, לדעתי, היא שלא רוצים שהציבור יראה כמה הם אוכלים". סיטואציות שהיה נהוג לצלם פעם אך כיום כבר לא, אומר מילנר, הן כאלה שבהן נראים פוליטיקאים כשהם מעשנים סיגרים. "היום אתה לא נכנס לחדר כשראש הממשלה מעשן".

בין תיעוד לתעמולה

כששואלים את מילנר על המתח המובנה בין תיעוד לתעמולה, שהוא מנת חלקו של כל צלם רשמי, הוא משיב כי צלמים שונים נוטים לעשייה שונה, בהתאם למטען האישי שלהם. "זה תלוי בצלם. אני עבדתי 14 שנה בעיתונים, ואם אני מגיע לאירוע, זאת תמיד תהיה תמונה עיתונאית", אומר מילנר. "צלמים אחרים יוציאו תצלומים שמזכירים יותר יחסי-ציבור". כיצד מבדילים בין שתי הסוגות? "אינטואיציה", הוא פוסק. "אני לא יכול להגדיר את זה במלים".

ובכל זאת, יש לך מן הסתם השקפת עולם ודעות, ובתור צלם של לע"מ – התמונות גם משרתות מדיניות מסוימת. לא קרה לך שנדרשת לצלם אישים או סיטואציות שהפריעו לך ברמה האישית?

"אגיד את זה ככה. כשהייתי בתנועת נוער הייתי בשומר-הצעיר. מספיק שמאלני? בגיל 17 נהגתי ללכת לוויכוחים עם ילדי בית"ר, ואת הוויכוחים האלה ניהל חבר-הכנסת – אז הוא היה חבר-כנסת – מנחם בגין. בגיל 18 כבר נעשיתי גרופי שלו – בגין היה לדעתי גדול הסוציאליסטים. בקיצור, דעותי השתנו, ובכל זאת ליוויתי את תהליך השלום מיומו הראשון ועד שפרשתי.

"אז אם תשאל אותי אם אני בעד להחזיר את כל השטחים, או חלק מהשטחים, אני אומר שדעתי האישית לא משפיעה על הצילום. בוועידת מדריד צילמתי את סאיב עריקאת, שהגיע בכאפייה. חנאן עשראווי, הצילום שעל כריכת הספר שלה הוא צילום שאני צילמתי. זה לא בהכרח אומר שאני מחבב אותם".

בטח שמעת על התלונות של צלמים ומערכות עיתונאיות בארצות-הברית נגד ממשל אובמה, שלטענתם מאלץ אותם להסתמך יותר ויותר על תצלומים רשמיים של הנשיא.

"אני מצדיק את הבית-הלבן", חורץ מילנר. לדבריו, הכרזתם של כלי התקשורת כי יימנעו ככל הניתן מפרסום תצלומים רשמיים של הנשיא אובמה ראויה להיענות בסנקציה נגדית. "אתם לא רוצים להשתמש בתמונות של הבית-הלבן? בכל מקרה לא תיכנסו ליותר מאשר פוטו-אופ", הוא מציע.

"הצלם שעובד עם הממשל, פיט סוזה – התמונות שלו הן קלאסיקה. מעט מאוד צלמים שעובדים ב-AP או רויטרס יכולים להגיע לרמה שלו. יש מגבלות של מקום ושל זמן; אם תכריז על הבית-הלבן כעל מרחב פתוח לצילום, יהיו לך שם 10,000 צלמים כל יום. לבית-הלבן יש טרוולינג-פול, צלמים שמתלווים לנשיא בסיורים, והם מקבלים מספיק זמן כדי לצלם אותו".

אתה רואה אפשרות שגם בישראל יקרה דבר כזה?

"היו הרבה פעמים שהתמרמרו, למשל בתקופת אולמרט. הצלמים טוענים שזה פוגע בפרנסה שלהם, ואני עניתי שגם הצלמים שעובדים בלשכת העיתונות עובדים בשביל פרנסה, לא בשביל העיניים הכחולות של אולמרט".

פרסונה נון-גרטה

התקופה שבה תיעד את מנחם בגין, שבה שימש צלם וגם עמד בראש מחלקת הצלמים, היא זו שנחקקה בלבו של מילנר יותר מכולן. "האירוע שאני הכי גאה שהייתי בו הוא ועידת קמפ-דייוויד הראשונה, זה שיא השיאים של העבודה שלי", הוא אומר, ומציג תצלום שצילם במעון הנופש הנשיאותי ב-1978. בגין נראה בו מגבו כשהוא לוחץ את ידו של גבר גרום ומחויך, לבוש טריינינג ואוחז באופן אגבי במקל הליכה – הנשיא המצרי אנואר סאדאת. התמונה צולמה עוד לפני תחילתן הרשמית של שיחות השלום; שני המדינאים נשואי הפנים נראים בה כשהם מעתירים זה על זה חמימות מפתיעה, בלתי מעונבת.

"זו תמונה שאני ביימתי", מספר מילנר. "פגשתי את סאדאת בחמש בבוקר, עדיין בתוך הג'ט-לג, שאלתי אותו אם אני יכול לצלם אותו, והוא אמר שכן. רצתי לבגין, שגם הוא התעורר, והבאתי אותו. הנשיא האמריקאי, קרטר, ישן באותה שעה ולא ידע על זה. בשבע וחצי בבוקר הוא פותח 'גוד מורנינג אמריקה' ורואה את התמונות האלה, שהופיעו אחר-כך גם בכל העיתונים. הוא היה בהלם. הרי הזמינו אותם למשא-ומתן כי הם לא דיברו. קרטר השתולל, והצמיד לי מאבטח שיעקוב אחרי מכאן והלאה".

שנה או שנתיים לפני פרישתו של בגין מהחיים הפוליטיים פרש מילנר מתפקידו בלשכת העיתונות הממשלתית. אחרי כ-18 שנה כצלם רשמי בגופי השלטון של מדינת ישראל, עבר לצלם עבור כלי תקשורת בינלאומיים, ובהם גם המגזינים "טיים" ו"ניוזוויק". בסוכנות סיגמא, שבה הועסק, הוכשר גם לתפקידי כתיבה, ונשלח למשימות עיתונאיות על תקן כתב-צלם.

אחד המאורעות ההיסטוריים הראשונים שתיעד כצלם אזרחי היה מלחמת לבנון הראשונה. "במלחמה הסתובבתי לבד, לא עם כוחות צה"ל. הכנתי למגזין סוף-השבוע של 'לה-פיגארו' כתבה על בחור שנשרף בפנים – קראתי לו 'פנטום האופרה בישראל'. הוא היה מסתובב ברחוב עם מסכה, כאילו היה שודד בנקים, ואנשים היו נבהלים ממנו. זאת היתה כתבה מרגשת, וכמתנה צילמתי את החתונה שלו. על הכתבה הזאת זכיתי בפרס בצרפת", הוא נזכר.

בתקופתו כצלם עיתונות הספיק מילנר גם לקחת חלק בעריכת האנציקלופדיה הבטחונית "צה"ל בחילו", שבה הופקד על עריכת הצילומים, והוציא למעלה מעשרה ספרי צילום, שאחד מהם סייע לו ליישר מחלוקת שעוררה ידיעה בלעדית שפירסם בעיתון צרפתי ששמו כבר פרח מזכרונו. בתחילת שנות ה-90, הוא מספר, התלווה למשלחת של הוותיקן שסיירה בכנסיית הקבר בירושלים. במקביל, גורם במשרד החוץ הדליף לו סקופ: הוותיקן, שבאותה העת טרם כונן יחסים דיפלומטיים עם ירושלים, עומד להכיר בישראל ולהחליף עימה שגרירים.

"זה היה חצי שנה לפני כינון היחסים – ובעיתון הזה, אולי זה היה 'נובל אובזרבטר', הסכימו להמר על הידיעה הזאת ופירסמו אותה. אחרי הפרסום קרא לי נציג הוותיקן בישראל ואמר לי שאני גמרתי איתם, שאני פרסונה נון-גרטה בוותיקן". בשנת 2000, מספר מילנר, יושרו ההדורים לאחר שביקש להעניק לאפיפיור, יוחנן פאולוס השני, עותק מאלבום תצלומים פרי עדשתו שהוקדש לאתרים שעל-פי האמונה הנוצרית קשורים בחייו של ישוע. הוא הוזמן לוותיקן, התייצב ומסר לראש הכנסייה הקתולית את הספר באופן אישי.

מדינה אחרת שבה הוכרז מילנר אישיות בלתי רצויה בעקבות עבודתו העיתונאית היא דרום-אפריקה של דמדומי משטר האפרטהייד, שאותה סיקר בשליחות סוכנות סיגמא. "צילמתי כמה דברים שלא מצאו חן בעיני ממשלת האפרטהייד. בצילום אחד ראו איך תושבים של כפר לוקחים משתף-פעולה שחור ושורפים אותו חי, על גרילר. אחר-כך צילמתי איך חיילים עם מאג מגיעים בקונטיינר לאחת העיירות, פותחים את הדלת ויורים. היו שם הרוגים ופצועים. צילמתי גם איש שמאלף כלבים לתקוף רק שחורים", מספר מילנר. "השלטונות אמרו שהכתבות שלי הן נגד דרום-אפריקה, וגירשו אותי בתור פרסונה נון-גרטה. הם אמרו שרק בגלל שאני ישראלי לא עשו לי שום דבר".

מקצוע אומלל

אחרי עשור וחצי שצילם וכתב עבור גופים עיתונאיים, ב-1995 שב מילנר ללשכת העיתונות הממשלתית כדי לנהל את הקמת אוסף התצלומים הלאומי: פרויקט מיונם, סריקתם והנגשתם של תצלומי לשכת העיתונות הממשלתית לדורותיה, שהסתיים לפני כארבע שנים ("סרקתי בערך 100 אלף צילומים", הוא מעריך). במקביל הצטרף ליתר צלמי המחלקה בתיעוד ממשלת רבין הראשונה. את העצרת שבה נרצח ראש הממשלה לא תיעד משום שבאותו היום חגג את יום-הולדתו.

מאורע מינהלתי בולט בקדנציה ההיא היה הקמתה של מחלקת הווידיאו של לע"מ, יוזמה של ראש הלשכה איתן הבר שנועדה לענות על דרישותיו של שוק הטלוויזיה הצומח. מספר צלמי הסטילס במחלקה, הוא אומר, כמעט לא השתנה משנות ה-60 ועד ימינו: בראשית ימיו בלע"מ הועסקו במחלקה מנהל-צלם ושני צלמים הכפופים לו, ואילו היום מועסקים בה מנהל-צלם ושלושה צלמים. השכר, לעומת זאת, "ירד באופן משמעותי", אומר מילנר.

גם מחוץ למחלקת הצלמים של הגוף הממשלתי השתנו תנאי עבודתם של צלמים באופן ניכר. "תנאי ההעסקה של צלמים בימינו משפילים", אומר מילנר. "אני מעביר סדנאות בצילום, וכשבאים אלי תלמידים ושואלים אותי, 'כדאי להיות צלם?', אני אומר להם שלא. אני גם נגד לימודי צילום במקומות כמו מכללת הדסה, או צילום אמנותי בבצלאל – עדיף ללמוד להיות צלם רנטגן, כי בצילום עיתונות אין מה לעשות. רוב הצלמים היום הם פרילנסרים; אתה יודע כמה משלמים היום בעיתון ליציאה? יש מקומות שבהם משלמים 80 שקל, או אולי 140 שקל לצלם ותיק כמוני. שתקבל פרופורציה, מצלמה זולה עולה 20 אלף שקל. צלמים היום לא חיים בכלל, זה מקצוע אומלל".

בתעשיית ההוצאה-לאור המצב אינו טוב יותר. "הספרים האחרונים שהוצאתי לא שווים את הנייר שעליו הם הודפסו", אומר מילנר. "הוצאתי, עם דני דור, ספר שנקרא 'דרום-אמריקה – נוסעים בעקבות הילדים'. מכרנו 6,000 עותקים, וכל אחד מאיתנו קיבל 2,600 שקל. אם תנסה להוציא היום אלבום – אתה תפשוט את הרגל".

בשנים האחרונות מתבררת במערכת המשפט בצרפת תביעה שהגישו מילנר וארבעה צלמים אחרים נגד ענקית המידע הוויזואלי קורביס. החברה, השייכת למייסד מיקרוסופט ביל גייטס, רכשה את סוכנות סיגמא והובילה אותה לכינוס נכסים. מנהלי קורביס, נטען בתביעה, רוקנו את סיגמא מנכסיה ושללו מהעובדים את זכויות הפנסיה שלהם. "בסוף נקבל משהו", מעריך מילנר.

משימה נוספת שתעסיק את מילנר בחודשים הקרובים היא הקמתה של תערוכה מקיפה של תמונות שצילם במרוצת שנותיו כמתעד רשמי של מדינת ישראל. התערוכה, שאוצר אלכס ליבק, תתמקד בראשי הממשלה שתועדו במצלמתו של מילנר ובאחורי הקלעים של כהונותיהם. בניגוד לתצלומים שמפיץ הגוף הממלכתי שממנו פורש כעת הצלם הוותיק, תצלומי התערוכה לא יזדקקו לאישור של גורם ממשלתי כלשהו.

מה אתה מתכנן לעשות אחר-כך?

"אני מלווה קבוצות של ישראלים בחוץ-לארץ, בהודו ובפורטוגל", אומר מילנר. "אני לא מתכוון לצלם לאף זב חוטם בשביל 80 או 140 שקל. זה יהיה עלבון".