שלום לתלמידי הקורס "מבוא לתקשורת המונים". בסוף-השבוע הקודם התחוללה בישראל סופת חורף גדולה, שהותירה עשרות אלפי ישראלים מנותקים מרשת החשמל. קראו בעיון את שלושת הקטעים הבאים מתוך כתבות שהתפרסמו בגליון "ידיעות אחרונות", יום ראשון, ה-15 בדצמבר 2013.

קטע 1:

הפעם לא יהיה צורך להקים שום ועדת חקירה. אירועי סופת השלג הגדולה שהשתוללה בסוף-השבוע בירושלים ברורים לחלוטין. הכל לא פעל, המערכת כשלה. החשמל נותק, צירי התנועה שהובטח שיפולסו – נחסמו על-ידי המשטרה. אלפי נשים, גברים, ילדים וקשישים – בילו לילה שלם על כביש הגישה לבירת הארץ בכפור, ללא מזון, ללא שתייה, בלי שמיכה [...] משום מה המחדל הזה מזכיר לי כמה מחדלים קודמים, בתחומים אחרים לחלוטין, המוכיחים שוב ושוב כי לרשויות השלטון והחירום, שאנו אמורים לתת בהן אמון שיחלצונו מכל צרה, אין תהליך מסודר ונכון של קבלת החלטות. כך אירע בפרשת השיוט של הספינה מרמרה: הדיווח היה מדויק, הכל ידעו שצפוי עימות חריג, ותהליך קבלת ההחלטות היה פגום לחלוטין. כך לא נבחר חמישה חודשים נגיד חדש לבנק ישראל, אף שהנגיד הקדום הודיע על פרישתו חצי שנה מראש. וכך אירע רק בשבוע האחרון, בשאלת שליחת הנציג לטקס האשכבה של נלסון מנדלה בדרום-אפריקה" (גד ליאור)

קטע 2:

אזרחי ישראל חיים בידיעה שהמדינה חייבת להם הכל. מדהים הפער בין דעתם של האזרחים על ממשלתם לבין גובה הציפיות ממנה [...] אפילו מעצמה כמו ארה"ב לא יכלה לפתור בעוד מועד את התוצאות הטרגיות של אסון 'קתרינה'. בלוס-אנג'לס נחרבים מדי פעם בתים ברעידות אדמה. ההוריקנים והטייפונים מכים שוב ושוב באמריקה, ואין מושיע. באוסטרליה חוגגות להבות האש בכל שנה בקיץ. העולם אינו מוכן, וכמעט רק אצלנו באים בטענות" (איתן הבר)

קטע 3:

אחת לחמישים או מאה שנה פוקדת אותנו סופה אמיתית, בסטנדרט צפון-אירופי. זה מה שקרה כאן בסוף-השבוע [...] מיד כמו ברפלקס מותנה כבשה את ערוצי הרדיו והטלוויזיה מלת הפלאים: מחדל. ומיד אחריה, אחותה הצעירה והנמרצת: ועדת החקירה הממלכתית [...] ערים מכובדות אחרות, כמו לונדון, כמו וושינגטון, נכנסות לשיתוק כאשר פוקדת אותן סופה מהסוג שפקד אותנו בסוף-השבוע הזה. נמלי התעופה נסגרים. כבישים נחסמים. זרם החשמל מתנתק וכמוהו האינטרנט, ואף אחד לא זועק מחדל" (נחום ברנע)

כעת נסו לנחש: מי מבין שלושת הכותבים, שביקשו לקבוע אם התחולל מחדל לאומי ומה היקפו, העביר יומיים נטולי חשמל כמעט לחלוטין בסלון חשוך, בבית קר במבשרת-ציון, עטוף בחמש שכבות של בגדים? ומי מבין הכותבים העיד על עצמו שכתב את הטור בעודו לבוש גופייה בחדר מחומם?

התרגיל החינוכי הקטן אך המאלף שזימן לנו גליון הפוסט-סופה הבומבסטי של "ידיעות אחרונות" מוכיח שוב את תקפותה של האִמרה הוותיקה – Where you stand depends on where you sit (ששימשה, בין השאר, גם את נלסון מנדלה, אדם שידע דבר או שניים על ישיבה ממושכת וכפויה). או בהקשר הדיון הספציפי: יש קשר ישיר והפוך בין להט הביקורת המערכתית שהטיחו הכותבים לבין טמפרטורת החדר שבו כתבו אותה.

שער גליון "ידיעות אחרונות", יום אחרי סוף-השבוע שבו היכתה סופת שלגים בישראל, 15.12.13

יש להדגיש שאין כאן בעיה של גילוי נאות: קריאה בטורים ובירור נוסף הבהירו כי הבר וברנע לא קפאו בקור, בניגוד לליאור, המתאר בפרוטרוט את התלאות שעברו הוא ומשפחתו במהלך הסופה. השאלה העקרונית יותר נוגעת ל"מרחק הראוי" הראוי לדיווח העיתונאי ולמקור שממנו נובעת הסמכות העיתונאית.

המיתולוגיה העיתונאית מקדשת את היציאה אל ה"שטח". בעיתונות האמריקאית נהוג להכתיר את העבודה העיתונאית הגורמת לשחיקת סוליות הנעליים של הכתב (Shoe-leather reporting) כיהלום שבכתר הריפורטרי. הכתב הפוגש מקור בכיר במגרש חניה חשוך, הנוקש על דלתו של מרואיין סרבן והמסכן את חייו באזורי קרבות רחוקים הפך עם הזמן לדימוי האייקוני המועדף על עיתונאים כשהם מבקשים לקבע את הדימוי של המקצוע שבו הם עוסקים.

אלא שעבודה עיתונאית, במרבית המקרים, אינה יכולה לכלול דיווח על אודות האירועים עצמם, כפי שנחוו על-ידי העיתונאי. "חדשות אינן מה שקורה", מסביר חוקר העיתונות ליאון סגל, "אלא מה שמישהו אמר שקרה או שיקרה. במרבית המקרים, כתבים אינם חווים את האירועים ממקור ראשון, כך שעליהם להסתמך על דיווחים של אחרים".

חשבו על כל הפעמים שצפיתם בכתב הפוליטי או בכתבת הכלכלית הניצבים מחוץ למשרד ממשלתי ומדווחים למגיש באולפן על אודות הפגישה המתקיימת כעת במשרד שאורותיו עדיין דולקים ושבתוכו הם אינם נמצאים. שלא לדבר על סוגת הדיווח מחוץ למשרד שהאורות בו כבו מזמן. ברבים מהמקרים, כאמור, לעיתונאים אין גישה ישירה אל האירועים שעליהם הם מדווחים. העמידה מחוץ לזירת הדיווח מבקשת לטשטש את העובדה הזאת, אבל בה בעת ובאופן פרדוקסלי, מנכיחה אותה.

"היום תזרח השמש", מאמר של נחום ברנע על סופת השלגים, "ידיעות אחרונות", 15.12.13

אלא שגם דיווח "מן השטח" יכול להיות בעייתי וחסר. מי שמתעד את ההתרחשויות משדה הקרב או מן החדר הקפוא חווה בעוצמה רבה ובאופן בלתי אמצעי את האירועים. אבל במקרים רבים, דווקא בשל היותו "בשטח", אין לו הבנה מלאה של התמונה הכללית וחסר לו הריחוק ההופך זרם תודעה נסער לדיווח עיתונאי בעל ערך. והדברים אמורים במיוחד בדיווחים "מן השטח" בתקשורת האלקטרונית או המקוונת, שבהן, במקרים רבים, הסיקור הוא מיידי ונעדר פרספקטיבה.

שאלת היתרונות והחסרונות של הדיווח מלב ה"שטח" נחשפה, למשל, ב-2003, כשהצבא האמריקאי החליט לאפשר לעיתונאים נבחרים להצטרף ככתבים מוטמעים בכוחות הפולשים לעיראק. הכתבים המוטמעים זכו לגישה חסרת תקדים אל הכוחות הלוחמים, וכמה מהם הפיקו מן ההזדמנות הזאת תיאורים מרתקים ומעוררי מחשבה על אודות המלחמה והשלכותיה. ואולם, חלק אחר של הסיקור שסיפקו הכתבים המוטמעים התאפיין בהעדר פרספקטיבה באשר לתמונת הקרב הגדולה יותר, או להשלכות המדיניות של הפעולה הצבאית. יתר על כן, כמה מן הכתבים המוטמעים, שחוו את מוראות המלחמה מקרוב, התקשו להתנתק מאווירת אחוות הלוחמים וסיפקו תעמולה בכסות עיתונאית.

מובן שהתשובה המתבקשת לשאלת המרחק הראוי של העיתונאי מן ה"שטח" היא "גם וגם": כדאי שהעיתונאי המסקר יהיה מספיק ותיק ומנוסה כדי שיוכל לעגן את דיווחי השטח שלו בהקשרים מעמיקים. או לחלופין, על כלי התקשורת להפקיד את הסיקור בידי שני עיתונאים לפחות – האחד ידווח מן ה"שטח" והשני יספק פרשנות רחבה יותר. אלא שלנוכח דלדול המשאבים הגובר של העיתונות וההצערה הנמשכת של כוח העבודה העיתונאי, פתרון ה"גם וגם", למרבה הצער והתסכול, אינו תמיד רלבנטי.

ולבסוף, שאלת הדיווח מן ה"שטח" והמרחק הראוי הופכת מורכבת עוד יותר בעידן שבו כלל לא ברור היכן נמצא אותו "שטח". אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בשדה העיתונאי של העשורים האחרונים היא צמיחתה של עיתונאות (עיבוד) המידע (data journalism). סוגת דיווח זאת נסמכת על עיבוד של מידע ממוחשב בהיקפים גדולים בעזרת תוכנות ניתוח נתונים.

ההיצע הגדל של מסדי נתונים ציבוריים (הלמ"ס, Google maps, ויקיליקס ועוד) והיכולת המשופרת לשלב מסדים כאלו בדיווח העיתונאי באופן נהיר תרמו להצלחות בניתוח קשרים מורכבים בין משתנים רבים (למשל הניתוח השיטתי של הוצאות חברי הפרלמנט הבריטי על-ידי ה"טלגרף")  או בהמחשה גרפית של נושאים מורכבים כמו הפערים המצטמצמים (או לא) שבין העולם המפותח לעולם המתפתח.

ברור שעיתונאות המידע עוסקת ב"עולם האמיתי", ובמקרים המוצלחים ביותר היא אף יכולה לתרום להפיכתו למעט טוב יותר. ועדיין, ה"שטח" שבו משקיעה עיתונאות עיבוד המידע את מירב מאמציה הוא דיגיטלי ווירטואלי. היציאה אליו אינה מצריכה שחיקה של סוליות הנעליים או קפיאה בחדר לא מוסק.