פרק 8: אהוד סגר את זה עם הצנזור

בשמונה בבוקר נקרא עודד בן־עמי, יועץ התקשורת של יצחק רבין, להיכנס בדחיפות ללשכת שר הביטחון בקריה. כשפתח את הדלת הבין מיד שמשהו רע מאוד קרה. גון הפנים הג'ינג'י של רבין התחלף בחיוורון קל. "היה תרגיל של סיירת מטכ"ל בדרום. יש חמישה הרוגים, וגם פצועים", אמר רבין הנסער לבן־עמי, "הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל וראש אמ"ן היו שם. הם בדרך לפה. אהוד כבר דיבר עם הצנזור, וסגר את כל העניין".

"מה זאת אומרת 'סגר את העניין'?" התפלא בן־עמי, שכמובן לא ידע עד אז דבר על התרגיל בצאלים.

"שום דבר לא יֵצא החוצה", השיב רבין.

"יצחק, שום דבר לא יצא?" הרים בן־עמי את הקול, "אתה אומר לי שיש פצועים. הפצועים יגיעו לסורוקה? עוד מעט יבואו ההורים שלהם לשם. להורים האלה יש חברים, לחברים יש חברים עיתונאים. מה, אתה באמת חושב שתוך שעתיים הסיפור הזה לא יהיה בחוץ? אנשים יעמדו בפתח בית החולים".

"אל תדאג", התרגז רבין, "אהוד סגר את זה עם הצנזור".

בערך באותו זמן עמד אבי בניהו תקוע בפקקים של הבוקר ליד קיבוץ געש. חודש קודם קיבל פנייה אישית מהרמטכ"ל ברק לעזוב את תפקידו כפרשן צבאי ב"על המשמר" ולהתמנות לראש ענף הקישור לעיתונות בדובר צה"ל. בניהו, שנתפס שנים אחר כך כיריב מר של ברק ואנשי לשכתו כשהתפוצצה פרשת מסמך הרפז, נענה לחיזורי הרמטכ"ל. בבוקר התרגיל בצאלים הוא היה בדרכו ליום ראשון של חפיפה בקריה. לפני שהספיק להתייצב צלצל הטלפון הנייד שלו. על הקו היה רל"ש הרמטכ"ל חיים מנדל־שקד. "תגיע", אמר הרל"ש קצרות, "היתה תאונה של סיירת מטכ"ל. אהוד רוצה אותך לידו". כשמיהר במסדרון המוביל ללשכת ברק, תפס את בניהו סגן הרמטכ"ל, ליפקין־שחק. "שמע בניהו", הוא אמר לו, "אותך אהוד מעריך. הוא הביא אותך לכאן. זה היום הראשון שלך בתפקיד. מה שתגיד לו הוא יעשה. תשכנע אותו לפרסם הכול. הכול. בלי לגלות סודות צבאיים, אבל גם בלי להסתיר. אנחנו עומדים לעשות טעות גדולה. רוצים להסתיר מה שהיה שם".

* * *

הטיסה מצאלים לתל אביב היתה אחת מהקשות בחייו של אהוד ברק. הפלונטר היה מסובך אפילו בשבילו. הוא הותיר מאחוריו תאונת אימונים מחרידה עם הרוגים ופצועים שלא כולם פונו עדיין לבית החולים. האסון קרה במתקן סגור, במהלך אימון סודי ביותר. נהגי אמבולנס מבסיס צאלים, טייסי מסוקי הפינוי, חיילי מנהלה בסיירת מטכ"ל, כולם נחשפו בבת אחת לקודש הקודשים של מערכת הביטחון. ברק חשש מדליפה חמורה של ביטחון שדה. הוא גם ידע כבר אז שזו לא תאונה שהתרחשה תחת מדרג פיקודי ברור. אין גדוד טנקים שכפוף לחטיבה, והחטיבה לא כפופה לאוגדה. מדובר באימון ברמת המטכ"ל שמתארח במתקן אימונים זר, בנוכחות הרמטכ"ל ובכירי מערכת הביטחון.

ברק שהתקשה בעצמו לקבוע בשבועות שלפני המודל מי יפקד עליו, הבין שאחרי תאונה כזאת, יהיה קשה עוד יותר למצוא בעל בית. כבר בטיסה לקריה מצא את עצמו הרמטכ"ל במירוץ נגד הזמן. צריך לדווח לרבין על האסון. צריך לראות איך סוגרים את הברז לעיתונאים. "לא חשבתי שאפשר יהיה להחשיך את זה", אומר ברק, "רציתי למנוע חשיפות שמזיקות למדינה. גם לא רציתי להרוג את האפשרות לבצע את המבצע בכל זאת רק בגלל שלא הספקנו לחשוב".

נראה שיותר מכול, ברק התקשה להשלים באותן שעות עם האפשרות ש"שיח אטד" הגיע אל קצו. למרות התאונה, הוא האמין שקיימת אפשרות להמשיך במבצע. במידה רבה ראה ברק בחיסולו של סדאם אירוע שאם יצליח, עשוי להגדיר את כהונת הרמטכ"ל שלו. החלום הזה התנפץ באחת מול עיניו. אבל לברק לקח זמן להבין זאת. הוא לא היה היחיד. כשדורון קמפל וד"ר נחמן אש נסעו לבית החולים בשבת, יומיים אחרי האסון, חשב גם קמפל שאפשר בכל זאת להמשיך. "עכשיו כשזה קרה יש לי תמונה ברורה של מה שצריך לעשות שם", הוא אמר לרופא.

מראהו של ברק באותו בוקר נחרת אצל כל מי שבא איתו במגע. "ראיתי אהוד שונה מכל מה שראיתי עד אז", מספר אדם שפגש בו, "הוא ישב מכווץ בכיסא. כאילו מנסה להיעלם". ליותר מאדם אחד אמר ברק שזהו היום השחור ביותר בחייו. "אני מכסה אותו מאז שהיה ראש אמ"ן באמצע שנות השמונים", אומר העיתונאי אמנון אברמוביץ', "בשני אירועים ראיתי אותו מאבד שליטה: בפרשת הרפז ובאסון צאלים. בשתי הפרשות האלה הוא יצא ממעגל הביטויים המתון, הנשלט".

ואכן, להחלטות שקיבל ברק מיד כשהגיע ללשכתו ביום חמישי, ה־5 בנובמבר, בשעות הראשונות לאחר האסון בצאלים, היתה השפעה גדולה על הפיכתו מתאונת אימונים קשה לפרשה שעדיין מדממת.

* * *

1992 היתה שנה של תאונות אימונים. עד האסון בצאלים נהרגו 12 חיילים באסונות מיותרים. כולם באותה שנה. הרמטכ"ל ברק הציג אמנם סטטיסטיקה של ירידה במספר התאונות, אבל עד היום איש לא שוכח את הכותרות: אסון ההתייבשות של סיירת מטכ"ל, רולטת הרשת בחיל האוויר, אסון הכבל של 669. הכול תוך מספר חודשים. הכול במשמרת של ברק. הרמטכ"ל שהבטיח צבא קטן, חכם ודיגיטלי, מצא את עצמו ערב התאונה בצאלים תחת ביקורת קשה. תאונות האימונים היו האיום הקשה ביותר על תדמיתו הציבורית של מי שתכנן כבר אז את עתידו הפוליטי אחרי שיפשוט מדים.

"באווירה היתה מן הצטברות של חרדה", נזכר ברק, "'מה קורה? זה הילדים שלנו. יש המון תאונות', למרות שהתאונות היו בירידה דרמטית, מכל אסון היו עושים חגיגה: ועדת החוץ והביטחון התכנסה בדחיפות, כותרות ענקיות בעיתונים ומאמרי ביקורת".

ברק היה מוטרד. הוא ניסה להילחם בתופעה. חודשיים לפני התאונה בצאלים הוא דיווח לממשלה על ההחלטה להציב קציני בטיחות בבסיסי ההדרכה של יחידות השדה, ובעיקר ביחידות המיוחדות. באותו חודש, בעקבות התייעצות שקיים עם הפרקליט הצבאי הראשי, אילן שיף, הנחה ברק את התביעה הצבאית הראשית לבקש מבתי הדין הצבאיים החמרה בעונשיהם של מורשעים בהתרשלות באימונים. נשקל אפילו לשנות את חוק השיפוט הצבאי כדי להחמיר בענישה. ברק גם דחף להתפטרות מפקד סיירת מטכ"ל, עמוס בן־אברהם, אחרי מותם של שני חיילי המסלול ביחידה ממכת חום. הוא כינס בעקבות האסון הזה את קציני היחידות המובחרות בצה"ל והטיל עליהם "להוביל את המחנה" בנושא המשמעת והבטיחות באימונים. עד האסון בצאלים הוא הספיק להדיח את מפקד דובדבן ומפקד סיירת גולני על כשלי בטיחות ומשמעת.

ראש הממשלה רבין היה רגיש במיוחד לתאונות האימונים. כשדני יתום, המזכיר הצבאי, היה מגיע אליו עם ידיעה על תאונה, רבין היה מאבד את הריכוז עד שלפעמים הורה לבטל את סדר היום הקבוע שלו. ריבוי תאונות האימונים הביא למתח בינו לבין ברק. זה הגיע לשיא בנאום ה"יהיה בסדר" של ראש הממשלה בטקס הסיום של בית הספר לפיקוד ולמטה של צה"ל. "איך נישיר מבט לעיניו של אב, שבנו נהרג בגלל שמישהו חשב ואמר 'סמוך עלי' או 'יהיה בסדר', ושום דבר לא היה בסדר?" אמר רבין מעל הבימה בנוכחות ברק, "את המשפחות לא מעניינת הסטטיסטיקה. מי ששכל את ילדו, שום מספר ושום אחוז אינם מעניינים את ביתו שנחרב. לא התרגלנו ולא נתרגל להרוגים בתאונות בצה"ל, וכל קורבן שכזה מחולל מצב רוח קשה בציבורים רחבים".

ברק כעס על רבין. הוא חשב שראש הממשלה מבצע בו זובור ציבורי לא לגיטימי בזמן שהוא, ברק, מנסה בכל כוחו להילחם בתאונות. "הרגשתי שזה לא בסדר", מודה ברק, "זה שהוא לא אמר — 'הרמטכ"ל מוביל את המאמץ הזה בכיוון שהוא נכון' הפריע לי. אבל הוא היה שר הביטחון. היו לו שיקולים פוליטיים, ציבוריים, תקשורתיים והוא לפעמים עשה את זה".

אל תוך האווירה הזאת התפרץ אסון צאלים ב'. שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, זוכר שכשנכנס ללשכת שר הביטחון בסביבות שמונה בבוקר רבין נראה נסער מאוד. "מה עשיתי", הוא אמר לשבס, "למה נתתי להם להתקדם עם זה בכלל?" שבס: "רבין השתמש באותו הבוקר בביטויים מאוד חריפים. הוא אמר שזו 'רעידת אדמה'. אני חושב שהוא ראה מיד ברגעים הראשונים שזה היה כשל ניהולי מוחלט, והוא העדיף לתת לצבא לפעול על פי דרכו ולא להתערב כשר ביטחון".

"אם יש מישהו שכבר מהשעות הראשונות היה יכול לחסוך את תיאטרון האבסורד זה רבין", אומר דורון קמפל, "אהוד לא היה יכול לעשות את זה כי הוא היה מעורב. הוא היה על הגבעה בשטח, הוא יזם את המבצע הזה. רבין הוא היחיד שלא נתפס כמעורב. הוא היה יכול להופיע בפני מדינת ישראל, להגיד: 'קרתה לנו תאונה נוראית, תאונה מבצעית, נחקור את זה, ונסיק את כל הלקחים. נדווח לכם אחרי הסקת המסקנות, ואני אישית אחראי על זה'. ייתכן שכל העניין היה מסתיים".

"רבין היה אז מר ביטחון", מסכים העיתונאי אמנון אברמוביץ', "הוא היה יכול להכיל את זה, לעטוף את זה. לפחות לנסות. מעמדו היה חזק, הוא היה חודשים ספורים אחרי הבחירות. שותפיו הטבעיים היו חצי כנסת. הציבור היה מאמין לו".

אבל רבין העדיף לשמור מרחק. ייתכן שלא רצה להתלכלך, כנראה שזעם על ברק עד כדי כך שהחליט לתת לו להתפלש לבד בבוץ. כבר ביום האסון הפגין רבין את אכזבתו מברק. מיד אחרי האסון הרמטכ"ל קבע שאין סיבה להפסיק את אימוני האש בצה"ל. כעבור שעות ספורות הפך רבין את ההחלטה והורה לחדול את כל האימונים למשך חמישה ימים.

ברק הבין באותן שעות שמכאן הוא לבד, והחל לנהל את המשבר. הוא עשה זאת בדרכו הייחודית.

* * *

מיד כשהגיע ברק לקריה הוא נכנס לרבין. שמעון שבס ואיתן הבר היו בלשכה. ברק ביקש שהם יצאו כי לא היו שותפי סוד. רבין אמר שזה בסדר, הם יכולים להישאר. ברק עדכן את רבין בפרטים הראשונים של האסון. הוא אמר לראש הממשלה שצריך לדאוג שהתאונה לא תמנע את היכולת לצאת בכל זאת למבצע אם יתאפשרו התנאים. מחוץ ללשכה פגש ברק את אחד מאנשי דובר צה"ל. "אהוד, מה עושים עם התקשורת?" שאל הדובר. "קרא לצנזור הראשי", השיב ברק. במקביל, הוא הורה לשלוח שוטרים צבאיים וקציני ביטחון שדה לבתי החולים כדי להשגיח שהחיילים הפצועים לא יחשפו מידע לעיתונאים.

בתשע בבוקר החלה ההתייעצות בלשכת הרמטכ"ל. בחדר התכנסו הצנזור יצחק שני, ראשי דובר צה"ל, ראש מחלקת ביטחון שדה, סגן הרמטכ"ל ליפקין־שחק וראש אמ"ן, האלוף שגיא. ברק לקח נייר ושרבט קו ארוך מחולק לרובריקות. ליד כל אחת מהן הוא כתב צמד מושגים: "סיירת מטכ"ל — יחידה מובחרת", "תאונת אימונים — תאונה בתרגיל מבצעי", "הרמטכ"ל היה נוכח — הרמטכ"ל לא היה נוכח". "הצנזור", פנה ברק ליצחק שני כשסיים, "שים לב, לא יכול להיות צירוף של שלוש רובריקות ביחד. למשל, אסור לנו להגיד 'לוחמי סיירת מטכ"ל נהרגו בתאונה במסגרת תרגיל מבצעי בנוכחות הרמטכ"ל'. צריך לבחור מושג אחד מבין השלושה. למשל, 'לוחמי סיירת מטכ"ל נהרגו בתאונת אימונים, הרמטכ"ל עודכן בפרטי התאונה'. הבנת, צנזור?".

ברק סירב באותו מעמד לספר לנוכחים שלא היו שותפי סוד, כולל הצנזור שני, מה היתה מטרת התרגיל. את הרצון לטשטש את נוכחותו בשטח הוא המשיל לאפשרות שאימון חיל האוויר לקראת הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 81' היה מסתיים בתאונה. "נניח שבמקרה של תרגיל כזה בכירי הצבא היו באים לצפות, ושני מטוסים היו מתנגשים באוויר ומתרסקים", הסביר ברק, "במצב כזה היינו מחברים הודעה קצרה, כואבת מאוד, ששני טייסים נהרגו בתאונת אימונים באימון בנגב. זהו. לא היינו אומרים 'שני טייסים התנגשו במבצע הכנה דרמטי לעיני צמרת צה"ל'. אחר כך, למרות התאונה, היינו מנסים להמשיך במבצע".

לדברי אחד הנוכחים שם, הצנזור שני דפק על השולחן. "אני לא אשקר בשביל אף אחד, גם לא בשביל הרמטכ"ל", הוא אמר, "אני גם לא יודע מה מטרת התרגיל ולא אוכל להגן עליכם מפרסומים בכלי התקשורת אם לא תספרו לי". ככל הנראה בגלל התעקשותו של שני הוחלט לא לשקר, ובמקום זאת לכנס את ועדת העורכים, לספר על נוכחותו של הרמטכ"ל במקום התאונה, ולהגיע להסכמה שנוכחותו של ברק, כמו גם נוכחותו של ראש אמ"ן לא תפורסם. שגיא: "אני לא יודע למה לא חשפו את השם שלי. אני דרשתי שיפרסמו את שמי ואת נוכחותי במקום. אבל ההסבר היה שרצו לטשטש כל קשר בין סיירת מטכ"ל, לבין הרמטכ"ל והמבצע. בדיעבד זה פגע בי מאוד. היה קל לבעלי עניין לצייר את התמונה שאני כביכול מסתתר ולא לוקח אחריות. לך תסביר שזו לא החלטה שלך. הפכתי בכלי התקשורת להיות 'האלוף הנעלם'. זה שבורח מאחריות. הציגו צללית של הראש שלי, אבל השאירו את המדים שלי עם הכומתה של גולני וכל הסמלים. זה היה מגוחך".

"היה מדובר במבצע חשוב מאוד", מסביר ברק את שיקוליו, "אמרתי לעצמי שצריך לעשות שני דברים: קודם כול לא להרוג את המבצע מיד בגלל תגובה היסטרית. דבר שני, היה אסור בשום אופן שתכלית המבצע, לחסל את סדאם חוסיין, תצא החוצה. עצם הדליפה על כוונת המבצע היתה בעצמה נותנת לגיטימציה לעולם הערבי להגיב, לנקום. זאת הסיבה שלא רציתי לפרסם את נוכחותי ואת נוכחות ראש אמ"ן בתרגיל. מצד שני, ברור שאיש לא חשב שאפשר להסתיר אסון בצאלים שנהרגו בו חמישה חיילים".

"הסתרת הנוכחות של הרמטכ"ל במקום היתה טמטום", אומר ליפקין־שחק, "מהיכרותי את אהוד, הוא הבין כבר אז שהמבצע גנוז. אהוד לא איש תמים. הוא היה צריך לקחת בחשבון שיֵדעו תוך זמן קצר שהוא היה שם, ושהיעד היה סדאם חוסיין. אין דרך אחרת. כל ההתנהלות אחר כך היתה לדעתי מבוהלת ולא הגיונית. אני לא יודע מאיפה היא נבעה. אולי מהפחד שזה ידבק בו. אהוד הוא איש מורכב. הוא מוכשר כמו שד אבל יש לו דברים שאני לא יודע להסביר אותם. אם היו מתנהלים אחרת, אסון צאלים היה נשאר אסון של תאונת אימונים ולא הופך ל'פרשת צאלים ב'".

ב־11 בבוקר, חמש שעות אחרי התרחשות התאונה, נכנס ברק לפגישות עם התקשורת. בתחילה עם הכתבים הצבאיים, אחר כך עם ועדת העורכים. בין העיתונאים היו כאלה שכבר ידעו על נוכחות הבכירים בצאלים, אבל איש מהם לא שאל על כך. ברק ביקש לא לפרסם שהיה בתרגיל, וגם לשמור בסוד את שמו של "האלוף הנוסף" שהיה בתרגיל, אורי שגיא. על נוכחותו של האלוף עמירם לוין לא הוטל איפול. "ברק לא אמר למה התרגיל היה מכוון", נזכר משה ורדי, אז עורך "ידיעות אחרונות", "למעשה הוא לא אמר דבר. הרגשתי לא כל כך נוח עם זה וברק ראה את זה בהתנהגות שלי. כשנגמרה הישיבה הוא הזמין אותי ללשכה שלו וישבנו עוד חצי שעה. הוא הסביר לי שדברים כאלה קורים. לא יצאתי משם יותר חכם ממה שנכנסתי".

מאוחר יותר זימן ברק שלושה עיתונאים נוספים לשיחות רקע אישיות: יואל מרקוס מ"הארץ", נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות", ואמנון אברמוביץ' מ"מעריב". לעיתונאים האחרים הסביר שלא יוכל להיפגש עמם באותו יום כי לקה בצרידות. ברק נתן לשלושת העיתונאים הבכירים הסברים מפורטים יותר, מבלי להיכנס לעניינים מסווגים. בלילה פסלה הצנזורה את הימצאותם של ברק ושגיא במקום התאונה. העיתונים נאלצו לפרסם חצאי אמיתות. "זמן קצר לאחר הפינוי, בסביבות השעה 07:00 בבוקר הגיע לזירת האסון הרמטכ"ל רב־אלוף אהוד ברק שעמד מקרוב על תחקור האירוע", כתב עמנואל רוזן ב"מעריב". עמיר רפפורט כתב ב"ידיעות אחרונות" ש"הרמטכ"ל קיבל דיווח על התאונה זמן קצר לאחר התרחשותה והוא העביר דיווח לראש הממשלה ולשר הביטחון יצחק רבין".

הספר "צאלים" יצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012. קטע מהספר מובא כאן באדיבות ההוצאה