היחס למיעוט הערבי

המחקר על מצב הדמוקרטיה מצא שישראל מדורגת בשליש התחתון של הדמוקרטיות בעולם בסעיף האפליה הפוליטית כלפי המיעוט; 53% מאזרחי ישראל היהודים מתנגדים לשוויון זכויות מלא בין יהודים לערבים ו-77% סבורים שחייב להיות רוב יהודי בהחלטות גורליות במדינה. פחות משליש (31%) תומכים בצירוף מפלגות ערביות לממשלה ויותר ממחצית (57%) הציבור סבורים שעל הממשלה לעודד הגירת ערבים מהארץ.

דמיינו לרגע את התרחיש הבא: במהלך שיחה עם כתב פרלמנטרי מעיתון יומי גדול, מצהיר חבר הכנסת עזמי בשארה (בל"ד) כי "קציני משטרה בכירים אמרו לי שהם ירו במפגינים ערבים לא חמושים על מנת להרוג". למחרת מפרסם העיתון כתבה שכותרתה: "קציני משטרה בכירים: ירינו במפגינים ערבים לא חמושים על מנת להרוג".

המקרה הזה, אפשר להירגע, לא התרחש מעולם. אולם עד כמה שונה הוא מן המקרה הבא, אשר התרחש במציאות? קצינת משטרה בכירה מספרת כי מחבלים מתאבדים שנתפסו בדרך לביצוע פיגועים אמרו בחקירתם כי ידעו שלאחר מותם יקבלו משפחותיהם כספים שגויסו בידי התנועה האסלאמית. יום לאחר מכן מתפרסמת בעיתון ("ידיעות אחרונות", 15.5.2003) ידיעה שכותרתה "מחבלים: סמכנו על התנועה האסלאמית", כאילו מדובר בראיון סנסציוני שבו קושרת קבוצת מחבלים בין הפלג הצפוני בראשות השיח’ ראאד סלאח לבין מתאבדי החמאס, בעוד שמה שיש כאן, למעשה, הוא ציטוט של גורמי ביטחון המעוניינים להפיץ את זווית הראייה שלהם לאירועים, ומוצג כציטוט ישיר של מחבלים שלא שוחחו כלל עם איש מכתבי העיתון.

הדוגמה ממחישה את האופן שבו היחס לאזרחי ישראל הערבים מובנה באמצעי התקשורת כנושא שיש להציגו דרך הפריזמה הבטחונית, תוך מתן העדפה בולטת לנקודת המבט של הממסד הפוליטי והבטחוני על פני זו של האוכלוסייה הערבית עצמה. ההעדפה באה לידי ביטוי, בין היתר, במדיניות עריכה המבליטה את עמדת כוחות הביטחון ומצניעה עמדות מנוגדות. כותרת הידיעה וכותרת המשנה מתייחסות אך ורק לפעולות המשטרה, וביניהן פעולות עתידיות: "החוקרים מתכוונים לפנות למשטרות בעולם, בניסיון לחשוף מי העביר כספים לתנועה. במשטרה נערכים לגל הפגנות מחר במגזר הערבי". בגוף הידיעה, הציטוט הראשון מפי נציג ערבי (ח"כ אחמד טיבי) מופיע רק בפסקה השביעית, אחרי דברי כוחות הביטחון, ראש הממשלה והשר לבטחון פנים.

אם אכן, כפי שעולה מממצאי מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2003, מצבה של הדמוקרטיה בארץ בהשוואה לדמוקרטיות אחרות בעולם עגום במיוחד בכל הנוגע לזכויות אדם ולהענקת שוויון למיעוטים, הרי שהתקשורת הישראלית מייצגת את העמדות האלה באופן מעורר דאגה.

מבין כל הפרמטרים, שאותם ניתן לבחון כעדות ליחסה של התקשורת לזכויות אדם בדמוקרטיה, מתמקדת כתבה זו בגישתה לעקרון השוויון למיעוט הערבי, וזאת משתי סיבות עיקריות, המוזכרות בדו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה: ראשית, רכיב השוויון למיעוטים כולל, הלכה למעשה, גם את כל שאר קטגוריות המשנה הנגזרות מערך זכויות האדם, ובהן הזכויות הפוליטיות, האזרחיות, החברתיות והכלכליות (שמהן אמור ליהנות המיעוט) שנית, האוכלוסייה הערבית בישראל, בהיותה המיעוט הנתון לאפליה הקשה ביותר, היא מקרה מבחן מובהק ללמוד ממנו על יחסה של התקשורת לזכויותיהן של קבוצות מיעוט, ומתוך כך גם לזכויות פוליטיות בכלל. ההנחה היא, שהמחויבות לדמוקרטיה צריכה להיבחן דווקא באותם מקרים המאתגרים ביותר את קבוצת הרוב ומכעיסים אותה, ולא במקרים שבהם המחויבות היא מובנת מאליה ואינה כרוכה בתשלום מחיר כלשהו. מובן גם, שאין בהתמקדות באוכלוסייה הערבית כדי להמעיט מחשיבותן של אפליות קשות, המשתקפות גם בתקשורת, כלפי קבוצות מיעוט אחרות.

סיקור האוכלוסייה הערבית בתקשורת נעשה במרבית הפעמים בהקשר בטחוני-פלילי ומנקודת מבט ממסדית-בטחונית. סיקור המעצרים של ראשי התנועה האסלאמית במאי השנה הוא דוגמה טובה לכך. עוד בטרם בוצעו המעצרים, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" (13.5.2003) כתבה בת עמוד שבישרה בכותרתה: "דאגה מהקצנה בתנועה האסלאמית", ועניינה "חשש בשב"כ מהידוק הקשר בין התנועה האסלאמית לחמאס... גורמי ביטחון מזהירים שוב ושוב מפני יצירת קשרים בין התנועה לארגוני הטרור בשטחים". הכתבה היוותה, למעשה, מעין קדימון למעצרים של אותו יום, כאשר לאורכה הוצגה עמדת גורמי הביטחון באופן בלבדי, בלא שתינתן זכות תגובה לתנועה. על עמדת העיתון כלפי התנועה ניתן ללמוד ממאמר הרקע המצורף לידיעה, שבו (תחת הכותרת "סכנה מבית") הוסבר כי "התנועה האסלאמית הקימה שתי מערכות ארגוניות: האחת חשאית, עם תאים וסניפים, הפועלת להפצת האסלאם וערכיו, והשנייה חוקית: רשת של אגודות ועמותות חוקיות של סעד ורווחה, שנועדה לתפקד כמסגרת אלטרנטיבית למערכת הממלכתית הישראלית". לא קשה להבין כי אם אחת המערכות הארגוניות חוקית, הרי שהאחרת, מן הסתם, לא חוקית. באשר לאופיה המדויק של המערכת הבלתי חוקית, הכתבה ברורה פחות, ומוזכר בה רק שבפעילות החשאית מעורבים תאים הפועלים "להפצת האסלאם וערכיו". כלומר, או שהפצת האסלאם די בה כדי להוכיח מעורבות בפלילים, או שהיא עצמה נתפסת כלא לגיטימית ואף בלתי חוקית. נזכיר שמרבית אזרחיה הערבים של מדינת ישראל הם מוסלמים, וגישה כזו מציירת אותם כפושעים בכוח.

הפריזמה הבטחונית אינה באה לידי ביטוי רק כאשר מדובר בתנועה האסלאמית. גם פעולות מחאה אזרחיות, הטוענות נגד אפליה וקיפוח, מוצגות לציבור הישראלי כאירועים המהווים איום על הסדר הציבורי. זה שנים נדרכים אמצעי התקשורת לקראת יום האדמה ומתמקדים בהיערכות כוחות הביטחון להפגנות הצפויות. בסופו של יום מסוכמים האירועים כמעט תמיד בצפירת הארגעה, המודיעה שיום האדמה עבר "בשקט יחסי". מאז שנת 1996 הופיע ביטוי זה פעמיים ב"מעריב" (1998 ו-2001), פעמיים ב"ידיעות אחרונות" (1997 ו-1998) ופעמיים ב"הארץ" (1998 ו-2002). האם עלינו להסיק מכך ששאר ימי האדמה היו סוערים ורוויי נפגעים? לאו דווקא. כל ימי האדמה בעשור האחרון, פרט לזה של שנת 2000 שבו נמנו נפגעים אחדים באורח קל, הסתיימו "בשקט", הוגדרו בתקשורת כ"יום האדמה השקט ביותר", או "עברו ללא אירועים חריגים". את ה"שקט היחסי", אגב, מייחסת התקשורת לכוחות הביטחון ולא לאיפוקם של המפגינים, כפי שניתן ללמוד מן הציטוט הבא, החוזר בווריאציות שונות כמעט מדי שנה: "בסך-הכל עבר יום האדמה בשקט, הרבה משום שהמשטרה נמנעה מלהיכנס ליישובים, ואפשרה למפגינים למחות באין מפריע" ("מעריב", 31.3.2002); כאילו הזכות להפגין בלא התערבות המשטרה איננה זכות יסוד דמוקרטית, אלא מחווה של רצון טוב מצד כוחות הביטחון. הבחירה לסקר את האירועים על-פי מיקומם על פני "מדד השקט" מעידה על היחס הכללי לערבים כאל חומר נפץ שצפוי להתלקח.

מגבלותיה של זווית ההסתכלות הבטחונית מומחשות דווקא כאשר הפגנות המחאה מסתיימות בשקט. הן ההנחה המוקדמת ביחס להתנהגותם הצפויה של הערבים, הן הציפייה, המונעת משיקולי רייטינג, לקצת "אקשן", גורמות לכך שלעתים נדמה כאילו הערבים "מאכזבים" את התקשורת כאשר הם מסתפקים בהפגנות שקטות. כך, לדוגמה, נכתב ב-25.12.1997 ב"ידיעות אחרונות" כי "מצעדי חג המולד בנצרת עברו אתמול ללא הפרעות", ובאופן דומה הודגש ב-15.5.2003 ב"מעריב", בעת סיקור הלוויית אביו של השיח’ סלאח, כי "האירוע הסתיים ללא בעיות מיוחדות", שוב בצירוף ההנמקה: "אולי בזכות הנוכחות המשטרתית המצומצמת". עם זאת, "מעריב" דואג גם להרגיע את הציבור, העלול להיות מודאג מהנוכחות המצומצמת, ומבהיר כי אמנם "אף שוטר במדים לא נראה בשטח, אך מסוק משטרתי ריחף באוויר, על כל צרה שלא תבוא".

סיקור הלוויה ב"ידיעות אחרונות" היה דומה וצוין בו כי "כוחות משטרה גדולים... עקבו בדריכות אחר מסע הלוויה - אך האירוע עבר בשקט וללא תקריות". העובדה שהשקט נשמר אינה נתפסת כהתנהגות חיובית המזמינה התייחסות עתידית שונה, אלא להפך: אם האירוע הנדון הסתיים ללא אלימות, נראה שמדובר באנומליה. בהתאם, המשכו הישיר של המשפט מבהיר כי "כעת נערכים במשטרה למחר: עם תום תפילות יום השישי במסגדים, צפויות להתקיים הפגנות המוניות ביישובים הערביים במחאה על מעצר השיח’ ואנשיו". אגב, גם ההפגנות האלו הסתיימו "בשקט וללא תקריות". ההפגנה אינה מוצגת כאמצעי לגיטימי של מחאה אזרחית, אלא כאיום בלתי לגיטימי על שלום הציבור שומר החוק.

לאחר מעצרם של ראשי התנועה האסלאמית, הכריזה הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" (14.5.2003) על "קשר הכסף והטרור", כותרת שהפכה ללוגו אשר המשיך ללוות את הפרשה בימים שלאחר מכן גם לאחר שראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, תנ"צ מירי גולן, הבהירה חד-משמעית כי "אין ראיות שהתנועה האסלאמית מימנה פעולות טרור" ("מעריב", 15.5.2003). בכתבה המלאה ב"ידיעות אחרונות" (14.5.2003), שבה דווח על המעצרים, שורטט באופן ברור ועל פני עמוד שלם "נתיב הכסף" מהתנועה האסלאמית לחמאס, שכלל ארבעה שלבים: "איסוף ה’תרומות’" (המרכאות במקור), "העברת הכסף לישראל", "החמאס נכנס לתמונה", ו"מימון הטרור". התחנה האחרונה תוארה באופן בלתי משתמע לשתי פנים כמקום שבו "הכסף, שהגיע באמצעות התנועה האסלאמית, משמש למימון פיגועים שמבצע הארגון (החמאס)". נראה שאשמתם של ערבים החשודים בפעילות עוינת אינה טעונה הוכחה, שכן זו נתונה מראש מכוח האשמתם בידי כוחות!¬ביטחון. באותו יום, במאמר המערכת, כתב איתן הבר כי "צריך להאמין, לקוות ולהתפלל... כי הראיות שבידי החוקרים הן מוצקות, חד-משמעיות, בלתי ניתנות לערעור. כבר שנים שתנועה זו (האסלאמית) מנהלת את חייה הפוליטיים על קו התפר הדק שבין לגיטימיות לבין חטא ופשע". כלומר, אין להאמין, לקוות ולהתפלל שיתגלה כי מדובר בעורבא פרח, שהחקירה תסתיים בלא כלום ושיתברר שאנשי התנועה האסלאמית הם אזרחים שומרי חוק, אלא להפך: יש לקוות שהם יורשעו (או, לקולא, שהיתה סיבה נעלה מכל ספק למעצרם).

גם ב"מעריב" לא המתינו לבירורים משפטיים וכבר בדיווח הראשון על המעצרים (14.5.2003) התפרסם, לצד הכותרת הראשית, מאמר פרשנות תחת הכותרת "אויב מבית", ובו נקבע כי "התנועה המתפשטת כסרטן בקרב ערביי ישראל חצתה כבר מזמן את הקו האדום. רק טיפול נוקשה יותר בתנועה והוצאתה אל מחוץ לחוק יאפשרו לסכל באורח חוקי את פעולתה החתרנית". הצורך לייצר כותרת חדה וחזקה פורט כאן על פחד קמאי של החברה הישראלית. בעקיפין מוטל החשד על כלל ערביי ישראל, כיוון שהתנועה מתפשטת בקרבם כסרטן. התיאור הציורי של "מעריב" מעורר את הרושם שתהליך הקצנתו של הציבור הערבי בישראל הוא בלתי נמנע, מעין תופעה אכזרית של הטבע. בהקשר זה חשוב להזכיר כי רק ב"הארץ" (שסיקורו באופן כללי היה מתלהם פחות ומאוזן יותר) הציעו לקוראים להצטייד בלפחות קמצוץ של ספקנות, שכן "כשמדובר בערבים ישראלים ובעבירות בטחוניות, אכן נוטים חלקים גדולים מדי בתקשורת הישראלית להתייחס לכל האשמה שמפנים גורמי הביטחון כאל עובדה מוכחת" (14.5.2003).

פעמים רבות מתייחסת התקשורת אל האוכלוסייה הערבית כאל מקשה אחת, שאין בתוכה הבדלים וגוונים. כך, השיח’ סלאח הוא "האיש שהצליח להחדיר את התודעה האסלאמית לכל כפר ולכל בית במגזר הערבי" ("ידיעות אחרונות", 14.5.2003). גם סקרי הבחירות לכנסת, המתפרסמים באמצעי התקשורת, מדווחים זה שנים על התפלגות הקולות הצפויה בקרב המפלגות היהודיות, כשלצדן גוש מונוליתי ואמורפי המכונה "מפלגות ערביות", כאילו רוקד עבד-אלמלכ דהמשה לחלילו של עזמי בשארה, ומוחמד ברכה הוא תאומו הרעיוני של ג’מאל זחאלקה. לעתים קרובות מתבקשים אנשי ציבור ערבים להגיב על נושא הנוגע לאוכלוסייה הערבית רק בשל היותם ערבים, אף אם אין להם כל נגיעה מיוחדת אליו ובמהופך: נדיר מאוד למצוא מרואיין ערבי המתייחס לנושא כללי שעל סדר היום הציבורי.

ב-28.5.2002 התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר מאת צבי אל-פלג, ובו נטען כי "בתי-הספר של המגזר הערבי הולכים בדרכי התנועה האסלאמית בניצוחו של השיח’ ראאד סלאח". להמחשת הטענה הובאו דוגמאות שעליהן שמע הכותב, לדבריו, משני פרופסורים באוניברסיטת תל-אביב, ולפיהן בבית-הספר התיכון המקיף בג’לג’וליה נתלתה מפה גדולה של מדינת פלסטין ולצדה ציטטות מהקוראן המביעות שנאה כלפי יהודים. אלא שבית-הספר הנדון כלל אינו קשור לפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ומנהלו, חוסיין חמדאן, פועל שנים ארוכות למען דו-קיום שוויוני בין יהודים לערבים. הפרסום הובא בפני בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, שקבע כי העיתון פגע פגיעה חמורה וללא הצדקה בבית-הספר, ודרש ממנו לפרסם התנצלות.

תגובה שגורה באמצעי התקשורת, במקרים שבהם עולה חשד למעורבותם של ערבים בטרור, היא כי "חשוב להדגיש ולציין גם בזו הפעם כי הרוב המכריע של ערביי ישראל נאמן למדינה, אף משרת בחלקו בצה"ל ומגנה את פיגועי הטרור" ("ידיעות אחרונות", 14.5.2003). היחס בתקשורת לערביי ישראל מעמיד אותם תמיד במבחן הנאמנות. הגישה הפוכה מהגישה לאזרח מאוכלוסיית הרוב. בדרך-כלל מניחים שהאזרח נאמן למדינתו והתקשורת אינה אמורה להזהיר אותו מפני בגידה. בכלי התקשורת ניתן למצוא התבטאויות חריפות אף יותר כלפי המיעוט הערבי. כך, לדוגמה, קורא עמוס גלבוע ("מעריב", 19.5.2003) בעמוד הדעות "להפסיק לשקר לעצמנו", וטוען כי "יש היתממות רבה בטענה שרוב ערביי ישראל נאמנים למדינה... הגיע כבר הזמן שנפסיק לשקר לעצמנו, ונחדל לפחד להגיד את האמת הלא נעימה: רוב הדשא במגרש של ערביי ישראל הוא שוטה". לא קשה למצוא מאמרים מסוג זה בעמודי הדעות. ב"מעריב" מיום 25.5.2001, למשל, קובע צבי בר כי "אין בעולם דוגמה למיעוט כמו ערביי ישראל, אשר מקבל כל-כך הרבה ממדינתו, בו בזמן שחלקו לא מכיר בה, פוגע באזרחיה ורוצה לשנות את המאזן הדמוגרפי שלה".

אחת התופעות המעניינות ביותר בשיח העיתונאי על האוכלוסייה הערבית באה לידי ביטוי דווקא במקרים שבהם אמצעי התקשורת נוקטים כלפיה קו גלוי אוהד וקוראים לשוויון ולהפסקת הקיפוח. ב"מעריב" ב-20.5.2003 הוסבר כי "במצב הכל-כך טעון שקיים מאז פרוץ האינתיפאדה, קל מאוד לגרום... לכך שעוד מאות אלפי ערבים יחצו את הקווים. הדרך הנכונה, גם לדעת השב"כ, היא דווקא לפעול לשוויון זכויות לערביי ישראל ולשילובם האמיתי בחברה. כל דרך אחרת היא מתכון בטוח להפיכת החיים בארץ הזאת, במוקדם או במאוחר, לגיהנום". תפיסת השב"כ כגורם הרלבנטי לעיצוב היחס כלפי האזרחים הערבים מייצרת ראיית עולם שבה מתן שוויון זכויות והפעלת מאמץ לשילובם בחברה מוצגים כאסטרטגיה ללוחמה בטרור ולא כאבני יסוד של מדינה דמוקרטית. ההנמקות המוצעות מצביעות על תפיסה המצדיקה את השאיפה לשוויון (כלכלי בעיקר) לא בשל היותו רכיב בסיסי והכרחי במדינה דמוקרטית, אלא בשל האיום הנשקף "לנו", הישראלים היהודים.

בכל ההגדרות המהותיות של מושג הדמוקרטיה, מידת שוויון הזכויות של קבוצות המיעוט והיחסים בינן לבין קבוצת הרוב הדומיננטית הם קטגוריות מפתח להערכת מידת הדמוקרטיזציה במדינה. מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2003 חושף כי מצבה של ישראל בתחום זה גרוע מכפי שנהוג היה לחשוב. כותרות וכותרות משנה בעיתונים היומיים, המגדירות את האזרחים הערבים כ"פוטנציאל האיום הגדול ביותר שנשקף כיום למדינת ישראל" ("מעריב", 14.9.2001), וזועקות "הפצצה המתקתקת" ("מעריב", 18.1.2002), "חבית חומר הנפץ" ("ידיעות אחרונות", 14.5.2003) או "סכנת קטסטרופה מבית" ("מעריב", 14.9.2001), מציגות מטאפורה ברורה של יחסי הרוב והמיעוט, שעל-פיהם המיעוט מאיים להתפוצץ "עלינו" מבפנים. לא בטוח שאלה תפיסותיהם האמיתיות של העיתונאים. לעתים, הצורך לייצר כותרות צעקניות, מפחידות ומושכות גובר, מן הסתם, על העמדות האמיתיות, וברור שקל יותר "למכור" כותרת על פצצה מתקתקת מאשר כותרת העורכת דיון מורכב במצבה של האוכלוסייה הערבית בישראל. אולם בין אם הגורם לאופני הסיקור שהוצגו כאן הוא אידיאולוגי, ובין אם אופנים אלה הם רק תוצר לוואי של פרקטיקות עיתונאיות שבהן שיקולי הרייטינג מהווים מרכיב מכריע, המחיר שאותו משלמת הדמוקרטיה הישראלית הוא כבד. עם פצצות מתקתקות לא יושבים ומדברים, ולפצצות לא מעניקים שוויון זכויות. פצצות, כשיש זמן, מנטרלים. בעתות לחץ, כמו העת הנוכחית, המרב שאפשר לעשות בפצצה הוא להשליך אותה הרחק ככל שניתן, ולקוות שהפיצוץ לא יחריש את האוזן.

גיליון 45, יולי 2003