ב-19 במרץ 2001 קיבלו לידיהם קוראי ה"שיקאגו טריביון" את העיתון שלהם וגילו כי הוא לבש צורה חדשה: הוא נעשה צר יותר, הכותרות הודפסו באות שונה, ומול העיניים ריצד הרבה יותר צבע. העורכת הראשית, אן מארי ליפינסקי, הזמינה את הקוראים להביע את דעתם. חלק, מן הסתם, יאהבו את השינוי; חלק יתנגדו לו: קוראי עיתונים הם שמרנים מטבעם. אבל קוראי ה"שיקאגו טריביון", במיוחד הוותיקים שבהם, מורגלים בשינויים שכאלה. העיתון שלהם כבר מזמן הפך למלה נרדפת לחדשנות, ראשוניות, מקוריות.
דרך ארוכה עבר העיתון המפואר מאז יצא הגיליון הראשון, ב -10 ביוני 1847, תחת השם "שיקאגו דיילי טריביון". זה היה גיליון בן ארבעה עמודים שהופץ ב-400 עותקים. כיום מכיל העיתון, בימים מסוימים של השבוע, עד 300 עמודים, ותפוצתו כ-650 אלף. הונה של חברת האם Tribune Company נאמד ב-12 מיליארד דולר, ומלבד ספינת הדגל - העיתון בשיקאגו - היא בעליהם של ה"לוס-אנג'לס טיימס", ה"בולטימור סאן" ועיתונים חשובים אחרים, כעשרים תחנות רדיו, טלוויזיה וערוצי כבלים, אתרי אינטרנט ואפילו קבוצת ספורט, ה"שיקאגו קאבס". כשמונים אחוזים מבתי האב באמריקה נחשפים מדי יום להשפעת ה"טריביון", באמצעות עיתונים, אינטרנט, רדיו וטלוויזיה.
מהו סוד הצלחתו של ה"טריביון"? במשפט אחד: ערנות מתמדת לגבי רעיונות מקוריים וטכנולוגיות חדשות, ונכונות לאמצם. יש שיאמרו כי העיר שיקאגו עצמה היא כר פורה לחידושים ולניצול הזדמנויות, ואפילו להפיכת משברים לקרש קפיצה להתאוששות ולהצלחה. כאשר ב-1781 החריבה שריפת ענק את העיר(כולל את בניין ה"טריביון"), שכר העיתון מכונת דפוס חלופית ולמחרת יצא בכותרת: !Cheer up. העורך, ג'וזף מדיל, הפציר בקוראיו לא לשקוע במרה שחורה על מה שאבד אלא להפשיל שרוולים ולהתחיל לבנות את העיר מחדש. "שיקאגו קום תקום שנית," הכריז, בוטח ביכולתה של העיר הגאה לעשות זאת. אכן, חודשים ספורים לפני כן, התרחש בעיר מה שנחשב לבלתי ייאמן: לאחר שה"טריביון" התריע ללא הרף על הזרמת שפכים לנהר הזורם לאגם מישיגן - מקור השתייה העיקרי של שיקאגו - הפכו פרנסי העיר, במבצע הנדסי אדיר, את כיוון הזרימה של הנהר!
באמצע המאה ה-19 היה ה"טריביון" הראשון לפרסם טור צרכנות ומשק-בית שנכתב בידי אשה (אם כי עדיין בלי ציון שמה), וכן התבלט במלחמתו הבלתי מתפשרת בעבדות, בתקופה שה הדבר לא היה פופולרי. במסגרת זו "הריץ" העיתון את אברהם לינקולן לנשיאות, ובדרך לכך שלח כתב שידווח על סדרת העימותים המפורסמת בינו לבין סטפן דוגלס.
ביתו של העיתון, מגדל ה"טריביון", מבנה מרשים בסגנון גותי משנות העשרים של המאה שעברה, היה חידוש ארכיטקטוני בפני עצמו. קולונל רוברט מקקורמיק, עורכו הקשוח של העיתון במשך ארבעה עשורים, המציא בעצמו מכונת דפוס מהירה, וכמי שלא חשש מתחרות מצד אמצעי תקשורת אחרים, אף רכש עבור ה"טריביון" תחנת רדיו, שקרא לה, בחוסר הצניעות האופייני לו, WGN
(World's Greatest Newspaper). הוא גם הקדים בחמישים שנה את המהדורות האלקטרוניות של ימינו, כשהנהיג ב-1946 שידור בפקס של ארבעה עמודים מהעיתון אל בתי המנויים.
במרוץ אחר הראשוניות רשם ה"טריביון" הישגים נאים. הוא היה החלוץ בהדפסת תמונות צבע בעמודי החדשות, הראשון שראיין את צ'רלס לינדברג אחרי טיסתו הטראנס-אטלנטית ההיסטורית, הראשון שהנהיג טור בריאות, הראשון שדיווח על מלחמת קוריאה והראשון שפרסם את תמלילי השיחות על פרשת ווטרגייט שניהל הנשיא ניקסון ושהוקלטו בחדר הסגלגל. אך לפחות פעם אחת, השאיפה להקדים את היריבים בכל מחיר עלתה ל"טריביון" בביזיון. ב-1948 כשבוששו תוצאות הבחירות לנשיאות להגיע, לא התאפק העיתון ויצא בכותרת "דיואי ניצח". למרבה התדהמה היה זה דווקא הארי טרומן שזכה, ולמחרת הוא הצטלם כשהוא מנופף בעמוד הראשון של ה"טריביון", המכריז על הניצחון שלא היה של יריבו.
אחד החידושים, למרות שהחזיק מעמד ארבעה עשורים, הסתיים בסופו של דבר בכישלון. ב-1934 הודיע העיתון לקוראיו כי בהשראת ג'ורג' ברנרד שו הוא מנהיג איות פשוט יותר: though יהיה מעתה island ,so יהפוך ל-ph ,iland ל-f. אבל ב-1975 הרים העיתון ידיים והודיע על חזרה לאיות הרגיל. עם זאת, משהו מכבודו ניצל, כש-catalog המקוצר (במקום catalogue הארכאי) הפך להיות תקני ואף נכנס למילון.
כמיטב המסורת של מקקורמיק, ה"טריביון" לא ראה באמצעי התקשורת האחרים איום, אלא דווקא הזדמנות. ב-1993 החלה לפעול תחנת טלוויזיה של העיתון, Chicgoland Television) CLTV). במקום לרטון על הרמה הירודה של עיתונאי הטלוויזיה ועל השפעתה המזיקה של הטלוויזיה על העיתונות הכתובה, עודד ה"טריביון" את כתביו להופיע בתחנת הבית ולהעלות את רמתה. ב-1996 היה ה"טריביון" אחד העיתונים הראשונים שהקימו מהדורת אינטרנט עם מערכת ועיתונאים משלה, ולא כנספח למהדורה המודפסת. שנה אחר כך הוא נבחר על-ידי התאחדות העיתונים באמריקה כאתר הטוב ביותר מסוגו.
מלת הקסם בממלכת ה"טריביון" היא סינרגיה - ההשבחה שמפיקה קבוצת מערכות כאשר הן מתמזגות ויוצרות מערכת גדולה יותר. כך מתפרסמת ידיעה קודם כל באתר, אנשי הטלוויזיה והרדיו מוסיפים מראות וצלילים, וכתבי העיתון - את העומק. המבקרים מתייחסים לכך בחשד: הם סבורים שבהפלת המחיצות הזו נפגעים הערכים העיתונאיים הבסיסיים. אבל עיקר הביקורת היא על כך שה"טריביון" - ואנשיו מודים בכך בגלוי - הוא כבר עסק של אינפורמציה, לא של עיתונאות. אין הוא בוש להציב למנהלי המחלקות שלו יעד ברור של רווח, ואפילו העלאת ערכן של מניות ה"טריביון" בוול-סטריט, שאליו יש לשאוף. כל שנה, בחודש מרץ, נדרשים מנהלי המחלקות להציג את תחזיותיהם לרווחים. אם אין הן משביעות רצון, עליהם להציע מקורות לחיסכון. מקור ראשון, זולל תקציב מספר אחת, הוא שכר העובדים. בתחום זה מתקרב העיתון לקו האדום: אם ב-1987 היו לו 32 כתבים ב-11 משרדים ברחבי ארצות-הברית, היום יש לו 27 בשישה משרדים בלבד. בתחום חדשות החוץ המצב גרוע עוד יותר: לעומת 27 המשרדים שה"ניו-יורק טיימס" מחזיק ברחבי העולם, ל"טריביון" יש רק עשרה, כאשר לאחרונה נותר רק כתב בודד במשרד החשוב במוסקבה. העיתון מסתמך יותר ויותר על סוכנויות הידיעות, ומאבד את תרומתו הסגולית בתהליך העיתונאי.
לאחר שמיצו מנהלי ה"טריביון" את החיסכון בתחום השכר, הפנו את מבטם אל סעיף ההוצאות הבא, הנייר. זוהי הסיבה האמיתית לשינוי האחרון בגודל העמוד: מחיר הנייר, שבחמש השנים האחרונות האמיר בחמישים אחוזים. אם בתקופות הראשונות של ה"טריביון" הוא צרך נייר ללא הגבלה, ואפילו השקיע במפעלי נייר בקנדה, הרי שלאחרונה הפך הנייר - עד כמה שהדבר יישמע אבסורדי לגבי עיתון - לנטל כבד מנשוא. מנהלי קונצרן ה"טריביון" חשים כיום כמי שראשם ב"היי-טק" של המולטי-מדיה, בעוד רגליהם מבוססות ב"לו-טק" של נייר ומכונות דפוס. מאחר שאין הם מעיזים לקצץ בצבע שבעיתון - הטלוויזיה הרי נושפת בעורפם וה-USA Today קבע בתחום זה מדד איכות שאין לרדת ממנו - נותר רק סעיף הנייר.
כיום צורך העיתון כ-186 אלף טון נייר בשנה. הצרת העמוד תחסוך כארבעה מיליוני דולר, עניין לא פעוט, אפילו לקונצרן ענק שכזה. מה תהיה ההשלכה על היקף החומר העיתונאי המוגש לקוראים - תחום שבו העיתון טוען ליתרון על הטלוויזיה? עורכי ה"טריביון" ממעיטים מחריפות הבעיה, באומרם שיפצו על כך בעיצוב גרפי משוכלל יותר. כנראה שהם בונים על כך שממילא הקורא הממוצע אינו יכול להתמודד עם כמות הנייר הנוכחית של העיתון, ולפיכך לא יתמרד נגד הקיצוץ. מה שהקורא לא יקבל מהעיתון של קונצרן "טריביון", יקבל מהטלוויזיה או מהאינטרנט שלו. הפעם, שלא כהרגלם, לא התהדרו קברניטי ה"טריביון" בכך שהם מקדימים את האחרים. נוח להם עם העובדה שכמחצית מעיתוני אמריקה כבר נמצאים בתהליך דומה של הצרת העמוד.
אורי דרומי הוא מנהל הפרסומים במכון הישראלי לדמוקרטיה וכותב מדי פעם ל"שיקאגו טריביון"
גיליון 32, מאי 2001