שני כשלונות נחלה התקשורת הישראלית בפרשת משעל בירדן: האחד, שלא נתנה את דעתה בזמן לדיווח בעיתונות הירדנית על נסיון ההתנקשות; השני, שנתנה אמון יתר בדיווח של "הסאנדיי טיימס" על חילוקי דעות שהיו כביכול בין ראש הממשלה לראש המוסד בעניין זה ועל התכתיב שכפה כביכול נתניהו על דני יתום.

הכשלונות הללו מזמינים הרהור על האופן שבו מסתמכת העיתונות הישראלית על התקשורת הזרה. הם ממחישים בבירור את הדעה הקדומה שיש לנו נגד העיתונות הערבית: מלכתחילה, היא נתפסת אצלנו כבלתי אמינה וכמפיצה כזבים בהוראת השלטונות. כמעט איננו עושים הבחנה בין כלי תקשורת ערבי למשנהו ובין מדינה ערבית אחת לרעותה. כך החמיצה התקשורת הישראלית בזמנה, יחד עם התקשורת הבינלאומית, את הסקופ של השבועון הלבנוני "א-שריעא" על פרשת איראנגייט.

גם הידיעות הראשונות שהופיעו בעיתונות הירדנית על ההתנקשות בח'אלד משעל פורסמו בעיתונות הישראלית, אם בכלל, בעמודים פנימיים כקוריוז אופייני לדמיון "המזרחי". חלפו שלושה-ארבעה ימים קריטיים עד שהכתבים לענייני ערבים החלו להקדיש לפרשה תשומת לב, אלא ששלושת ימי השבתון של ראש-השנה השתיק את הפצת הידיעה (תוך שיתוף פעולה, תמוה בפני עצמו, של קול-ישראל).

האופן שבו טיפלה התקשורת הישראלית בהתנקשות הנפל עורר טענות על התבטלות מופרזת מצדה בפני ראש הממשלה ובפני הצנזורה. ספק אם הביקורת הזו מוצדקת: ההתחשבות שגילתה העיתונות בגורלם של שני אנשי המוסד, כל עוד היו עצורים בירדן, היתה לגיטימית; מהקורא והצופה הישראלי לא נגרע שום פרט כאשר כלי התקשורת ייחסו את המידע שברשותם ל"מקורות זרים". הליקוי היה הפוך: בבחירתה של התקשורת הישראלית שלא להסתמך, בזמן אמת, על המקורות הזרים (העיתונאים) החיים בירדן.

לעומת זאת, על התקשורת הישראלית לעשות חשבון נפש על הישענותה העיוורת של "הסאנדיי טיימס" כמקור זר. לא כל מה שמתפרסם בתקשורת הבריטית ראוי לציטוט. המקום הבולט שהקצו רוב כלי התקשורת לדיווח השגוי של השבועון הבריטי לא נבע מתכסיסנות שנועדה לעקוף את הצנזורה, אלא משום שהאמינו לסיפור שפירסם. בכך שיחקה העיתונות לידיו של ראש הממשלה, שאחז בשגיאתה כדי להתנפל עליה פעם נוספת ולהסיט בכך את האש ממנו ומתפקודו.

המסקנה – בנאלית: גם מקורות עיתונאיים זרים, אם הם מהמזרח התיכון המפגר ואם הם מהמערב המתקדם, טעונים בדיקה.

גיליון 11, אוקטובר 1997