בית "מעריב" נקלע למבוכה כאשר הוגש גליון האישום נגד עופר נמרודי, העורך הראשי והמו"ל: האיש מס' 1 בעיתון הואשם בשורה לא קטנה של עבירות שאינן מעוררות כבוד. מעניינת היתה התגובה: הן הנאשם והן העובדים הכפופים לו – בהם עיתונאים חשובים ודעתנים – דחו את ההאשמות, תקפו עיתונאים בכלי תקשורת מתחרים שהצביעו על חומרתן, ויצרו חזית אחידה בין המו"ל, הנאשם, לבין צוות העיתונאים הכפופים לו.

זה לא היה חיזיון מרנין, משום שהוא שיקף התגייסות של בעלי עט למען הבוס וגם איזושהי אחדות רעיונית שהכרנו בזמנים אחרים ובארצות אחרות. ובכל זאת, היה לכאורה צידוק כלשהו להגנה הגורפת על נמרודי: האיש טען שהוא חף מפשע. חברי מערכת "מעריב" שיצאו להילחם את מלחמתו רשאים היו לטעון שהם מאמינים לגרסתו.

הניסיון מלמד שהם טעו, במקרה הטוב, או הטעו, על-פי הפרשנות הסבירה: החלטתם של נמרודי ופרקליטיו להגיע לעסקת טיעון עם התביעה מעידה שלפחות הוא ידע מלכתחילה שלא טופלים עליו עלילות שווא ושהוא יזם והיה מעורב במעשים פליליים. בעלי הטור ב"מעריב" שהתייצבו לצדו מפעילים, בדרך-כלל, חושים בריאים של סקרנות, בדיקה וספקנות בבואם לכתוב את מאמריהם. הם לא יימלטו מהחשד שבמקרה הזה הרדימו את האינסטינקטים העיתונאיים שלהם כדי לשרת את האינטרס של המו"ל שלהם.

לשופטים אין ארנק וחנית; רק שמם הטוב עומד להם. כך גם עיתונאים. כאשר עיתונאים מתארים מצב או מביעים עמדה, הנחת היסוד היא שהם כותבים את הדברים בהגינות, על סמך מיטב שיפוטם. כך, בעיקרון, על עיתונאים לנהוג גם כאשר הם כותבים על העורך הראשי או המו"ל שלהם – ואם וכאשר הם מוצאים לנכון לכתוב עליו. אנשי "מעריב" לא עמדו בחובה זו: אלה מהם שיצאו להגנה ההחלטית והפסקנית על עופר נמרודי התיימרו להציג עובדות כהווייתן ולבטא את דעותיהם ללא משוא פנים; בפועל, נתנו יד, אם ביודעין ואם מתוך רשלנות, למסע תעמולה שקרי שנועד להסתיר את התנהגותו העבריינית.

פרשת האזנות הסתר סחררה את העיתונות כולה ועוררה גלי הדף שליליים שהתבטאו, בין השאר, בסיקור מגמתי שפגע באמינותה ("העין השביעית", גיליון מס' 2). נכונותו של עופר נמרודי לחתום על עסקת טיעון מוכיחה שההאשמות שהוטחו בו בעיתונים המתחרים היו נכונות: הוא הביא לעולם העיתונות כללי משחק שפלים, פליליים, והוא עשה שימוש בכלי התקשורת החשוב והמכובד שעומד לרשותו כדי לעוות את האמת על מעשיו החמורים ולהתיז, ללא הצדקה, בוץ על מבקריו. זו לא רק שעתו המכוערת של עופר נמרודי; זו גם שעתם המביכה של אחדים מעיתונאי "מעריב" שנתנו יד להפצת גרסתו הכוזבת.

גיליון 15, יולי 1998