בפולקלור היהודי מוכר הצירוף "אחרי מות קדושים אמור", המבטא את הנוהג להפליג בשבחיו של המת. משמעות הביטוי היא: אחרי מותו של אדם אומרים עליו שהיה קדוש, ועוקצן של ארבע המלים צומח מכך שהן שמותיהן של שלוש פרשיות בתורה - "אחרי מות", "קדושים", "אמור" - הבאות ברצף בספר ויקרא. ואכן, מצוות אנשים מלומדה היא להספיד נפטרים במלים חמות, להדגיש את תכונותיהם ולהתעלם מחולשותיהם, כשהם מובלים למנוחת עולמים.

בעניין זה העיתונות הישראלית היא שומרת מסורת אדוקה, כמעט דתית. כולנו נותנים יד לשקר המוסכם הזה, כאשר אנשי ציבור ידועים הולכים לעולמם. עורך "הארץ" חרג פעם מהמוסכמה הזו, לאחר פטירתה של גולדה מאיר: גרשום שוקן פרסם עליה נקרולוג מאוזן, ולכן גם ביקורתי, שהיה צליל יוצא דופן במקהלת השבחים שהרעיפו עליה שאר כותבי ההספדים. קריאת התיגר הזו על הנוהג הרווח נחשבה באותם ימים לתמהונית.

הירצחו של רחבעם זאבי העלה מחדש את התופעה: הדמות שניבטה ממוספי העיתונים, משידורי הרדיו והטלוויזיה שעסקו באיש ובמפעל חייו, היתה מאופרת וחד-צדדית. גנדי היה איש מחוספס ורב-גוני, שבצד זכויותיו נרשמו לחובתו גם חיכוכים וכשלונות. בראש ובראשונה הוא ייצג אידיאולוגיה קיצונית, שנויה במחלוקת. הפנים האלה של חייו ואישיותו הוצנעו בסיקור שנתנה התקשורת להירצחו. זאת ועוד, הוא היה לוחם שנהרג על מזבח אמונתו. הכתרים שקשרו לו פוליטיקאים ועיתונאים, לאחר שנודע דבר מותו מידי מתנקשים פלסטינים, עמעמו את המסר שהיה צפון באורח חייו, במשנתו המדינית ובאופן שבו מצא את מותו. העיתונות תיארה אותו כסב רחימאי ואוהב אדם שנפל קורבן לזדונם של רוצחים מתועבים; ספק אם גנדי היה מרוצה מהתיאור הזה: הוא נהרג כלוחם בקרב שממשיך להתנהל בין השאר בגלל הקו המדיני שבו הוא החזיק ועל-פי כללי משחק - התנקשויות - שהוא נתן להם יד.

הספדים הם מעמד אינטימי היאה לחדר הלוויות ולחלקת הקבר. טבעי שישאירו אחריהם את דמות הנפטר כפי שמשפחתו ומודעיו מבקשים לנצור אותו בזכרונם. הצורך האנושי הזה חל, כמובן, גם על קרוביהם של אנשי ציבור. אלא שדרך העולם היא שמותם של פוליטיקאים, קל וחומר כשהם נרצחים, מופקע מתחום המשפחה והופך לנחלת הציבור כולו. מרגע שהעיתונות נדרשת לשרטט את דיוקנו של המת, אין לה מנוס אלא להחיל עליו את כללי השיפוט והסיקור שהפעילה כלפיו בעודו חי. לכן, בניגוד לכלל היהודי של "אחרי מות קדושים אמור", תפקידה של התקשורת לערוך את מאזן חייו של הנרצח מבלי להתחשב, באופן מוגזם, בנסיבות מותו ובציפיות משפחתו.

העיתונות לקתה בכשל הזה גם לאחר הירצחו של יצחק רבין: הדמות שעלתה מהסקירות עליו קירבה אותו למעלת מלאך. לאחר רצח זאבי ניכרה מגמה להציג אותו ואת נסיבות מותו כתאומים של ראש הממשלה הרצוח. בשני המקרים לקה הטיפול העיתונאי בהגזמה ובהטעיה. הגיעה העת שהעיתונות תשתחרר מדפוס הסיקור של מנהיגי המדינה לאחר מותם: בהחלטתם להיות אנשי ציבור הם מפקידים בידי התקשורת את הסמכות לשפוט אותם ללא כחל ושרק, גם לאחר שנפחו את נפשם.

גיליון 35, נובמבר 2001