אחת מאגדות העיתונות הישראלית מספרת על כתב ידוע שהיה שליח עיתונו בארצות־הברית ונהג לשלוח למערכת שלו דיווחים ופרשנויות מפורטים בשמם של "מקורות יודעי דבר בוושינגטון". יום אחד הבין אחד מעמיתיו שהכתב מזין את עיתונו בדעותיו ובהערכותיו שלו, ואינו מסתמך, למעשה, על מקורות אחרים. כששאל את האיש לפשר הנוהג הזה, השיב הכתב: "אני מקור יודע דבר ואני נמצא בוושינגטון".

השימוש במקורות עלומי שם בעיתונות הישראלית הפך למגיפה: הם האסמכתה לכל ידיעה כמעט – תהיה חשיבותה אשר תהיה ויהיה נושאה אשר יהיה. לא רק מידע בתחומי מדיניות וביטחון, שבהם לכאורה לגיטימי ומקובל להישען על מקורות אנונימיים, מתפרסם בכל כלי התקשורת, אלא גם בתחומי תרבות, בידור ונופש. כל עוזר זוטר או יח"צן שכיר מתכסה באיצטלה הזו כדי להפיץ ברבים מסרים, וכל עיתונאי, בכיר כטירון, מקבל כמובן מאליו את שיטת הדיווח הזו. יתירה מכך, כאשר אנשי התקשורת עצמם הם מושאים לסיקור עיתונאי – תופעה רווחת מאוד בעידן הרב־ערוצי – צומחים לידם "מקורבים" המביאים את גרסתם לציבור מבלי להזדהות.

אין צורך להרחיב את הדיבור על נחיצות ההזדקקות למתכונת ה"אוף־דה־רקורד"; בלעדיה לא היו רואות אור מרבית הידיעות החשובות, וללא השימוש בה היתה החברה יוצאת נפסדת. יש צורך לעמוד על המינון שבו מופעלת השיטה הזו, על התפשטותה לכל תחומי הסיקור העיתונאי ועל המחיר שהיא גובה. ההסתתרות מאחורי אנשי־צללים, המביאים לכאורה את דבריהן של דמויות חיות וקיימות שיש לציבור עניין וזכות לשמוע מה בפיהן, היא פירצה לבריחה מאחריות. בצורה זו מופרחות גרסאות שאין להן כתובת ושלא ניתן, לכן, לבוא חשבון עם מי שמסר אותן. האנונימיות יוצרת שכפ"ץ להפקרות עיתונאית מהסוג הנחות ביותר.

ישנם תחומי סיקור לא מעטים שבהם ניתן לצמצם, אם לא לוותר לחלוטין, על השימוש במקורות חסויים. חוק חופש המידע מזמין דיאלוג גלוי יותר בין עיתונאים למקורות. ככל שהנוהג הקיים מתפשט, כך מתכרסמת אמינות העיתונות ומתערער מעמדה. כדאי להרהר לרגע כיצד נראה היה השיח הציבורי – עד כמה הוא היה נקי יותר, אחראי יותר, מחייב יותר – לו היו ספקי המידע עומדים בגלוי מאחורי דבריהם. זו אינה קריאה ירחמיאלית לשוב לעיתונות־של־קומוניקטים, אלא לחשיבה מחודשת על הנזקים שגורמת עיתונות־הספינים האנונימית.

בגיליון הזה מובאות שתי כתבות שיש להן נגיעה לנושא: האחת מתארת את היוזמה שנקטו באחרונה עיתונים אמריקאיים חשובים כדי להתמודד עם פגעי הציטוטים עלומי השם; לא מפתיעה התגובה הישראלית היהירה והמזלזלת. השנייה מוכיחה עד כמה כתב־העת הזה נגוע באותה קלקלה: הכתבה על תופעת הסמים במערכות כלי התקשורת מסתמכת, כולה, על עיתונאים ללא שם. ואם במקרה זה האנונימיות מובנת (אנשים אינם מפלילים את עצמם בהתנדבות), הרי אין בכל הנאמר לעיל כדי להוציא את "העין השביעית" מכלל הנוהג הרווח שעליו מקונן הטור הזה.

גיליון 59, נובמבר 2005