נודה על האמת: השירות אדיב ונעים סבר, המנות מוגשות בטוב טעם, באווירה ידידותית ורגועה, בשר הציד הרענן נימוח בפה, ליין יש עפיצות ואף גוף, ועל הכל נבזק ביד אוהבת הקורט הראוי של חן וכישרון.

אבל מה, הריח, גבירותי ורבותי, הוא, איך להגיד, קצת לא נעים. זאת אומרת, מאוד לא נעים. זאת אומרת, ממש מסריח. שלא לדבר על הניקיון, או, ליתר דיוק, על חוסר הניקיון. כי אי שם בדרך מבעל הבית, דרך השף המדופלם, ועד המלצר שכולו רצון טוב, מושגי היסוד של היגיינה בסיסית הלכו לאיבוד. במלים אחרות, רובם המוחלט של כתבי האוכל הקדיחו את תבשילם.

למרות המעוף הקולינארי והחזון הגסטרונומי, העיסה העיתונאית המהבילה הזו, שבה כמעט כולם הם גם כתבים, וגם מבקרים, וגם בעלי מסעדות, וגם מגישים תוכניות, וגם מוציאים ספרי בישול או עורכים אותם, וגם מארחים אחד את השני, משבחים אחד את השני, אוכלים אחד אצל השני (בחינם), מפרסמים אחד את השני (ולפעמים גם איזו חברת מזון כזו או אחרת), היא קצת יותר מדי גם למי שהאתיקה העיתונאית אינה בראש מעיניו.

(איור: ארנון אבני)

כן, כן, התירוצים נדושים כמו סלט יווני או טירמיסו במסעדה תל-אביבית -- עד שמוצאים ידען מקצועי עם כשרון כתיבה, הוא בדרך-כלל גם פעיל ומעורב בתחום. ניגוד האינטרסים הזה מתקיים גם בכתיבה על מוסיקה, תיאטרון, ספרות, מה לא בעצם. אבל, ראשית, יוצאי הדופן (שגיא כהן או דניאל רוגוב, למשל) מעידים שאפשר גם אחרת. ושנית, איכשהו, בכתיבה על אוכל לבש העירוב שבין כסף, פרסום, יחסי-ציבור וביקורת-כביכול גוון בוטה במיוחד. עורכים שמתגאים בחוסר הפניות של כתביהם המדיניים והכלכליים אינם מנידים עפעף, משום מה, כשארוחת השחיתות הזו מתמשכת על חשבונם וחשבוננו. רק להזכירם -- מבט חקרני מדי בידיו של המלצר יכול גם להשכיח לחלוטין את האווריריות הנאותה בהחלט של הפארפה.

▪ ▪ ▪

חבר, אני נוחר. מי שחשב שיום השנה השני לרצח יצחק רבין יספק, לשם שינוי, איזו כתיבה עיתונאית מקורית, שתנצל את הריחוק בזמן ואת הפרספקטיבה המסוימת כדי למקם את האירוע בהקשר היסטורי, חברתי, תרבותי או פסיכולוגי, טעו, ובגדול. השיממון הקבוע, המושתת על כתיבה אישית, התרשמותית, חווייתית ורגשית, שטף את כל כלי התקשורת. מה שהיה תגובה ספונטנית בעת הטראומה, ומוחזר בהצלחה ביום-השנה הראשון, היה עכשיו ללא יותר מפרויקט לעוס, משומש, ובעיקר צפוי.

אבל בעצם, מי שמצפה בכלל לעשייה עיתונאית מקורית בתחומים האלה טועה. הכתיבה החווייתית היא מפלטו של העצלן. והעצלות היא מפלטה של התקשורת הישראלית בשנים האחרונות. זו שמתקשה להעלות תזה יצירתית, לאשש אותה בתחקיר עובדתי המחייב הרבה עבודת רגליים, לנמק אותה בצורה משכנעת ומעניינת, ולארוז אותה בצורה שובת עין. אם העורכים ממש לוחצים, תמיד אפשר לעטר את הבליל האימפרסיוניסטי בשיחה עם "פרופסור" או "מומחה".

שנתיים לאחר הרצח, עם כל הכבוד, כבר לא מעניין אותי בכלל לקרוא שוב ראיונות עם בני משפחת רבין, שיחות עם מי ש"היה שם", הסתה כנגד ה"הסתה". אפילו הזעם הלא קדוש כנגד תיאוריית הקונספירציה (שהיא, אגב, נושא לגיטימי בהחלט לדיון ציבורי) היה תגובה רגשית, לא עניינית ולא עיתונאית. מעניינות אותי הסיבות למהלך ההיסטורי שהוביל רבין והמהפך האישי והתרבותי שהיה כרוך בכך, מעניינת אותי התיאולוגיה (כן!) של החוג החברתי הרחב שממנו בא יגאל עמיר והעימות יהדות מול ישראליות שהוא מבטא, מעניין אותי אופיו הטרגי של דור תש"ח, על פריחתו והזדקנותו בטרם עת של דימוי הצבר הנלווה אליו.

ובינינו, הסיכוי שאזכה לקרוא משהו דומה לזה ביום השנה השלישי קטן הרבה יותר מהסיכוי שיגאל עמיר יקבל חנינה כבר השנה.

▪ ▪ ▪

אל: מפקד גלי-צה"ל
הנדון: מצא את ההבדלים

המפקד!

1. שתי קבוצות כדורסל ישראליות, שלהן ציבור גדול של אוהדים, מייצגות את ישראל במסגרת המפעל האירופי המכובד ביותר.

2. השתיים משחקות באולמן הביתי באותו יום ובאותה שעה.

3. שתי הקבוצות, למרבה הצער, מפסידות.

4. על איזה מההפסדים תדווח התחנה שבפיקודך בהרחבה, במהלך מהדורת החדשות של אחת-עשרה בערב, ומאיזה תתעלם לחלוטין?

5. לוט בזה רמז: קבוצה אחת אינה מתל-אביב.

6. לתשובתך אודה. 

עמוס נוי הוא איש מחשבים 

גיליון 12, דצמבר 1997