לפני כמה שנים, זמן קצר לאחר שבית-המשפט הכריע לטובתו במשפט הדיבה נגד אמנון דנקנר ורון מייברג, ישבתי לכוס קפה עם מתי גולן. "זכית, ממזר", אמרתי לו, "אבל על דעתי לא היה עולה אפילו להסתבך במשפט כזה. גם אם הקייס שלך זועק לשמים, ההשמצות שמכריחים אותך לבלוע ולהכחיש במהלך המשפט והזמן שאתה מבזבז עליו לא שווים את התוצאה".

"אתה טועה", אמר גולן. "אמנם מאה אלף שקל פיצויים זה לא הולך ברגל, אבל את התביעה הגשתי לא בגלל הכסף, אלא בגלל הארכיון. זה אגדה שהעיתונים למחרת הופעתם משמשים לעטוף בהם דגים מלוחים. זה נכון לגבי 99 אחוז מהגליונות, אבל גיליון אחד הולך לארכיון. זה נכון גם לגבי הגיליון של 'חדשות' שבו הופיעה כתבת ההשמצה עלי. בפעם הבאה שעיתונאי יחליט לכתוב עלי הוא יוציא את תיק 'מתי גולן' מהארכיון וימצא בו את הכתבה הזו, שהשקרים בה כבר הפכו למידע שאין עליו עוררין. את התביעה הגשתי כדי שבתיק שלי בארכיון תהיה עוד כתבה: זו שמספרת על פסק הדין שחייב את דנקנר ומייברג לשלם פיצוי על פרסום השמצות חסרות בסיס. כך, לפחות, יהיה הכתב בדילמה ואולי אפילו יטרח לבדוק".

ביום ראשון אחד, לפני כמה שבועות, אחרי טלפון זועם שקיבלתי מדובר צה"ל, נזכרתי בשיחה ההיא עם מתי גולן. למוסף השבת של השבוע שלפני כן כתבתי סקירה על המינויים הצפויים במטכ"ל. בין השאר ציטטתי מקורות בכירים במערכת הביטחון, הטוענים כי חלק ניכר מאלופי המטכ"ל היום הם מבוגרים מדי ויש צורך להצעיר את המטה-הכללי. אחר-כך, כשירדתי לפרטים ולגופם של אלופים, כתבתי בין השאר: "העובדה ש[יצחק] בריק, היום בן 53, ו[משה] עברי, בן 48, לא יזכו כנראה למלא תפקיד אלוף נוסף היא תוצאה ישירה של הכוונה להצעיר את המטה-הכללי ולרעננו".

את הנתון על גילו של האלוף יצחק בריק, מפקד המכללות הצבאיות, שאבתי מקטעי עיתונות שהוצאתי מארכיון "ידיעות אחרונות". זה לא היה מתוך בחירה; כמה ימים לפני שניגשתי לכתוב את הכתבה ביקשתי מיחידת הקשר לעיתונות של דובר צה"ל גרסה רשמית של קורות החיים של האלופים ותתי-האלופים שעליהם התכוונתי לכתוב, אבל החומר בושש מאוד להגיע. עבר יותר משבוע עד שחיילת מיחידת דובר צה"ל הודיעה לי שאני יכול לבוא לאסוף את השלל. אבל בינתיים דחק בי עורך המוסף לשבת למסור את כתבה, ומאחר שלא היתה לי סיבה לפקפק באמינות קטעי העיתונות שבארכיון – הסתפקתי בהם ובמידע שהכילו.

כמעט כל העיתונים דיווחו במאי 94' על ההחלטה הרשמית להעלות את בריק לדרגת אלוף (יחד עם משה עברי ושמואל ארד), וכמעט בכולם נאמר שהוא בן 49, או לחלופין שהוא יליד 1945. מכאן חישבתי ומצאתי שמפקד המכללות כיום הוא לכל הפחות בן 52 ולכל היותר בן 53, ולכן כתבתי מה שכתבתי כשאני מסתמך על קטעי הארכיון מ-94'. כשצילצל אלי דובר צה"ל למחות וטען שבריק הוא לכל היותר בן 48 (ולכן אינו נופל בקריטריון של האלופים המיועדים לסיים את שירותם בגלל גילם), התחלתי לבדוק היכן טעיתי.

מסתבר שאת הטעות המקורית עשתה יחידת דובר צה"ל, לפני שלוש שנים. בדף קורות החיים שצורף להודעה הרשמית על מינויו של בריק נאמר שהוא יליד 1954. לכן גם טעו כתבי העיתונים שחישבו את גילו וכתבו (ב-1994) שהאלוף הטרי הוא בן 49. למחרת הפרסום הרשמי איתר דובר צה"ל את הטעות ופירסם תיקון, אבל התיקון, אם בכלל הודפס בעיתון, היה קטן ומוצנע. בכל מקרה, מי שמתייק קטעים בארכיון לא ראה אותו ולכן השתרשה הטעות המקורית והפכה לנכס צאן ברזל של מידע שדורות של כתבים יסתמכו עליו.

מי יודע, אולי יקום יום אחד הרקולס עיתונאי שינקה את אורוות הארכיונים מערימות הברווזים המתים העלולים בכל רגע לקום לתחייה. מכל מקום, מומלץ לראות בארכיונים מקור הטעון אימות כמו כל מקור אחר.

רון בן ישי הוא חבר מערכת "ידיעות אחרונות"

גיליון 8 , אפריל 1997