משה ליכטמן בחדרו במערכת "גלובס" בראשון-לציון ("העין השביעית")
"התחקירן נידון לתסכול, זה מאוד פשוט", אומר משה ליכטמן, תחקירן העיתון "גלובס". "החיים האלה מתסכלים. אתה לא יכול להגיד שיש לך נחת מהעבודה אלא אם אתה מסתפק בעצם היכולת להגיע לעניין, לכתוב אותו ולפרסם אותו. אבל הרי תמיד יש תקווה לאפקט – יקרה משהו, לא יקרה משהו. אולי צריך לצאת מהראש שהעניין הוא האפקטיביות. עשית את שלך, משם והלאה זה כבר לצדדים המעוניינים".
בחודש שעבר רווה ליכטמן מעט נחת. באופן יוצא מגדר הרגיל, הדו"ח השנתי של מבקר המדינה התבסס, בין השאר, על ארבעה תחקירים שפירסם ב"גלובס" ("יש פה מזל", אומר ליכטמן על ההישג, "הצטברות של ארבעה דברים זה משהו שלא קרה ואני גם לא חושב שיקרה אי פעם"). התחקירים עסקו בכשלים בניהול המדיניות הלאומית בתחום המקרקעין והחקלאות, ניגודי עניינים ושימוש פסול בכספי ציבור. התחקיר שזכה למירב תשומת הלב התקשורתית נגע לניגודי עניינים לכאורה בפעילותו של שר החקלאות שלום שמחון, שיזם רפורמה שהיטיבה עימו ועם משפחתו בסכומים של מיליוני שקלים.
נחת? ימים אחדים לאחר שמבקר המדינה פירסם את הדו"ח השנתי, דווח כי שמחון עתיד להיבחר ליו"ר הבא של הקרן הקיימת לישראל. "אני מרגיש תסכול מאוד עמוק", מודה ליכטמן, ונזכר שבתחילת העשור פירסם שני תחקירים חריפים על אריק שרון, על פיצויים שאירגן לחבריו בכפר מל"ל ועל הנחיה שהעביר למינהל מינהל מקרקעי ישראל, בניגוד לדרישת מבקר המדינה. "שני הדברים האלה צמחו לדו"חות מאוד חמורים של מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, על סף העמדה לדין", הוא אומר. "ומה התוצאה? הפרסום עצמו. מבנגלדש ועד סיאטל ציטטו באותו יום את הפרשה הזאת. זה ההישג, כי אם אתה מצפה שבעקבות כתבה מישהו יתפטר, אתה לא חי במדינה הנכונה".
איפה זה משאיר אותך, כשאתה צריך לקום ולהתחיל לעבוד על התחקיר הבא?
"זה משאיר אותי עם העבודה".
לא סתם אוטו זבל
את העבודה, תחקירים עיתונאיים העוסקים בעיקר בנושאי נדל"ן וקרקעות, עושה ליכטמן בסביבה שונה מאוד מזו שבה החל את דרכו העיתונאית לפני כ-35 שנה בעיתון "העולם הזה". אף שהשנים האחרונות הביאו לפריחה חסרת תקדים בעיתונות הכלכלית, לא התלוותה לה פריחה של תחקירנות עומק. ליכטמן מחמיא לתחקירנים צעירים ממנו כאיתי רום ("גלובס") וגידי וייץ ("הארץ"), ומצר על עזיבתו של גיא לשם את "דה-מרקר", אך אומר כי הוא מבחין בנסיגה בתחום בשנים האחרונות.
ליכטמן ומוטי גילת הם העיתונאים היחידים בני אותו דור שממשיכים לעסוק בתחקירי עומק עיתונאיים. בשונה מגילת, ליכטמן עובד על תחקיריו לבדו ("אני בעיקר סומך על עצמי, ואם הייתי מפעיל מישהו אחר, הייתי מבזבז זמן כדי לבדוק שהוא עשה עבודה טובה"). זה לא שאין תחקירים, הוא אומר, "אם אתה עוקב במשך שבעה חודשים אחרי אפליה עדתית או דתית בבית-ספר ומשיג את הפרטים – זה תחקיר. אבל זה לא תחקיר על החיים הכלכליים האמיתיים המורכבים. בתחקור הכלכלי העמוק אני מזהה בעיה. במדורים הכלכליים יש הרבה נקיטת עמדה, אין מספיק תחקירים".
מדובר במצב פרדוקסלי, אומר ליכטמן, משום שמהפכת המידע, התקדמות הטכנולוגיה וחובת הגילוי של החברות הציבוריות והמגזר הציבורי הפכו את המידע לנגיש יותר לעיתונאים. מה, אם כן, מונע שגשוג של תחקירים עיתונאיים? "העדר הכשרה וידע להתמודד עם תחקירים, וגם חוסר נכונות לעסוק בהם", הוא קובע. חוסר הנכונות הוא של הכתבים, אבל גם של העורכים. "השיקול העריכתי של תפוקה לעומת תשומות", מגדיר זאת ליכטמן.
בתוכנית שהכינה לפני שנתיים אשרת קוטלר, היא נראתה מהלכת במסדרונות "גלובס" ושומעת מהעורך הראשי חגי גולן כי תחקירן זה "לא עסק שכדאי להעסיק אותו", "לא השקעה טובה" וש"בסוף-בסוף כל עיתונות, מכל סוג שהוא, היא עסק כלכלי" [דקה 40 בסרט]. "הוא צודק", אומר ליכטמן. "זה לא כלכלי. אם אתה מסתכל במונחים כלכליים, חגי גולן צודק".
אבל יש גם צד שני. "כל עורך יגיד לך שהדבר שהוא הכי מתגאה בו זה התחקיר, וכשקורה משהו מהסוג הזה [דו"ח מבקר המדינה האחרון], אז פתאום אתה רואה אותה גאווה ישנה שנדלקת. הנה אנחנו לא סתם אוטו זבל שלוקח מצד אחד ופורק מצד שני, אלא עשינו משהו משמעותי בדרך. אנחנו נעים במרחב שבין הגאווה לבין חוסר הכלכליות של העניין, ושתי העמדות בסדר, כל עוד נותנים לך לעבוד. ונותנים לי לעבוד בלי שום בעיה".
הממשק בין ההון לשלטון
העלות של עבודת תחקיר אינה העלות הכלכלית היחידה שעבודה כזו מטילה על עיתון. גם הפרסום של תחקירים העשויים להיות מכוונים נגד גורמים בעלי כוח והשפעה עלול להסב נזק לעיתון, למשל במניעת פרסומות. "ומה עם אמינות העיתון בעיני קוראיו?", שואל ליכטמן, "יש לזה ערך שאתה לא יכול למדוד מיד, אבל בעיתונות שנלחמת על שימור קוראים או מנויים, לאמינות יש ערך. אני מסכים שמאוד קשה למדוד את זה, אבל יש לזה ערך.
"מוציא לאור נאור, שיעשה את השקלול הזה, ייטה לטובת הערך העיתונאי כי הטווח הארוך הוא היותר חשוב, ואם אני מבין נכון את האופי של מוציא לאור, אז הוא בא קודם כל מהערכים העיתונאיים. ובמקביל, אולי טיפה בצד, הערך הכלכלי, שחס וחלילה אסור להזניח אותו".
אתה כותב הרבה על נדל"ן. לאליעזר פישמן, הבעלים של "גלובס", יש עסקי נדל"ן יפים. עצרת את עצמך אי פעם מלכתוב עליו משהו?
"מעולם לא. לא טלפון, לא פנייה. מעולם לא היתה פנייה לא ממנו ולא מטעמו, ובוודאי שלא מנעתי את עצמי מלדווח על הפירמות שלו, ברווחים, בהפסדים, למעלה למטה".
לדבריו, ממילא לא עמד עד כה מול הדילמה אם לפרסם מידע שלילי על אודות פישמן, "אולי מפני שהוא באמת איש מאוד קורקטי וזהיר". בתשובה לשאלה הוא אומר, "אני מניח שאם למישהו היה מידע בעל אופי שלילי על מישהו מבעלי העיתון, הוא לא היה פונה לעיתון". אבל, הוא מציין, "לא ראיתי שגם ב'דה-מרקר' או בכל עיתון אחר שמחשיב את עצמו מתחרה היה משהו שאפשר לקרוא לו תחקיר על פישמן".
ליכטמן עוסק בתחקיריו בעיקר במגזר הציבורי ופחות בבעלי הון. לדבריו, ללא קשר לקו המערכתי של "גלובס". "מאז ומתמיד אני עוסק במגזר הציבורי, כי הדבר שהכי חשוב לעשות זה לשמור על השומרים. לאתר את הבעיות אצל הגופים הרגולטיביים, שומרי הסף".
מלבד זאת, הוא מזכיר, "המגזר הציבורי לא חי באיזה ואקום. תמיד זה יהיה סביב המפגש עם בעל עניין, ועל המפגש הזה אני כותב". להמחשה הוא מזכיר "פגישה של סמי שמעון עם אריק שרון כשסמי שמעון, זכרונו לברכה, יוצא ממנה ואומר, 'יש לי הבטחה מאריק שרון'". הצד המעניין במפגש בין הון לשלטון, לפי ליכטמן, אינו זה של ההון דווקא. "זה שסמי שמעון יוצא מהפגישה ואומר, הוא הבטיח לי ככה וככה – זה יזם, זה ההיגיון העסקי שלו, ואני מבין את זה. אותי מעניין מה אריק שרון אומר על הפגישה הזאת ולמה אין לה תיעוד, ואיך נולדת גרסה כתובה של מישהו שפתאום כן היה או לא היה בפגישה הזאת".
נכון שהרבה יזמים, לדבריו, "מתנהגים כחזירים. לא מספיק להם מה שיש בתב"ע, תוכנית בניין עיר הקיימת, הם רוצים יותר. אם הם רוצים יותר אז הם בהכרח מגיעים לוועדה המחוזית", וכך נכנסים למסלול ייסורים ביורוקרטי ומשם אולי לניסיון לחפש קיצורי דרך לא כשרים. אבל "יזם טבעו לרצות יותר, לנסות להשיג יותר בזול, בתנאים יותר טובים. זו עובדת חיים ועובדת אופי שאם לא תהיה לו, הוא לא יהיה יזם. בסוף כל מקרה זה יהיה מפגש של בעל עניין עם הרשות, הממסד, ואני מרגיש שבממשק הזה, שם אני צריך להיות".
מנקודת הראות של החקירה הנגדית
ליטכמן, יליד 49', החל את דרכו דווקא ככדורגלן. בתחילת שנות השבעים, לאחר שירות צבאי בשריון ולצד לימודי מדעי החברה ופסיכולוגיה, שיחק כמגן ובלם בנבחרת הבוגרים של קבוצת בית"ר תל-אביב ("אני קורא ונהנה", הוא אומר על עיתונות הספורט של ימינו, "מה יש לעשות?"). בהמשך נעשה לקבלן ואף הספיק לזכות במכרז לתמרור וצביעת כבישים, אך באותו היום, הוא נזכר, נקלע לתאונת דרכים קשה שהשביתה אותו למשך חודשים. כשהתאושש, החליט לנטוש את הקבלנות לטובת כתיבה עיתונאית.
למה עיתונות?
"לא יודע, אני באמת לא יודע. אבל יכולת כתיבה היתה לי".
"העולם הזה", העיתון שאליו הצטרף ליכטמן, היה לא רק מקום עבודה ראשון, אלא גם בית-ספר לעיתונאות. את הכתיבה העיתונאית, העימוד וההפקה למד מאורי אבנרי, הוא מספר. את מלאכת התחקירנות למד מאלי תבור.
שנתיים עבד ב"עולם הזה", ובמהלכן פירסם, בין היתר, תחקיר על פרשת מרמה באוניברסיטת תל-אביב, שהגיעה עד למבקר המדינה. לאחר שהות של כמה שנים בחו"ל חזר לישראל ולעיתונות במגזין "מוניטין", ואחר-כך לעריכת השבועון "כספים" ולכתיבה בעיתון "חדשות".
בשנת 1984, כשחיים בר-און, מו"ל "מוניטין" ו"כספים", רכש והרחיב את "גלובס", גויס ליכטמן למערכת, ומאז הוא שם. תחילה ככתב תחקירים, אחר-כך ערך תקופה קצרה את המוסף היומי, ומ-1993 ועד 2006 היה עורך מוסף הנדל"ן השבועי של העיתון. לפני ארבע שנים, בעקבות תהליך של חילופי משמרות בעיתון, פינה את עמדת עורך מוסף הנדל"ן השבועי. מאז הוא עורך את פורטל הנדל"ן באינטרנט, משתתף בפרויקטים מיוחדים, וכמובן מקדיש את זמנו לכתיבת תחקירים.
"כשאני כותב טקסט אני תמיד כותב מנקודת הראות של החקירה הנגדית בתביעת דיבה", הוא אומר. "האם אני עומד מול כל שאלה לגבי הטקסט הזה ועונה על כל פיפס ותומך את מה שאני אומר במסמכים או בראיות. אני מרגיש מאוד אחראי למה שאני כותב, ועד היום לא הפסדתי באף תביעת דיבה".
אין בעיה לחסום עיתונאי
למרות זאת, בקריירה הארוכה של ליכטמן כלולים שני מקרים תקדימיים שבהם הביאה אותו עבודתו העיתונאית להתנגשות עם החוק. בתחילת שנות השמונים הואשם והורשע בסחיטה באיומים של שוטרים שאליהם פנה לקראת פרסום תחקיר. בשנת 1990 ערכה משטרת ישראל חיפוש במערכת "גלובס" ובביתו הפרטי, בעקבות עבודה שלו על תחקיר אחר. שני המקרים מלמדים על הבעייתיות והקושי שמלווים את עבודת התחקיר העיתונאי, מלבד העלות הכלכלית שלה.
במקרה הראשון הוגשה נגד ליכטמן תלונה בעקבות טענות שוטרים כי התקשר אליהם ואיים עליהם שאם לא ייפגשו איתו, יפרסם תחקיר שיעמיד אותם באור שלילי. ליכטמן טען בבית-המשפט כי נתפר לו תיק בשל תחקירים ביקורתיים קודמים שפירסם על היחידה המרכזית לחקירות הונאה.
ליכטמן הורשע ונגזר עליו קנס של 2,000 שקל. ערעורו לבית-המשפט העליון נדחה, אף כי יש לציין שבפסק הדין שדחה את ערעורו צוין כי בית-המשפט לא יכול היה לקבוע עמדה ביחס לטענה כי נפל קורבן לקנוניה משטרתית. "ההלכה הפסוקה החוזרת ונשנית", כתב השופט אליעזר גולדברג, "[היא] כי אין בית-משפט של ערעור חליפו של בית-המשפט הדיוני באשר לקביעת ממצאים עובדתיים על-פי מידת המהימנות שהוא רוחש לעדים".
שלושים שנה אחרי המקרה, ניכר בליכטמן שאינו שש לדבר עליו. הוא דבק בעמדה כי נתפר לו תיק על-ידי המשטרה וכי הואשם והורשע כאמצעי הרתעה ונקמה. לדבריו, הפרשה שביקש לכתוב עליה נגעה לחשדות לשחיתות ביחידה המרכזית לחקירות הונאה, בפיקוד בנימין זיגל. בין היתר ניסה לבדוק אם במהלך חקירת רצח, הובילה האזנה משטרתית לסוכנות ברוקרים לשימוש פסול במידע מוקדם על קנייה ומכירה של מניות בבורסה.
"אני רציתי לבקש תגובות מכמה קצינים, וכשהם הבינו לאן אני חותר, הם רצו לזיגל ואחרי איזושהי התייעצות איתו הם כולם כתבו בחיפזון כל מיני מזכרים כאילו איימתי עליהם באותה שיחת טלפון שבה ניסיתי לקבוע איתם פגישה", אומר ליכטמן ומדגיש: "לשיחות האלה לא היה תוכן מהותי, אלא רק ניסיון לקבוע פגישה ולדבר".
"ב-82'", הוא מוסיף, "כשהייתי ב'מוניטין', התלוננתי על בכירים בפרקליטות ובמשטרה על זה שהם טייחו תיק בפרשת האוניברסיטה, אז הם חיכו לי בסיבוב עם הטריק הזה של להביא את העניינים למלה מול מלה. זו שיטה נפלאה, להגיד הוא אמר לי ככה, הוא אמר לי ככה. אין בעיה לחסום עיתונאי אם אתה עושה את זה נכון".
סכר על זרימת המידע
המקרה השני אירע במרץ 1990, כשכבר עבד ב"גלובס". ליכטמן ביקש תגובות לפרשה שחקר: שופטי בית-המשפט העליון קיבלו תמיכה כספית מקרן שבראשה עמד האפוטרופוס הכללי. "לא נראה היה לי הגיוני שהקרן להשתלמויות שופטים תקבל סיוע כספי מאדם שמופיע בפני בתי-המשפט אלף פעם בשנה", אומר ליכטמן.
לאחר שפנה בשאלות לבית-המשפט העליון ולאפוטרופוס הכללי דאז, עמרם בלום, הגיש האפוטרופוס תלונה במשטרה על גניבת תיק מסמכים. השופטת אילה פרוקצ'יה, שכיהנה בבית-משפט השלום בירושלים, הוציאה צו שהסמיך את המשטרה לערוך חיפוש במשרדו ובביתו של ליכטמן.
כשהמשטרה הגיעה למערכת "גלובס", עוד כששכנה ברחוב יגאל אלון, ליכטמן לא היה נוכח. את החיפוש בביתו ראה מקרוב. "זה היה אירוע די מטורף", הוא אומר, "זה לא קרה לא לפני ולא אחרי. הם חיפשו את המסמכים שכביכול נגנבו. הם קיוו למצוא אצלי מסמך אחד אותנטי שאני מחזיק בידי ושהוא לא צילום אלא עם חתימה ממש, מקור. הכוונה היתה להעמיד אותי לדין על אחזקת רכוש גנוב".
כשאתה המטרה, לא המקור שהדליף לך.
"אני המטרה. האמת שנתתי להם את צילומי המסמכים. כמה חודשים אחרי כל הפרשה הזו יצאה הודעה שהם מצאו את התיק, הוא לא נגנב".
חקרו אותך?
"בוודאי. גם על המקורות שלי, בוודאי".
איימו להעמיד אותך לדין?
"לא בשלב הזה. השוטרים שחקרו אותי הבינו שהם שליחי מצווה רעה".
אבל הם כן רצו לדעת מי הביא לך את המסמכים.
"בוודאי, זה היה תפקידם".
עוד באותו יום שבו נערך החיפוש, אומר ליכטמן, עצר עורך "גלובס" דאז מתי גולן את מלאכת הכנת העיתון, נטל את הכתבה על הקרן להשתלמויות שופטים, שהיתה מוכנה בעיקרה, ופירסם אותה בעיתון. לדבריו, פעולה זו סיכלה את המשך הנסיונות לבלום את הפרסום.
שבוע לאחר החיפוש במערכת ובביתו עתר ליכטמן לבית-המשפט נגד משטרת ישראל, בדרישה להחזיר לו את צילומי המסמכים שהמשטרה נטלה ממנו במהלך החיפוש, כדי שיוכל להשתמש בהם לצורך הכנת כתבות תחקיר נוספות עבור "גלובס". בעצם הוצאת צו החיפוש ובחיפוש עצמו, טען ליכטמן באמצעות עו"ד יורם מושקט, היה "משום הקמת סכר על זרימת המידע החופשית מהציבור לעיתונות ובין העיתונות לציבור". השופטת פרוקצ'יה לא מצאה כל דופי בעצם החיפוש אצל ליכטמן, אך נענתה לבקשה והוציאה צו שמורה למשטרה להחזיר לליכטמן את צילומי המסמכים, אף שכללו מידע רגיש.
דום מתוח
מה מבדיל את המקרים שבהם המשטרה ובית-המשפט מחליטים לפעול לפי החוק היבש ולא להתחשב בטווח האפור שהעיתונות נמצאת בו?
"אינטרסים אישיים ועוצמת העניין. בשני המקרים שהמשטרה הסתערה עלי זה עוד היה לפני פרסום. אתה אפילו לא יכול להגיד שזה נקמה מאוחרת, זה ניסיון למנוע פרסום שבמקרה אחד הצליח ובמקרה אחר לא הצליח".
איך העיתונים האחרים התייחסו לזה?
"הבינו מיד שהאינטרס של כולם פה נפגע ובגדול. היה פרגון כללי מחוף לחוף וצעקה מחוף לחוף".
אפשר להגיד שגם במקרה של "הארץ" וענת קם יש חשש לפגיעה באינטרס משותף לכולם.
"קצת קשה להשוות, מפני שהיום מדובר בפרשה בטחונית, ופה כולם מתייצבים בדום מתוח ומצדיעים".
אחרי החיפוש שנערך במערכת ואצלך בבית השתנה אופי העבודה שלך? נקטת אמצעי זהירות שונים?
"בוודאי. כן. בנושאים שקיים חשש שיקרה עוד פעם דבר כזה, מיד יש לי העתקים במקומות אחרים".
אילו עוד לקחים הפקת?
"שכולם בני-אדם וכל אחד מנצל את כוחו לפעמים לרעה כדי להתגונן, כולל במערכות שלטון, ולעולם אני לא אפסול על הסף טענה של מישהו שאומר שתפרו לו תיק או במשטרה או בפרקליטות. אני יודע שזה אפשרי. אני יודע שזה נעשה ואני יודע שהיו נסיונות לעשות את זה. יש עיתונאים שבכלל לא מוכנים להקשיב לטענה כזו ולהנמקה שלה. לא מוכנים להאמין שבמשטרה ובפרקליטות יש אנשים שתופרים תיקים. אבל היו דברים מעולם".