סיקור ההתנקשות

מבין כל הכותרות הראשיות, רק ב"הארץ", כמובן, הכותרת היא לא רק עובדתית, אלא גם זו המתבקשת: "עימאד מורנייה חוסל בדמשק". הדיווח הנלווה [יואב שטרן, עמוס הראל, ברק רביד, יוסי מלמן ושמואל רוזנר] פותח בכך שמורנייה היה מעורב, בין היתר, בפיגוע בבניין השגרירות הישראלית בבואנוס-איירס, ומסתיים בחשש שמא חיזבאללה יגיב עתה בפיגועים ביעדים יהודיים, כפי שקרה לאחר שחוסל מזכ"ל חיזבאללה הקודם עבאס מוסאווי, אז בוצעו פיגועים גדולים בארגנטינה.

הדיווחים על ההתנקשות מתפרשים על פני חמשת העמודים הראשונים בעיתון. אמיר אורן קובע תאריך מדויק לנקמה – 23 במרץ, בתום ארבעים ימי האבל. צבי בראל מעלה את החשש כי החיסול יביא למלחמת אזרחים חדשה בלבנון. יוסי מלמן מסמן את המטרה הבאה – מחליפו של מורנייה, טלאל חמייה. עומר ברק מגלה, באגביות, את הנתון המעניין ביותר על מורנייה: הכינוי שנתנו לו סוכני המוסד היה "מוריס".

כמעט סקופ ב"ידיעות אחרונות"

ב"ידיעות אחרונות" מקבל החיסול את העמודים 9-2. הכותרת, בגופן ענק, היא כמעט סקופ: "מורנייה עמד לבצע פיגוע המוני נוסף". רק "כמעט" סקופ, כיוון שמבט שני בדף השער מגלה שהמלה האחרונה בכותרת הגג הקטנה שמעל הכותרת הראשית היא  "הערכה".

מי המעריך? אלכס פישמן, שבעמודים הפנימיים כותב על האיש וחיסולו. כותרת הידיעה שם "חוסל, לפני שיכה שוב", אך כבר בכותרת הגג לידיעה ניכרת הסתייגות מסוימת: "זו לא היתה רק פעולת נקמה נגד רב מרצחים: זו היתה פעולת מנע לפני פיגוע אפשרי". ככל שמעמיקים לקרוא נעלם הביטחון שהיה בכותרת הראשית. בגוף הטקסט כותב פישמן: "ניתן להעריך שזו היתה, ככל הנראה, גם פעולת סיכול", ובהמשך הוא מביא לדפוס את הנוסח הפתלתל הבא: "לא מן הנמנע להעריך שחיסולו מנע פיגוע נוסף שתיכנן". נכון, לא מן הנמנע, אבל מן הנמנע להפוך הערכה לא בלתי נמנעת שכזו לכותרת ראשית של עיתון.

שמעון שיפר, המתלווה לראש הממשלה בברלין, כותב על "החיוך שאומר הכל". רק עכשיו מבין שיפר מדוע "כשנחת המטוס בנתב"ג נטל אולמרט את המיקרופון של צוות האוויר ובעליצות לא מקובלת נפרד בחום מהטייסים, מהדיילות ומהדיילים". בהמשך מפריח פישר בלון ניסוי להצלת הקריירה הפוליטית של אולמרט: "אם יתברר בעתיד שישראל חיסלה את מורנייה בלב דמשק, יהיה אפשר לומר שהניצחון שהדרג המדיני כל-כך ייחל לו במלחמת לבנון השנייה הגיע באיחור של שנה וחצי".

רונן ברגמן מככב בגיליון "ידיעות אחרונות" של הבוקר. במאמר על "עלייתו ומותו" של מורנייה הוא כותב: "הוא לא היה ציר הרשע – הוא היה הרשע עצמו"; במאמר פרשנות בהמשך הוא קובע כי המבצע כלל "גרגר של מצוינות"; ובכתבה נוספת הוא משוחח עם העיתונאי היחיד שריאיין את מורנייה, רוז'ה אוק, נציג סוכנות הידיעות הצרפתית בביירות. אוק מתאר אותו כך: "אדם רגיל, לא מישהו שהיית מסובב אחריו את הראש ברחוב. לא גבוה, קצת שמנמן. החלטי מאוד, כריזמטי במידה מסוימת".

ב"גלובס" כותב אמנון אברמוביץ, תוך שהוא מתאים את לשונו לקהילה העסקית, כי "אם יש למונח 'בעלות צולבת' משמעות אמיתית, קטלנית, עמוקה מני דם, הרי שעימאד מורנייה סימל אותה יותר מכל אחד אחר". מדוע? מפני שפעל בכל-כך הרבה חזיתות שונות לאורך חייו. נניח. בהמשך הוא משגר מחמאה סחבקית לראש הממשלה: "אולמרט הוא ראש ממשלה לא רק עם פרוסטטה, אלא גם עם ביצים".

"ישראל היום" מכריז הבוקר על "גיליון מיוחד", אך בפועל מקדיש רק 11 עמודים לחיסול. ביניהם ניתן למצוא מחמאה נדירה של דן מרגלית לראש הממשלה ("אולמרט פירסם אתמול הכחשה גורפת ונבונה"), ותגובה נלהבת של יעקב פרי ("היכולת המבצעית מעוררת השתאות. להטמין מטען ברכב של אדם שכל העולם רודף אחריו כבר שנים, זה מעבר לכל דמיון").

"מעריב" חוגג

העיתון שבאמת ובתמים יוצא מגדרו לנוכח ההתנקשות הוא "מעריב", שאף הוא מכריז מעל הכותרת הראשית על "גיליון מיוחד", אלא ששם הדיווחים מתפרשים על פני 13 עמודים שלמים, עם הרבה עזוז וגיל. הכותרת הראשית, "כוננות", מלווה בביטויים כגון "ההישג המודיעיני האדיר", "הביצוע החלק", "ההשפלה של אסד". בעמ' 2 כותב עמיר רפפורט על "הישג מדהים", "הביצוע המזהיר אופייני, לפי הערכות מומחים למוסד", ומצטרף לשיפר בכותבו כי היה זה "מקצה שיפורים למלחמת לבנון השנייה".

בן כספית מצטרף לחגיגות וכותב כי אולמרט "חרג ממנהגו ויצא לסיבוב ניצחון במזנון הכנסת [...] מצב רוחו היה מצוין, חיוכו רחב. טוב שאין שמפניה במזנון הכנסת". בהמשך הוא מבצע השוואה מרנינה, כיד הדמיון הטובה עליו: "להוריד את עימאד מורנייה בדמשק זה כמו, בערך, להוריד את שמעון פרס ברמת-אביב".

ג'קי חוגי, בכתבה פרשנית על מצבו של חיזבאללה לאחר החיסול (עדיין חזק ואקטיבי), מעלה את מורנייה לדרגה הגבוהה ביותר שיש לעיתונות הפופ המקומית להציע כשהוא מציין כי יש בישראל מי שמכנה את מורנייה "טאלנט". ותחת הכותרת "כך זה קרה" מסופר לנו על החיסול עצמו [עמית כהן, ג'קי חוגי וגד שמרון]. הכתבה מתחילה לילה אחד לפני החיסול, בתיאור מפגש שהתרחש במסעדת יוקרה, תיאור שכמו נלקח מרומן ריגול זול: "מעטים שמו לב לגבר מזוקן, שצבר משקל עודף במרוצת השנים, אשר הסתובב בין משתתפי המסיבה". מי מהשלושה שאחראי על המשפט הזה חייב להפסיק לחלום על קריירה ספרותית.

בעמ' 10 אנו מקבלים את תגובת "המשפחות שאיבדו את יקיריהן" [אלי לוי ודודו בזק]. המשפחות מברכות על החיסול. הכותרת לידיעה, "זאת סגירת מעגל", באה מפיו של יעקב אביטן, אביו של החטוף עדי אביטן. לא מצוין אם הכוונה היא למעגל דמים או אחר.

שיאו של הגיליון המיוחד, וגם תום הסיקור של ההתנקשות, הוא בכפולה האמצעית, שם מובא בפנינו "סיפורו רווי הדם של בן הירקן, שהשנאה לישראל ולמערב הפכה אותו למבוקש מספר אחת בעולם" [גד שמרון וג'קי חוגי]. כותרת הידיעה, "המרצח", מלווה בשלל תמונות של כותרות מגליונות "מעריב" המתעדות את תחנות חייו של מורנייה.

בשולי העיתון

עברו של "מעריב" מופיע מחדש גם בכתבה למוסף "סופשבוע", המצורף היום למנויים. עניינה – 60 שנה להקמת העיתון [מרדכי חיימוביץ']. אחד משני הציטוטים המובלטים בכתבה בא מפיו של דוד גלעדי, סבו של יאיר לפיד ואחד מהעורקים מ"ידיעות אחרונות" ל"מעריב" של קרליבך. גלעדי מספר על יהודה מוזס, המו"ל הראשון של "ידיעות אחרונות", ואביו של נח מוזס: "מוזס התערב בענייני המערכת משיקולים עסקיים. היה משנה ניסוחים של ידיעות, או מגניב ידיעה לעיתון".

עוד ב"סופשבוע", באופן שלא מן הנמנע להעריך כי הוא מקרי, ראיון עם הטייס שהתנקש בעבאס מוסאווי.

11 שנה מלאו אתמול לאסון המסוקים. ב"הארץ" ו"מעריב", ידיעות ותמונה המציינות את הטקס שהתקיים והאנדרטה שהוקמה. גם ב"ידיעות אחרונות" בחרו לדווח על הטקס באמצעות תמונה [אפי שריר] ודיווח קצרצר [עידן אבני], אך התמונה שנבחרה אינה מראה כלל את האנדרטה, אלא מתמקדת במפגש בין שר הביטחון לרמטכ"ל. נוסף על כך צורפה, בעיגול קטן בין ברק לאשכנזי, תמונתו של ארקדי גיידמאק ("שתרם את האנדרטה וזכה לתשואות ממושכות מההורים השכולים"). כאילו היה זה אירוע חברתי במדור רכילות.

ועוד פרט קטן בעניין סיקור מורנייה:  אייל זיסר מפרסם היום טור פרשנות בעקבות החיסול הן ב"מעריב" והן ב"ישראל היום". ב"מעריב" הוא כותב על המכה שספג חיזבאללה. ב"ישראל היום" על המהלומה שספג אסד.

וב"הארץ", מודעה – תא"ל עמוס טירה יוצא נגד המאמר שפירסם אתמול עמוס עוז בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" וקורא: "סופרים: אינכם אסטרטגים – הסו". טירה שואל,  "מה מקור הסמכות של עמוס עוז [...] האם עמוס עוז למד אסטרטגיה או התנסה בה? מי שמו מומחה, בעמוד השער של עיתון חשוב, לנושאים מאוד מקצועיים?".