בעבר גולל מדור זה לא אחת את התלבטויות בית-המשפט, אם כאשר מוגשת לפניו בקשה למנוע פרסום בטענה שיש בו לשון הרע, יש להיענות לה או שיש להפנות את המתלונן למסלול של הגשת תביעת דיבה לאחר הופעת הפרסום.
לאחרונה דן בית-המשפט המחוזי בשאלה דומה, ביחס לפרסומים על הליך משפטי הנמצא בעיצומו, ובכך מפירים את עקרון הסוביודיצה. הכוונה היא לכתבת טלוויזיה שהכינה השדרית אושרת קוטלר לערוץ 2 בפרשת האונס ברמת-השרון. לידיעת אחד הנאשמים הגיע כי ערוץ 2 עומד לשדר את הכתבה שבה, בין היתר, נכלל ראיון עם הנאנסת, והוא הגיש בקשה דחופה לאסור את שידורה. הוא נימק את בקשתו הן בטעם של הפרת עקרון הסוביודיצה והן בשל הפגיעה בו.
השופט אביגדור סולטן דחה את טענות הנאשם. הוא מצא שגם לפני הכנת הכתבה היו על פרשת האונס פרסומים רבים, כולל שידורי טלוויזיה. זאת ועוד, אחד מעורכי-הדין של הנאשמים אף התראיין בהם. כן התברר כי כמה מהנאשמים הסכימו להתראיין לכתבה של קוטלר ונקודת מבטם על הפרשה יוצגה בה.
בית-המשפט הסביר שאף שאינו "מאושר" מהמצב הנוכחי, כאשר בסיקור משפטים רבים נרמס עקרון הסוביודיצה ברגל גסה, הרי זוהי המציאות. יתרה מכך, בהכנת הכתבה הנידונה ניתנה התחייבות להסתיר את זהות הנאנסת והנאשמים, וכן הובטח איזון בהצגת טענות הצדדים. לפיכך, פסק השופט, הסעד הראוי לנאשם המבקש את מניעת הפרסום הוא הגשת תביעה לאחר פרסום הכתבה, אם ימצא לנכון לעשות זאת – אם בשל הפרת עקרון הסוביודיצה ואם בשל פגיעה בפרטיות.
במסקנה לא היתה דיבה
לאחרונה הסתיים הדיון בתביעת דיבה שהגיש משה פייגלין, ממייסדי תנועת הימין זו-ארצנו, נגד הפובליציסט חיים הנגבי ("מעריב"). הנגבי כתב מאמר ביקורתי על פייגלין ועל אנשי ימין "מחרישים", בעקבות ראיון של פייגלין עם העיתונאית עדה אושפיז שפורסם ב"הארץ" בדצמבר 95'. הנגבי ציטט קטעים מהראיון, שבוא אמר פייגלין, בין היתר, כי עם עליית הנאציזם הפך הנוער הגרמני ל"מצוחצח ומסודר", וגרמניה זכתה למשטר מופת של "סדר ציבורי". הוא אף הוסיף כי "האידיאולוגיה הנאצית היתה ללא ספק שטנית, אבל אידיאולוגיה". הנגבי סיים את ציטוטיו, עבר לבקר את אישיותו של פייגלין וסיים באמירה: "והנה, האיש הזה מקלס את הנאציזם ומרומם את היטלר, וחבריו מחרישים".
פייגלין טען בתביעתו שהנגבי השמיט חלקים רבים מדבריו בראיון לאושפיז והוסיף שלו היה הראיון מצוטט בשלמותו (כגון אמירתו שאצל הנאציזם היה "חוק וסדר" אך לא "מוסר", או הכרזתו שהיה מסוגל להרוג את היטלר במו ידיו, ועוד) לא ניתן היה להגיע למסקנה שאליה הגיע במאמרו, שפגעה בו קשות.
השופטת רחל ברקאי מבית-משפט השלום בקריית-גת לא קיבלה את טענתו של פייגלין. היא קבעה כי הנגבי נהג נכון בכך שחילק את מאמרו הפובליציסטי לחלק עובדתי (ציטוט מהראיון ב"הארץ") ולחלק של הסקת מסקנות מהעובדות.
יתר על כן, השופטת קבעה שעל הנגבי לא היתה כל חובה לצטט את דבריו של פייגלין במלואם, ודי היה בהפניית הקורא לראיון ב"הארץ". זאת, בהתבסס על פסק-הדין המפורסם הארץ נגד חברת החשמל (יצויין שפסק-הדין נהפך בדיון נוסף, אולם השופטת ברקאי לא התייחסה לכך).
בעיקר קבעה השופטת ברקאי כי אפילו מדבריו של פייגלין ב"הארץ" ניתן היה להסיק כאילו הוא רואה דבר זכות בגרמניה של מלחמת העולם השנייה, וכי הוא מתפעל מהנאציזם. השופטת פסקה כי לא ניתן לומר שמסקנתו של הנגבי מדברי פייגלין היא זדונית ובלתי סבירה, גם אם נקט סגנון חריף וגם אם מסקנתו הפוכה לחלוטין לתפיסת פייגלין את עצמו.
השופטת לא קבעה כי פייגלין אכן מחזיק בדעה חיובית כלשהי על המשטר הנאצי, אולם מצאה שניתן היה להבין ברוח זו את דבריו ב"הארץ". לפיכך עמדה להנגבי הגנת תום הלב, והתביעה נדחתה.
פרסום תמונה ללא רשות
האם הפצת תמונתו של אדם לצורכי פרסומת, בלי שהודיעו לו על כך מראש, היא פגיעה בפרטיות המחייבת פיצוי – על כך דן לאחרונה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב.
השופט משה טלגם דן בתביעתו של מרדכי עמר, תקציבאי במשרד פרסום, שצולם כאשר פתח מעטפות בהגרלה שנערכה במסגרת מבצע פרסום שעליו ניצח. התמונה פורסמה, בלי שנמסר על כך מראש לעמר, ב"ספר הדיוור הישיר השלם לשנת 1996", כראיה לכך ששיטת השיווק-הישיר של רשות-הדואר נושאת פירות. עמר פנה לבית-המשפט, ובהסכמת רשות-הדואר ניתן צו שהורה להשמיט את הצילום מהמהדורות שכבר הודפסו ולא להכלילו במהדורות הבאות. התובע לא הסתפק בכך וביקש פיצוי כספי. השופט טלגם דחה את התביעה בקובעו שתמונתו של עמר לא צורפה "לשם מטרה שיווקית-מסחרית", כיוון שהתובע אינו אדם ידוע ועצם פרסום התמונה אין בו כדי להוסיף רווחים לרשות-הדואר. השופט הבחין במיוחד בין אדם מן היישוב, שפרסום תמונתו אין בה בדרך-כלל כדי להוסיף רווחים ו"למשוך קהל", לבין איש ציבור שזכאי שתמונתו לא תופיע אם לא הביע הסכמתו לכך, שכן התמונה יש בה כדי להגדיל את הרווח של המפרסם.
נוסף לכך נמצא שרשות-הדואר פירסמה את הצילום "בתום לב", שכן לא היה סביר שאדם ייפגע מעצם פרסום תמונתו, בייחוד שהוא איש מקצוע בתחום הפרסום, ולא מדובר בתמונה פוגענית.
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 21, יולי 1999