לפני כארבעה חודשים השתכלל הסיפור, בכתבה של בן כספית ב"מעריב" (16.10.98): ברקאי נסע לוושינגטון במקרה, הבחין במסוקיהם של המנהיגים נוחתים על מדשאת הבית הלבן, קפץ פנימה בסנדליו, התפלח עם הפמליה אל תוך החדר הסגלגל ועלה על סקופ חייו...

בשבוע הראשון של שנת 99', בראיון למני פאר בערוץ הראשון, חלה התפתחות דרמטית נוספת: ברקאי קופץ מעל לגדר המקיפה את הבית הלבן ורץ פנימה, כאשר שני שומרים דולקים אחריו ואינם מצליחיס לתפוס אותו. הוא נכנס לאולם שבו אמור להתקיים טקס החתימה, מקליט אישים חשובים, עד שמזכירו הצבאי של הנשיא קרטר ניגש אליו ומתעניין בזהותו. כאשר מזדהה ברקאי ככתב קול-ישראל, מבקש המזכיר הצבאי לסלקו מן המקום, אלא ששר החוץ, משה דיין, חוזה במתרחש והוא מתערב ומושיע את ברקאי מן המצוקה.

צר לי שעלי לקלקל ולסתור בעובדות יבשות סיפור חביב, אך למען הדיוק ההיסטורי מן הראוי להעמיד דברים על מכונם:

אני הוא שהייתי שליח קול-ישראל לשיחות קמפ-דייוויד בספטמבר 1978. במשך שבועיים שהיתי בעיירה תרמונט שבמרילנד, עם מאות הכתבים מרחבי תבל שכיסו את הוועידה. יומיים לפני ההכרזה על ההסכם בבית הלבן ביקש ממני רזי ברקאי, ששהה בוושינגטון, להשתתף גם הוא בסיקור האירוע. נעניתי ברצון, ובאישור הממונים ברדיו ובאמצעות שגרירות ישראל הסדרנו לו אישור כניסה לבית הלבן. ביום ראשון ה-17 בספטמבר, בשעה תשע בלילה לערך לשעון וושינגטון (ארבע לפנות בוקר בישראל), טילפנתי מן הבית הלבן לחדר החדשות בירושלים והעברתי את הידיעה הראשונה והבלעדית - עד לאותה שעה - ולפיה הושג הסכם שלום בין ישראל למצרים, הסכם שלפיו תיסוג ישראל מכל שטחי סיני שנכבשו במלחמת ששת-הימים, יפונו כל היישובים וההתנחלויות, ובארות הנפט באבו-רודס יוחזרו אף הן לידי המצרים.

עמנואל הלפרין, שהיה אז עורך חדשות בקול-ישראל, שאל אותי אם אני בגילופין. הוא התקשה להאמין שמנחם בגין (שהיה, אגב, דודו של הלפרין) הסכים לוויתורים מרחיקי לכת שכאלה. התעקשתי שאלה הם עיקרי ההסכם, ולמרות זאת, בשובי ארצה התברר לי שהידיעה שהעברתי עוכבה לשידור עד שסוכנויות הידיעות אישרו אותה כשעה לאחר מכן.

לאור זאת אני מתקשה להאמין שרזי ברקאי, כפי שמביא את דבריו בן כספית, רואה את הסכם קמפ-דייוויד כסקופ חייו.

הכותב הוא עיתונאי בחופשה מרשות-השידור

תגובה

רזי ברקאי: יצחק פלר מבלבל בין שני אירועים נפרדים. מעולם לא ניכסתי לעצמי ידיעה בלעדית שהועברה לחדר החדשות של קול-ישראל. אם אכן העביר ידיעה כזו, והיא לא שודרה בסופו של דבר, נגזל ממנו משהו שבצדק הגיע לו. אלא שאני אינני הכתובת.

האירוע האחר שאני קשור בו נוגע לראיונות שביצעתי בתוך הבית הלבן דקות אחרי נחיתת המסוקים שם מקמפ-דייוויד. אכן "התפלחתי" (לא היה לי שום אישור כניסה), אכן מצאתי עצמי פתאום בחדר הסגלגל ואכן הנוכחים שם נדהמו לראות ביניהם עיתונאי, לאחר הסגר של ימים ארוכים בקמפ-דייוויד (דן פתיר ויחיאל קדישאי יוכלו לרענן את זכרונו של מר פלר). ראיינתי את ראשי שלוש המשלחות (קרטר, סאדאת ובגין) וכן את משה דיין ועזר ויצמן. שלישו של הנשיא קרטר, שהבחין פתאום במכשיר ההקלטה שלי, דרש להחרים אותו. בזכותו של דיין קלטת הראיונות נותרה אצלי (המכשיר עצמו הוחרם), וכך שודרו הדברים בארץ מיד אחר כך.

גיליון 19, מרץ 1999