לכבוד חג הפסח הוכפל גודלם של העיתונים. אודה ואתוודה, למראה צרור החבילות הגבוה שהמתין לפנות בוקר על סף דלתי נתקפתי חרדה. מבט זריז לדלתות השכנים העלה שאלה ניצלו מהמכה השנתית ויכולים לצאת לעולם בלי שייאלצו קודם לכן לגרוף לביתם ערימות נייר. אולי בשנה הבאה אנסה למרוח מעט דם על משקופי דלתי, בתקווה שמחלקי העיתונים יפסחו גם עלי.
עורך "ידיעות אחרונות" מריח את האביב
מזל שלא קרה אתמול דבר, אחרת בשער של "ידיעות אחרונות" היו נאלצים לדווח עליו. ובעצם, קרה אתמול דבר מה, עורך העיתון החליט להציב במרכז השער, ככותרת וידיעה ראשית, את אחד ממיזמי החג, כלומר בידור לשמו. "התשמע קולי", זו הכותרת המופיעה במרכז הדף, ללא סימן שאלה בסופה. מעליה ההסבר: "חג בלי חירות. הורי החיילים החטופים כותבים ליקיריהם".
שני תצלומים בשער – צבי רגב, אביו של אלדד, יושב לשולחן מול דף נייר לצד תמונה של בנו, אוחז בידו עט ונראה כמתלבט מה לכתוב. מיקי גולדווסר, אמו של אודי, יושבת בכורסה עם דפדפת בחיקה, חושבת וכותבת. תמצית המכתבים מובאת גם היא בשער: "אני חושב עליך כל היום והלילה"; "אני דואג לך, בני אהובי"; "הוי, בני, לבי שותת דם אליך"; "האם אתה מריח את האביב?".
נקודה מעוררת מחשבה – השניים כותבים בעט על נייר, לא מקלידים למעבד תמלילים. אפשרות: הם קיבלו את תכתיבי ההפקה של מחלקת החגים ב"ידיעות אחרונות". עט ונייר נראים טוב יותר, משדרים משהו אינטימי יותר, וגם מאפשרים לעיתון להדפיס את המכתבים בגופן המדמה כתב יד. בכפולה הפותחת של העיתון מתגלים תצלומים נוספים של השניים כותבים בעט על נייר [גיל נחושתן], ולצדם מופיעים המכתבים עצמם. כלומר הטקסט של המכתבים כשהוא מודפס בגופן הכמו-אישי. משפחת שליט, שבנה הוא היחיד שהראה סימני חיים מאז החטיפה, לא שיתפה פעולה עם המיזם סוחט הדמעות של "ידיעות אחרונות" והסתפקה בידיעה קצרה על אודותיה בעמ' 3.
במסגרת קטנה בתחתית עמ' 2, הכותרת שהיתה הופכת לראשית בכל יום חול: "מתיחות גבוהה בעזה, חשש מפיגוע בחו"ל" [איתמר אייכנר ויוסי יהושע].
חזרה לשער: לצד המיזם "חג בלי חירות", משבצת המבשרת על "חדשות טובות", ומפנה לעמ' 8. שלוש חדשות טובות מציע לנו העיתון: השכר עולה במגזר הציבורי, דירוג האשראי הבינלאומי של ישראל עלה אמש, והאבטלה ירדה לשפל שכמוהו לא היה זה 15 שנה.
להתגבר על הפחד
ב"מעריב" הופכת הנטייה לאופטימיות בעתות חג לכותרת ראשית: "ירידה באבטלה: שיא של 16 שנה". ולמי שלא הבין כי מצווה עליו לשמוח שעה שהעולם המערבי במשבר כלכלי חריף והעולם השלישי בתחילתו של משבר תזונתי חדש, מספרת כותרת הגג "חדשות טובות לכלכלה הישראלית".
אבל החדשות הטובות מקבלות הרחבה רק בעמ' 7; הכפולה הפותחת מוקדשת לשדרות. תחת הכותרת "שבע שנות מרור" מביא ירון ששון מתחושות קדם-החג בשדרות, וזאת במלאת שבע שנים לנפילות הקסאם הראשונות באזור. ראש העירייה אלי מויאל מצוטט: "אני מפחד ששבע השנים הללו יהיו שבע השנים הטובות".
בידיעה עצמה מזכיר ששון כי בשבוע האחרון נחתו באזור 50 רקטות קסאם ו-20 פצצות מרגמה, נתון ששום קורא עיתונים מצוי בשבוע האחרון לא יכול היה להיות מודע לו. התושבים בעיר מספרים לששון על החשש כי האזעקות יפריעו את קריאת ההגדה.
למרות זאת, לצד הידיעה על המצב הנפיץ באזור מוגש טור תיור מאת דובי זכאי, המתווה לקוראי העיתון "טיול בעוטף עזה" (הכותרת: "חצי סהר של יופי"). "הפעם נגלוש אל הכביש היפה הזה", כותב זכאי ביחס לכביש 232, המקביל לקו הגבול עם רצועת עזה ורחוק ממנה 10-5 ק"מ בלבד, "שעובר בכמה נקודות יפות". בין הנקודות היפות שמציין זכאי גם אחת הזוכה לכותרת "להתגבר על הפחד". אין קשר לקסאמים, מדובר באטרקציה לטיילים בצומת צאלים – "גשר חבלים תלוי".
התעלמו לרגע מהעילגות במשפט "גשר החבלים התלוי מעל הבשור מעניק לילדים חוויה של התגברות על הפחד, כשהם עוברים על הגשר מעל מי הבשור", והתרכזו בתמונה הגדולה: "מעריב" ממליץ למשפחות לקחת את ילדיהם לתיור הזדהות עם הפחד המשתק שחווים התושבים החיים מסביב לרצועת עזה, וכדי לעזור לילדים "להתגבר על הפחד" העיתון אף מעודד אותם ללכת על גשר חבלים תלוי. לקראת המיזמים העיתונאיים של יום העצמאות הנה תשובה אפשרית לשאלה "מה ישראלי בעיניך?".
הסיפור האנושי לחג של "מעריב" מוגש גם הוא בעמ' 2, עם הפניה נאה מהשער: הילד אושר טויטו "יוצא לחופשה ראשונה" מבית-החולים. בתצלום הדומיננטי [רענן כהן], המופיע הן על השער והן בתוך העיתון, נראית אמו של טויטו כשהיא מובילה אותו על כיסא גלגלים. שניהם מביטים למצלמה. התצלום נעשה "אתמול", ואילו בידיעה עצמה [אילן מציק] נכתב כי טויטו ייצא היום מבית-החולים. כלומר, מדובר למעשה בתצלום אילוסטרציה.
עמ' 3 ב"מעריב" מוקדש לחטופים. מיקי גולדווסר, שכתבה ב"ידיעות אחרונות" מכתב לבנה, כותבת כאן מכתב ל"אזרחי המדינה", וקוראת להם להוסיף כוס יין בערב החג לצד כוסו של אליהו הנביא, לכבודם של החטופים.
הצהרה ומעשייה לחג
ב"הארץ" מביא עקיבא אלדר את הכותרת הראשית, שלשם שינוי יש בה תוכן של ממש: "השר ישי למשעל: בוא ניפגש". לדברי אלדר, ישי העביר את הבקשה דרך נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר, שיפגוש היום את מנהיג חמאס, וזאת במטרה להאיץ את המו"מ לשחרור שליט. לפי הידיעה, ישי מוכן להיפגש "עם כל מי שצריך בחמאס" למען שחרור שליט. אחרי כל הביקורת שספג קרטר על נכונותו להתדיין עם משעל, היה יכול להיות מעניין לשמוע את התגובות במערכת הפוליטית לנכונותו של ישי למפגש דומה, אך בידיעה של אלדר אין תגובות להצהרה.
גם סיפור אנושי לחג מופיע על שער "הארץ": "יומיים לפני ליל הסדר, הרב שמעון אביטן משדרות עדיין לא יודע היכן יקרא את סיפור ההגדה ועם מי יסב לשולחן הערוך". איך זה ייתכן? ובכן, הרב "נקרע בין מחויבותו לקהילת המתפללים בבית-הכנסת לבין רצונו לחגוג את חג הפסח עם שבעת ילדיו", המסרבים זה כשנה להתקרב לשדרות. את המעשייה לחג על הרבי וילדיו מביא פאדי עיאדאת.
עוד בעיתונים
קשה למצוא ידיעה ראויה לציון בעמודי החדשות. לא רק מדווחי החדשות יצאו לחופשה, גם עושי החדשות.
ב"ידיעות אחרונות" ידיעה מעניינת שמופיעה בעמ' 10. "אינתיפאדה ביוקנעם", זו הכותרת [ליאור אל-חי]. עשרות רעולי פנים דירדרו צמיגים ויידו בקבוקי תבערה במכוניות, במחאה על הפקעת קרקעות. העד המרכזי לאירוע, לפחות בידיעה של העיתון, הוא קובי פרץ, הזמר שזכה לפרסום בזכות הלהיט "בלבלי אותו", ונקלע למקום במקרה בדרך חזרה מהופעה בצפון. פרץ מתאר לכתב "ידיעות אחרונות" את האירוע בדרמטיות, החל ברגע שראה "אש שמתחילה מההר ומגיעה עד לכביש", דרך הרגע שבו ראה "מספר רב של אנשים עם כאפיות על הפנים רצים לעברנו", ועד להימלטותו מהמקום, שמשת מכוניתו מנופצת לרסיסים. הדרוזים, אגב, מוחים על כך שהמדינה מתכוונת להפקיע מהם, "לטענתם", יותר מ-2,000 דונם לצורך הנחת צינור גז טבעי, בלא לתת להם פיצוי ראוי.
ב"הארץ" מופיעה ידיעה קטנה מאוד בעניין בתחתית עמ' 5 [ג'קי חורי]. שם לא נכתב דבר על תקיפת מכוניות שעברו בכביש, רק כי "צעירים דרוזים חסמו אתמול את כביש 70 [...] באמצעות אבנים וצמיגים בוערים". ממדי ההפקעה, לפי גרסת "הארץ", גדולים מכפי שנמסר "לטענת הדרוזים" ב"ידיעות אחרונות" – 5,000 דונם.
על תמימות בעסקים
כרגיל בימי חג, חלקים נרחבים מעמודי השער מוקדשים לפירוט המיזמים העיתונאיים המיוחדים שכלולים במוספי החג. ב"ידיעות אחרונות" רק כרבע מהשער מוקדש לקידום מוספי החג, וזאת ללא כל כותרת מיוחדת. ב"הארץ" עוד פחות מכך – העיצוב מזכיר יום שישי רגיל. ב"מעריב" כל השליש העליון של השער מוקדש לתוככי העיתון, המקבל את הכינוי "גליון החג של ישראל". הכותרת המלווה את כוכבי המוספים המיוחדים מכריזה: "חמישה מוספים חגיגיים; ראיונות בלעדיים; חשיפות מרגשות; הסיפורים שאתה חייבים לקרוא; ותשבצים לחג".
אבל השיא מגיע ב"גלובס". משום מה יצא לקוראי עיתון העסקים הרציני בישראל שם של כרישי הון, שבינם לבין התמימות פעורה תהום. ובכל זאת, כותרת הגג המתנוססת במרומי עמוד השער של גליון החג קוראת: "פסח ב'גלובס': פרויקטים מיוחדים; ראיונות בלעדיים; סיפורים מעניינים". סליחה? "סיפורים מעניינים"? עשרות שנים של פלוטוקרטיה חסרת רחמים ועכשיו נזכרתם להשתמש באנדרסטייטמנט?
מתוך מוספי החג
ב"ידיעות אחרונות" לא מסתפקים בראיון חגיגי עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, ומוסיפים ראיון חגיגי גם עם הבן המועדף השני של העיתון, חיים רמון.
במוסף "דה-מרקר ויק" ראיון עם דוד בן-בסט, מנכ"ל רדיוס, שזכה מחדש במכרז להפעלת הרדיו האזורי בשרון [גיא לשם]. למעשה מדובר בכתבת פרופיל עם מעט ציטוטים של בן-בסט בסופה. לשם כותב לא מעט על יחסי הכוחות מאחורי הקלעים של המכרז, על קשריו הפוליטיים והעסקיים הענפים של בן-בסט, אך לבן-בסט הסבר אחר להצלחתו במכרז: "12 שנה אני משדר מהלב לאנשים. זה סוד ההצלחה שלי".
הערת אגב: עמ' 109–125 במוסף "7 ימים" מוקדשים כולם ל"מדור פרסומי" אחד גדול המכונה "המותגים המשפיעים של השנה".
במגזין G של "גלובס" כתבה [דוד שליט] על בעלי המקצועות שחולפים מן העולם: מתקן מצלמות, בעל מכולת, ספרנית, נפח, מוכר בולים, מקרין בקולנוע ושען. במוסף "דה-מרקר ויק" כתבה [נעמי דרום] על בעלי המקצועות שמספר העובדים בהם קטן והולך: רופאים בטיפול נמרץ, פסיכולוגים לילדים, טכנאי שיניים, אחיות, עובדי מלונות ומסגרים.
ב"גלובס" ראיון דווקא עם בנימין נתניהו, המופיע על שער העיתון בצילום הטוב ביותר שלו זה זמן רב [איל יצהר]; חייכן, מצליחן, שילוב מושלם בין איש עסקים לראש ממשלה. הראיון עצמו [סטלה קורין-ליבר] מסתיים בשאלה "'ישראל היום' – האם זה עיתון שמוביל אותך לשלטון?". על כך משיב נתניהו: "מי שאומר את זה זה עיתון מסוים אחד, שהאהדה שלו לאישים מסוימים בפוליטיקה הישראלית היא דבר שאשאיר לקוראים לזהות. לעניין עצמו, הגישה שהתפתחה במדינת ישראל של מונופולים בכלכלה, וגם בתקשורת, שיש להם קו אחיד ושלא יכולים להיות גישות שונות, ריבוי דעות ואהדה מגוונת לקו זה או אחר או לאישים אלה ואחרים – היא רעיון מוזר ביותר. אני שולל את הגישה הזו. בכלכלה ובתקשורת אני רוצה שלושה דברים: תחרות תחרות תחרות".
בתגובה אומרת לו קורין-ליבר את השורה המסכמת את הראיון: "לא ענית לשאלה".
ענייני תקשורת
גדעון לוי מתייחס לראיונות שהעניק אהוד אולמרט לערוצי הטלוויזיה במסגרת טור ביקורת הטלוויזיה. לדבריו, המראיינים "עשו עבודה עיתונאית סבירה, שאלו את השאלות הנכונות וקיבלו את הדקלומים השחוקים". יחד עם זאת, לדברי לוי, העובדה שבכל הראיונות השאלות היו זהות "מצביעה על כך שיש לנו עיתונות צפויה יותר מדי, חתרנית פחות מדי [...] אף שאלה בנושאים חברתיים, אף שאלה בלתי צפויה, משהו שיחלץ את ראש הממשלה מישיבתו הקפואה".
רוגל אלפר מקדיש את הטור השבועי שלו במוסף "פרומו" של "מעריב" לתוכנית ביקורת התקשורת של אתר "נענע10" – "המגרסה". לטעמו, התוכנית היא "שינוי מרענן בכיוון הנכון", שבה "הדיון אנקדוטלי במקום עקרוני ומלומד ומניב מקבץ הערות עוקצניות". אלפר משוחח עם אחד המנחים, דן שילון, שלדברי אלפר "מצליח סוף-סוף להיוולד פה מחדש כאישיות במדיה חזותית", וזה מתלונן בפניו על עודף השטחיות והשיווקיות בתכנים העיתונאיים.
לי-אור אברבך כותב ב"פרומו" כי מהדורת "מבט" החלה לכלול לאחרונה אייטמים ממהדורות החדשות המקומיות, שאותן מפיקה רשות השידור למען חברת הכבלים. לפי הידיעה, מדובר בפתרון זול למצוקת כתבים וחומרים במחלקת החדשות של ערוץ 1.
המסורת של "גלובס" להשתמש בעיתונאים כדוגמני אופנה נמשכת גם בחג הפסח הנוכחי. הפעם מככב כתב "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן.