"ההפיכה בוצעה במהירות רבה", דיווחו כתבי סוכנויות הידיעות מבירת מצרים. "בקהיר הוקף בניין הרדיו ובניינים ציבוריים אחרים והוקמו עמדות של מכונות ירייה בפינות הרחובות. חיילים רבים, חבושים קובעי פלדה, עם משוריינים וטנקים כבדים מטיפוס 'שרמן', נראו במרכז קהיר. הצבא חסם את כל הדרכים המוליכות לארמון המלך".
ביולי 1952 הקיצה ישראל לדרמה פוליטית שהתרחשה במצרים: קבוצת קצינים צעירים, בראשות הגנרל מוחמד נגיב, ביצעה הפיכה צבאית. נגיב נפצע שלוש פעמים במלחמת ארץ-ישראל, דיווח "דבר". "יש לו שם טוב, שלא היה מעורב בשערורייה של אספקת נשק לקוי לצבא המצרי בחזית א"י".
הקושרים פיזרו את הממשלה ונטלו לידיהם את סמכויות השלטון. הם מאסו בשלטון המושחת שבראשו עמד המלך ההולל פארוק, שהיה באותם ימים בן 32. פארוק התעקש לשמור לעצמו כמה מסמכויותיו, אבל הצבא הציב לו אולטימטום. כשדנו הקושרים בגורלו של המלך המושחת, היו ביניהם שתבעו להוציאו להורג. קצין צעיר בשם גמאל עבדול נאצר שיכנע אותם להסתפק בגלות. "ההיסטוריה תדון אותו למוות", אמר לחבריו להנהגה.
אחרי יומיים עלה פארוק על הספינה המלכותית. הוא הפליג לגלות שהחלה באי קפרי באיטליה ונמשכה בבילויים ובזלילה עד מותו ב-1965. קודם צאתו ממצרים פירסם הודעה קצרה, מנוסחת בלשון הריבוי המלכותי: "אנו, פארוק הראשון, מלך מצרים וסודאן, שחתרנו תמיד לשלום ארצנו, לאושרה ולקדמתה, החלטנו, מתוך שאיפה להציל את הארץ מן הקשיים הצפויים לה במסיבות חמורות אלה, ובהיכנענו לרצון העם, להסתלק מכיסא המלוכה".
ההיסטוריה מסרבת לנוע בקווים ישרים, לעתים היא סבה במעגלים. כל אירוע שונה מקודמו, הנסיבות אחרות והגיבורים מתחלפים, אבל לא קשה למצוא גם נקודות דמיון. גם אז, למשל, נשמעה דאגה מפני השלטון החדש. בעיתונים בישראל הזהירו מפני אפשרות שלאחים-המוסלמים תהיה יד בממשלתו של נגיב.
המלך פארוק על שער המגזין "טיים", 9.10.51
"הדיבורים על הכנסת חבר לקבינט מארגון האחים-המוסלמים", כתב פרשן "דבר" מנחם קפליוק, "מעידים כי הקצינים 'המהפכניים' מבושמים מהאידיאות של הארגון האסלאמי האוטופי-ריאקציונרי השואף להשליט צדק חברתי בכוח הקוראן והחדית ('תורה שבעל-פה')".
זו לא היתה מהפכה עממית, אף כי מנהיגיה ביקשו, לדבריהם, לטהר את המדינה מן השחיתות, שהמלך היה הסמל המובהק שלה. נמאס להם גם מיחסו החמדני, הבלתי אנושי, של המלך לנתיניו. חודשים אחדים לאחר המהפכה תירגם "דבר" "מכתב גלוי" של הרופא המצרי, ד"ר כמאל עבדול, למלך הגולה, שפורסם בעיתון האיטלקי "קוריירה דלה-סרה". במכתבו שיחזר הרופא אחת מפגישותיו עם פארוק, בימי כהונתו, בקבלת פנים חגיגית שאליה הוזמנה גם אשת הרופא. המלך היה חביב ואדיב, עד שנטל לידיו קוביית קרח.
"לפתע נטלת רסיס קרח מהקערה העומדת על השולחן, והטלת אותו תחת המחשוף של שמלת אשתי, תחת הצוואר, ולחצת את הקרח למטה יותר ויותר, כאדם המשלשל מכתב לתוך תיבת הדואר. פרצת בצחוק של קורת רוח, פנית אל אשתי הנבוכה ושאלת בקול נרגש: 'הרוצה את עוד חתיכה, חביבתי? האם מוצא הדבר חן בעיניך, מחמל נפשי?'.
"אמץ נא את זכרונך, מלכי לשעבר, למען היזכר במעשה זה. זכור נא איך החווירו פני אשתי כפני מת מחמת עלבון צורב ופגיעה בכבודה כאשה; זכור נא את כאבה וזעמה חסר האונים על הפגיעה הגופנית ועל מעשה אונס זה. השתדל נא להיזכר בהבעת פני המטומטמת בשעה שנאלצתי גם אני לצחוק עם הצוחקים על מעשה תעלולים והתעללות זה.
"וכל זה קרה, מלכי לשעבר, בארץ הקוראן, בארץ הנשים הרעולות והקנאה הקשה כשאול המטילה על כל יושביה כולם, כעשירים כעניים, כזקנים כצעירים, כנסיכים כקבצנים, את החובה הקדושה: הרוג כל גבר המעז להציץ בעיני אשתך!
"ועל כך, בגלל אותו רסיס קרח זעיר, קיפחת את מלכותך, מלכי לשעבר, ואין אתה צריך להיזכר בשמי. רסיס הקרח הקטן, או מעשה אחר של התעללות בנתיני מצרים... הם אלה שהפילוך מכס מלכותך. כי התעללת במצרים כולה בהתעללותך באשתי חסרת הישע, נהגת כך גם בשעה שביקשת לך אשה שתלד לך בן וחטפת כלה מבין זרועות חתנה בערב יום חתונתם. ברסיס קרח זה משתקפים כל דרך מחשבתך הפיאודלית ושלטונך העריץ, הנראים בתקופתנו כמעשה גרוטסקה ההולם קופים ולא בני-אדם".
בסערת המאורעות ביולי 1952 מילאה ירושלים הרשמית את פיה מים. חוסר הוודאות באשר לגורל המהפכה דרש זהירות. אבל ב"מעריב" מחו על השתיקה. מידת הזהירות אינה במקומה, כתב העיתון. הממשלה חייבת לומר את דברה "למען יידעו מי שצריך לדעת מעבר לגבולות מה עמדת ישראל בימים אלה, כשהמזרח התיכון הפך הר געש, כבול בידי דמגוגים חמומי מוח, שהם שולטים ברחוב והרחוב שולט בהם".
וכך נפרד עורך "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, מ"מלך מצרים וסודאן": "הוא הודח, לאחר 16 שנות זנות לעיני השמש – זנות עם נשים, זנות עם מפלגות, זנות עם כנופיות, זנות עם מוסוליני, זנות עם האנגלים, זנות עם האמריקנים [...] זנות פעם עם הדמוקרטיה ופעם עם הדיקטטורה, זנות עם בחירות לפרלמנטים ופיזור הפרלמנטים, זנות עם קדמה ומודרניזציה וזנות עם אללה אלוהיו וכמורתו הריאקציונית [...] ותאוות בצע ותענוגות בהמית גדולה אחת, אשר רק לה שמר אמונים בכל בגידותיו.
"ההפיכה הזאת לא באה לטהר את מצרים אלא לזהם אותה עוד יותר", כתב קרליבך. "הוא הורד מן הכיסא רק כדי לפנות את מקומו לפוליטיקנים ולפרחחים שכמותו, שלמדו ממנו ורצים להשתולל כמותו, לאנוס את העם כולו, ולהתענג כמותו, להתעשר כמותו – אך מבלי שהוא יפריע להם עוד. מן הבחינה המוסרית אין זאת אלא תגרת סכינים בין ראשי כנופיות בעולם התחתון".
הפלת המלך, כתב קרליבך, ניפצה סופית את התקוות שביטאו זמן קצר קודם לכן ה"טיימס" הלונדוני וה"ניו-יורק טיימס" כי פארוק יבטיח יציבות במזרח התיכון. "עכשיו בטלה גם האשליה הזאת. האיש 'החזק, המתון והנבון' איננו עוד [...] על כיסא המלוכה עלה מעתה התוהו ובוהו. מלכות שאין לה שם ואין לה כתובת קבועה, ואי אתה יכול לאחוז בה [...] אין זה חשוב מה שם ייקרא לאנדרלמוסיה הזאת, ומי יהיה לזמן מה 'האיש החזק' עד אשר יודח או יירצח".
קרליבך לא טעה. שנה וחצי אחרי המהפכה הדיח הקולונל עבדול נאצר את נגיב. בפברואר 1954 שלח נאצר את מנהיג ההפיכה הביתה בלי להצטעצע בלשון מנומסת. "נגיב לקה בצורה חמורה בתסביך פסיכולוגי שגרם לנו סבל רב", נאמר בהודעה שפירסם. "הוא היה כופה על המועצה לקבל את החלטותיו. המהפכה לא בוצעה כדי להניח לאדם אחד לתפוס את השלטון, או לסייע למישהו לצבור רווחים באמצעותה. מהפכה זו נועדה להגשמת אידיאלים שחסרו לארץ זו זמן רב תחת משטרים מושחתים ומנוונים".
ובחזרה לקרליבך. "זאת שעה גדולה לנו", כך הכתיר את מאמרו על הדחת פארוק. למעצמות המערב, הסביר לקוראים, אין עכשיו עם מי ואין על מה לדבר בכל המזרח התיכון. "הערבים לא יהיו עוד בעלי ברית של המערב. לא יעזור דבר, אי-אפשר להתפייס עמהם. 'אין עם מי'. אף אם תתבטל, חלילה, כל מדינת ישראל כולה – זה לא יקים אף מדינה ערבית אחת של ממש, אף מדינאי ערבי אחד שכדאי יהיה להתקשר עימו. עלינו רק להבהיר זאת לעולם".
"בשבילנו מאורעות אתמול הם השאנסה [ההזדמנות] הגדולה לצאת בהתקפה הסברתית בתנופה, להפיץ את האמת המבישה על מדינות ערב, לחזור ולספר ולחזור לספר את אשר קרה בימים האחרונים בקהיר ואשר מתרחש מזה שנים רבות בבוץ של כל בירות האסלאם [...] אנו צריכים לשנן למעצמות המערב כי אין עוד אף ערבי אחד היכול לדבר בשם מדינה ערבית ויכול לייצג משהו, מלבד תאוות הבצע האישית שלו עצמו".