זה קרה באחד מימי שבת בדצמבר 1972: ראש הממשלה גולדה מאיר לא הצליחה לכבוש את זעמה לאחר ששמעה כי ב"יומן השבוע" בקול-ישראל דיווח הכתב המדיני אריה מקל על איגרת ששיגרה למלך חוסיין, ובה הזהירה אותו מפני השלכות חמורות שיהיו להמשך חדירות מחבלים מירדן לשטח ישראל. גולדה הורתה מיד לפתוח בחקירה: האיגרת לא היתה אמורה להגיע לידיעת הציבור.
כשנדרש על-ידי מנהלי קול-ישראל לגלות מנין הגיעה אליו הידיעה, אמר מקל כי עוד קודם לכן, בליל שבת, שודרה הידיעה ב"יומן השבוע" של גלי-צה"ל. הלחץ הועתק אפוא אל המערכת הצבאית, שם, קיוותה ראש הממשלה, יהיה קל יותר לשים יד על המדליף. על-פי הוראתה זימן ראש מחלקת בטחון שדה במטכ"ל, אל"מ אברהם אלזון, את צבי לי-דר, הכתב ששידר את הידיעה, ותבע ממנו בתקיפות: גלה לי ממי קיבלת את המידע.
לי-דר היה אמנם חייל, אבל הוא השיב כי כעיתונאי אינו יכול לחשוף את המקור. הסירוב נבע בין היתר מכך שהחומר הגיע אליו באמצעות כתב אחר במערכת ירושלים של התחנה הצבאית, אלון שליו (לימים העורך הראשי של "ידיעות אחרונות"). לי-דר לא היה מוכן להסגיר את שמו לשלטונות בטרם יובטח לו ששליו לא ייענש על עבודתו העיתונאית.
רק בתיווכו של קצין חינוך ראשי דאז, תא"ל שאול גבעולי, שהיה ממונה על גלי-צה"ל, ולאחר התייעצות עם עורך-דין צעיר בשם אהוד אולמרט, הסתיימה הפרשה. לאחר שהובטח לשליו כי לא ייענש, הוא תיאר בפני גבעולי את השתלשלות הדברים, והפרשה הגיעה לקִצה. התברר כי המידע נחשף לעיני שליו כאשר הגיע לפגישה בלשכת שר המשטרה, ששכנה אז סמוך לאולפן גלי-צה"ל בבית-אגרון בירושלים. על השולחן ראה מסמך שהוכן למשלוח ללשכת ראש הממשלה, ובו המלצה של השר לשגר אזהרה לירדן.
דוד בן-גוריון (משמאל) ואריאל שרון בסיור בגבול המצרי. 27.1.71 (צילום: דובר צה"ל/פלאש 90)
זו היתה רק אחת מפרשות לא מעטות שבהן בחרו ראשי ממשלה בישראל להפעיל גורמי חקירה כדי לחשוף הדלפות או דליפות של מידע לציבור. כדרכם של פוליטיקאים, הם ביקשו תמיד לשלוט על ערוצי התקשורת עם הציבור, לצמצם את זרימת המידע, ובעיקר לטעון – טענה שלא תמיד היה לה בסיס – שפרסומים כאלה גורמים "נזק למדינה".
כבר בסוף 1948 זעם בן-גוריון על הדלפה ל"ניו-יורק טיימס" מדיון בממשלה על מועד פתיחתו של מבצע "יואב" לכיבוש הנגב. הידיעה פורסמה אמנם לאחר שהמבצע החל ולא היתה בכך כל סכנה בטחונית, אבל היא היתה עלולה לסבך את ישראל מבחינה מדינית, שכן הגרסה הרשמית היתה שהמבצע התפתח בשטח בתגובה לתקרית שיזמו המצרים, ואילו בידיעה דווח שהשרים דנו מראש בעיתוי הפעולה, ואף דחו אותה לכמה ימים לבקשת שר החוץ. בן-גוריון הורה מיד לצנזורה להטיל איסור חמור על פרסום ידיעות מישיבות הממשלה הזמנית. בתגובה כתב סא"ל משה פרלמן, שהיה דובר צה"ל, ובמקביל כיהן גם כמנהל לשכת העיתונות הממשלתית, לאלוף יגאל ידין כי החלטה כזו "חורגת למסגרת של צנזורה פוליטית".
פרשה אחרת אירעה ב-31 באוגוסט 1950, כאשר בן-גוריון גילה כי "על המשמר", יומון מפ"ם, חשף בעמודו הראשון את העובדה שראש הממשלה הציע בישיבת הממשלה לשגר כוח צבאי שיסייע לאמריקאים במלחמה בקוריאה. כיוון שבן-גוריון נותר בודד בתמיכתו ברעיון זה, נכתב בידיעה, התקבלה הצעת פשרה שישראל תביע נכונות לשיגור עזרה רפואית. זעמו של ראש הממשלה הוביל לכך שעוד באותו יום הצטווה היועץ המשפטי לממשלה לחקור כיצד דלפה הידיעה.
היועץ הגיש לאחר כחודש דו"ח מפורט שבו תיאר את הבדיקות שנערכו עם הכתב, עם אנשי מזכירות הממשלה, קצינים בכירים בצה"ל ("אין להניח שהמטה הכללי ישמש מקור לידיעה מעין זו", כתב היועץ המשפטי, "אם כי לדברי הרמטכ"ל, לא נמסר לו הדבר בסוד דווקא") וגם חברי-כנסת. המסקנה של היועץ המשפטי היתה שהדרך הטובה ביותר היא לגלות לעיתונאים "באורח רשמי את כל מה שאפשר לגלות ביתר אריכות ופרוטרוט", ולהכריז כי כל מה שלא נמסר הוא סוד רשמי שפרסומו יגרור עונש.
העיתונאי משה ז"ק ז"ל, מעורכי "מעריב", תיעד פרשה זו בשנת 1988 בכתב-העת "קשר", לצד דליפות אחרות שהסעירו את המדינה. בנובמבר 1951 נוהלה חקירה בשגרירות ישראל בוושינגטון, שנועדה לגלות מי מסר לכתב "הארץ" אריה גלבלום כי המטכ"ל מסתייג מהאפשרות שתישלח ארצה משלחת צבאית אמריקאית בהקשר לסיוע שישראל ביקשה לקבל מארצות-הברית. בהוראת ראש הממשלה מינה השגריר, אבא אבן, את הציר דוד גויטין כחוקר, וזה הציג שורה של שאלות ל-19 איש, אך לא מצא את המדליף.
שירות הביטחון גויס לחקור את מקורה של ידיעה שפורסמה ב"מעריב" ב-1954 ולפיה ספינות גרמניות שיביאו ארצה ציוד כחלק מהסכם השילומים לא יעגנו בנמל ומלחיהן לא יירדו אל החוף. כעשרים שנה אחר-כך, באפריל 1975, הורה ראש הממשלה יצחק רבין לקיים חקירה מקיפה, כולל בדיקות בפוליגרף, לשורה של פקידים שידעו על ביקור סודי שערכו בישראל שני שליחים סובייטים. דבר הביקור נחשף ברבים בעקבות ידיעה של מתי גולן ב"הארץ", שציין בין היתר כי השניים הגיעו לשיחות על אפשרות כינוסה מחדש של ועידת ז'נבה לדיון בשלום באזור. אחד הפקידים שאמורים היו להיחקר סירב להתחבר לפוליגרף, בגיבוי השר הממונה עליו, והחקירה הגיעה למבוי סתום.
לפרשות אלו ולאחרות שפורטו בכתבה היה מכנה משותף, כתב ז"ק: "אף אחת מהן לא גרמה לאמיתו של דבר נזק ממשי לענייני המדינה, אם כי בשעת מעשה נראה לשרים ולפקידים כאילו החשיפה מוטטה את כל תוכניותיהם".