באולפני תחנת הטלוויזיה אל-חורה בספרינגפילד שבפרברי וושינגטון, כמו גם במשרדי התחנה בבירות המזרח התיכון, נערכים לאחד ממבצעי השידור הגדולים מאז הושקו שידוריה בפברואר 2004: העברת נאומו של ברק אובמה לעולם המוסלמי, שאותו אמור לשאת הנשיא האמריקאי בקהיר ביום חמישי הקרוב, ה-4 ביוני.
אובמה מבקש לפתוח דף חדש ביחסים בין ארצות-הברית לעולם הערבי, אבל לא רק בישראל יש מי שמביטים בלי התלהבות בנשיא החדש ובמדיניותו באזור: גם 650 עובדי אל-חורה חוששים מהרוח החדשה. את הרמז הראשון קיבלו ימים אחדים לאחר שנכנס לבית הלבן, כאשר אובמה העדיף להעניק את הראיון הראשון שלו לתחנה ערבית דווקא לרשת הטלוויזיה אל-ערביה, המשדרת מסעודיה. אנשי תקשורת בארצות-הברית מיהרו לפרש זאת כסימן ליחסו המסתייג של הנשיא מן התחנה, מן הרעיון שעמד מאחורי הקמתה ומן הדרך שבה היא פועלת.
לכאורה היתה אל-חורה אמורה להיות בחירתו הראשונה של אובמה למסר נשיאותי אל המזרח התיכון: זו תחנה הממומנת מהדולרים של משלם המסים האמריקאי, שכחצי מיליארד מהם, על-פי נתוני אתר התחקירים "פרופובליקה", הושקעו בה בחמש השנים האחרונות. אלא שאל-חורה היתה יוזמה של ממשל בוש, וכמו חלקים אחרים במדיניותו המזרח-תיכונית, עוררה ביקורת מצד הדמוקרטים בקונגרס. על-פי "פרופובליקה", צוות מטעם אובמה שבחן ערב כניסתו לבית הלבן את השידורים הבינלאומיים של ארצות-הברית מתח ביקורת על דרך ניהול התחנה.
"פרופובליקה" והכתבת הבכירה שלו דפנה לינזר אינם מרפים מאל-חורה. בקיץ שעבר יצא האתר לדרך עם תחקיר על התחנה, ששודר גם בתוכנית "60 דקות" ברשת CBS, וחשף בין היתר ליקויים מינהליים, בזבוז כספים וכשלים מערכתיים בערוץ. בין היתר התברר כי מנהל הערוץ לא ידע ערבית ומשום כך התקשה לפקח על תוכני השידורים ועל עבודת הכתבים והעורכים הכפופים לו.
לינזר, לשעבר כתבת סוכנות הידיעות AP בירושלים וכתבת לענייני ביטחון לאומי של ה"וושינגטון פוסט", הציגה מסמכים שבהם התריעו פקידים בממשל על שידורים שבהם קיבלו מתנגדיה של ארצות-הברית במה להפצת עמדותיהם, כולל קריאות של טרוריסטים להמשיך לפגוע בחיילים אמריקאים בעיראק, התקפות על ישראל כמדינת אפרטהייד גזענית ועוד. בינואר דיווחה לינזר כי בכמה מימי מבצע "עופרת יצוקה" התייצבו מגישי התחנה וכתביה מול המצלמות בלבוש שחור, לאות הזדהות עם סבל הפלסטינים ברצועת עזה.
בסוף השבוע האחרון הציגה לינזר סקר צפייה שנערך במצרים, מרוקו, ירדן, לבנון וסעודיה, שלפיו אל-חורה נמצאת במקום החמישי והאחרון מבין ערוצי הטלוויזיה הנצפים במדינות אלו. בראש צועדת אל-ג'זירה, אשר כדי להתמודד עם הקו האנטי-אמריקאי שלה הוקמה אל-חורה. על-פי הסקר, שבוצע על-ידי חוקרים מאוניברסיטת מרילנד וחברת הסקרים זוגבי, בשנה שעברה חלה ירידה נוספת בשיעור הצפייה בתחנה, העומד עתה על שני אחוזים בלבד, מתחת לשיעור טעות הדגימה. מנגד פירסם BBG, גוף הפיקוח על השידורים הבינלאומיים של ארצות-הברית, כי בשנה שעברה צפו בתחנה בעולם הערבי 26.7 מיליון בני-אדם.
גם בעיראק ירדה אל-חורה אשתקד מהמקום הרביעי ברשימת התחנות הנצפות ביותר למקום החמישי. מאחר שבעיראק לא מתקיימים סקרי צפייה, הנתון הזה נלקח מנתוני התחנה עצמה, במסמך בקשת התקציב שלה ל-2010. למרות הירידה בצפייה, הצעת התקציב של אל-חורה לשנת 2010 כוללת הגדלת המימון הממשלתי לתחנה מ-110 מיליון דולר ל-113 מיליון.
אל-חורה סופגת ביקורת מכל עבר: עוד בימי ממשל בוש כללה גלריית המבקרים שלה גם חברי קונגרס שמרנים שטענו כי התחנה אינה משקפת בצורה נחרצת דיה את הקו האמריקאי, ומניחה לכמה משדריה הערבים לחשוף גם הלכי רוח שאינם ראויים לתחנה ממשלתית; מן העבר השני מתחו דמוקרטים ביקורת על ההשקעה הגדולה בניסיון חסר סיכוי לייחצן מלחמה בלתי צודקת. בנסיבות אלה מצאה עצמה התחנה במצב קשה הן בוושינגטון והן במזרח התיכון, שם הזיהוי המפורש של התחנה עם ארצות-הברית יוצר סביבה מסך של חשדנות ועוינות.
קריקטורה בעיתון הסיני "צ'יינה דיילי" מ-1997, המכוונת נגד שידורי התעמולה האמריקאיים של רדיו אסיה החופשית (הכיתוב: "הג'נטלמן עם הלשון הארוכה"; "שמועות, עיוותים והשמצות"). מאתר רדיו אסיה החופשית
לאמריקאים יש ניסיון רב שנים בשידורי תעמולה: בימי המלחמה הקרה שידרו תחנות הרדיו ליברטי ואירופה-החופשית חדשות, תוכניות מוזיקה ומלל אל מעבר למסך הברזל, כדי לעדכן את תושבי ברית-המועצות והגוש הקומוניסטי בעלילות הקרמלין וגם בחיים האחרים שהתנהלו מעברם המערבי של מחסומי הגבול. עד 1971 היו השידורים בפיקוח ישיר של סוכנות הביון המרכזית, ואז הועברו לשליטת סוכנות ההסברה של ארצות-הברית, שפעלה בכפיפות למשרד החוץ. שתי התחנות אוחדו בשנת 1976, והן ממשיכות לשדר גם אחרי קריסת הקומוניזם. על-פי אתר התחנה, שידוריה, המתקיימים ב-27 שפות, מיועדים ל-20 מדינות שבהן אין חופש עיתונות מלא, ובהן רוסיה, אוקראינה, מולדבה ועוד שורה ארוכה של רפובליקות סובייטיות לשעבר, וכן איראן ועיראק.
קרוב יותר לארצות-הברית משדרות תחנות הרדיו והטלוויזיה מרטי שידורי תעמולה המיועדים לתושבי קובה. באסיה משדר רדיו אסיה החופשית לתושבי סין, צפון-קוריאה, מיאנמר ומדינות אחרות. כל התחנות הללו, לצד אל-חורה ותחנת הרדיו בערבית סאווה, פועלות בפיקוח מועצת מנהלי השידורים, גוף הממונה על-ידי הממשל ומפקח על שידורים לעולם בכ-60 שפות.
בעוד שרדיו ליברטי של המלחמה הקרה נאלץ להתמודד בעיקר עם שיבושים אלקטרוניים שבאמצעותם ניסו הסובייטים להפריע לשידורים, ורוסים רבים שיוועו לקולות שבקעו מאירופה החופשית, בפני אל-חורה ניצב אתגר קשה שבעתיים: בראש וראשונה התחרות העזה מצד אל-ג'זירה, ערוץ שמאז השקתו לפני 13 שנה כ"CNN הערבי" רכש לעצמו מעמד, מוניטין ושיעורי צפייה גבוהים באזור.
אל-ג'זירה כבר שיחררה את הצופה הערבי מהערוצים הרשמיים, הכבדים, המצונזרים, של ממשלות ערב, ואיש לא ייחל לשידורים האמריקאיים כמו בתקופת רוסיה הסובייטית. אילו אל-חורה היתה מקדימה את אל-גז'ירה, היא היתה אולי הופכת ללהיט מזרח-תיכוני, אבל זה לא קרה. תוסיפו לכך את היחס הקר לאמריקה בקרב חוגים נרחבים באזור; המחלוקות הפנימיות בין הערבים מעולם לא עוררו חיבה יתרה לאמריקה, ואפילו מי שחגגו על הפלת סדאם חוסיין וחוששים עכשיו מאיראן מפנים כתף קרה לכובשים ששלחה וושינגטון ולמי שנתפסים כפטרוניה הסלחניים של ישראל.
על רקע תנאי פתיחה קשים כאלה, עשו האמריקאים את כל השגיאות האפשריות באיוש התחנה הערבית ובדרך תפעולה. הצופים במזרח התיכון, כתב מרק לינץ', פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון, שיפשפו את עיניהם בתדהמה ולא הבינו איך אמריקה של הוליווד ודיסני יכולה להעלות לאוויר תחנה אפורה ובלתי מושכת כל-כך. לינץ', בעל בלוג העוסק בעולם הערבי בכלל ובתקשורת הערבית בפרט, כתב ב"גרדיאן" ב-2007 כי כי אל-חורה הצטיירה בעיני הצופים כתחנת טלוויזיה לבנונית סוג ג', לא כספינת הדגל של הדיפלומטיה הציבורית של וושינגטון.
מה יקרה עכשיו? השבוע, כשיצפה העולם הערבי באובמה, הוא יעשה זאת בעיקר באמצעות המרקע של אל-ג'זירה. אנשי אל-חורה ינסו לגרד קצת פירורי רייטינג בשוליים וימתינו לגורלם. ואילו הנשיא ושרת החוץ הילרי קלינטון, שהיא עצמה חברה במועצה המפקחת על השידורים הבינלאומיים וכבר העניקה ריאיון לאל-חורה, יידרשו להחליט: האם במזרח התיכון של המאה ה-21 יש מקום לכלי נשק של המלחמה הקרה.