קריקטורות של דייוויד לואו מ-1938
נוויל צ’מברליין זכור בעיקר תודות למעמד שבו הניף את מטרייתו השחורה בשובו ממינכן ובישר לבני עמו: "השגנו שלום לדורנו". מי שהיה ראש ממשלת בריטניה ערב מלחמת העולם השנייה נותר מאז בשולי ההיסטוריה וזכור כמנהיג שכשל ובחר לנסות לפייס את אדולף היטלר כמעט בכל מחיר, במקום לעמוד בדרכו בתקיפות.
אבל צ’מברליין לא היה לבד: בשנים שקדמו למלחמה הוא נהנה מעורף פוליטי אוהד בבריטניה, ולא פחות מכך - גם מגיבוי נלהב של העיתונות, שהציגה קו כמעט אחיד, כמעט נלהב, של תמיכה במדיניות הפייסנות. למחרת ועידת מינכן, בספטמבר 1938, ניתחו מאמרי מערכת בחלק ניכר מעיתוני בריטניה את ההסכם כהישג מדיני רב־חשיבות. ה"דיילי אקספרס" הבטיח בכותרתו הראשית: "בריטניה לא תהיה מעורבת בשנה הבאה במלחמה באירופה".
ההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה, ולכן הניסיון לקרוא את הדברים הבאים כאמירה על המתרחש במקומותינו (ע"ע אוסלו, תוכנית ההתנתקות וכדומה) יהיה שגוי מעיקרו. ובכל זאת, אם תרצו, יש כאן לקח מקצועי אוניברסלי על הסכנות הטמונות בקו עיתונאי אחיד, הנגזר מתמיכה פוליטית של עיתונאים במדיניות הממשלה ומקשרים אישיים הדוקים מדי עם הצמרת, כמו גם ממכונת ספין ממשלתית חסרת מעצורים.
קריקטורות של דייוויד לואו מ-1938
אבל נחזור ללונדון של סוף שנות השלושים. הטלוויזיה הבריטית היתה בחיתוליה, והרדיו היחיד היה זה של הבי.בי.סי הממסדי. התקשורת היתה אפוא פליט סטריט, רחוב העיתונות בלב לונדון, והיא הוחזקה בידי כמה ברוני תקשורת, או ליתר דיוק לורדי העיתונות: חלקם אכן נשאו בגאווה תוארי אצולה שהעניק להם בית המלוכה לאות הוקרה על שירותם המסור כנושאי דברה של האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם.
אחד מהם, הלורד קמסלי, היה האוהד הנלהב ביותר של צ’מברליין, קובע ההיסטוריון הבריטי ריצ’רד קוקט, שחקר את מערכת היחסים בין העיתונות לממשלה באותן שנים. קמסלי, הבעלים של ה"סנדיי טיימס", ה"דיילי סקץ’" ועוד שורה של עיתונים מקומיים, מילא לא פעם גם שליחויות מדיניות בשם ידידו ראש הממשלה. התלהבותו לא שככה גם כאשר פעמי המלחמה כבר הידהדו באוויר: חודש וחצי לפני שגרמניה פלשה לפולין ב־1 בספטמבר 1939 יצא קמסלי לשיחות עם הצמרת הנאצית בברלין, בניסיון להפיק ממנה הכרזה פייסנית בנושא הפולני, כדי לשכנע את מבקרי צ’מברליין מבית שלא צפוי משבר עולמי.
עמיתו, הלורד רותרמר, היה חסיד נלהב של מוסוליני, ראה בו מנהיג סמכותי שיציל את איטליה מאנרכיה ומהתמוטטות כלכלית והזהיר ב־1933 את קוראי עיתוניו שלא ללכת שבי אחר הפרסומים השליליים על היטלר ואנשיו. הוא הבטיח בראשית 1938 לצ’מברליין כי נתן הנחיה לעיתונים שבבעלותו, ה"דיילי מייל" (עם תפוצה של 1.5 מיליון עותקים) וה"איבנינג ניוז" (כ־800 אלף עותקים) "להעניק את תמיכתם לאיש היחיד המסוגל להציל את השלום".
הם לא היו היחידים שנשבו בקסמו של האיש עם המטרייה השחורה. הלורד ביברברוק היה נלהב לא פחות לקדם את מדיניות הפיוס. בבעלותו היה בין היתר הנפוץ בעיתוני בריטניה באותן שנים, ה"דיילי אקספרס" (2.3 מיליון עותקים), כמו גם ה"סנדיי אקספרס" וה"איבנינג סטנדרד". לביברברוק היו קשרים הדוקים בצמרת. הוא היה שר ההסברה במלחמת העולם הראשונה, ועתיד היה לשוב לקבינט גם במלחמת העולם השנייה. בין היתר היה מקורב לשר הפנים סר סמואל הור, וביקש לקדם את סיכוייו לרשת בבוא היום את צ’מברליין. בשנת 1938 החל להעביר להור בחשאי תשלום חודשי נדיב, כדי לאפשר לו להמשיך בפעילותו הפוליטית. במקביל הקפיד הלורד לקבל מידידו ובן חסותו מידע והערכות על מדיניות הפייסנות, ולדאוג שאלה יחלחלו אל המאמרים בעיתוניו.
שותפות הדוקה לא פחות היתה בין העורך הראשי של ה"טיימס", ג’פרי דאוסון, ובין צמרת הממשלה. ה"טיימס" נחשב ברחבי העולם עוד מהמאה ה־19 לשופרן של הממשלה והאימפריה. למרות תפוצתו הנמוכה יחסית (192 אלף עותקים בשנת 1938), מעמדו של ה"טיימס" העניק לו חשיבות מיוחדת במערכה המדינית והפוליטית שניהל צ’מברליין לקידום הפיוס עם ברלין. דאוסון היה משוכנע שטובת העולם בכלל ובריטניה בפרט היא עילה מוצדקת להפוך על פניהם את הסכמי ורסיי מסוף מלחמת העולם השנייה, לפני שגרמניה תעשה זאת באופן חד־צדדי. באחד ממאמרי המערכת שלו כתב: יכול להיות שיגיע היום שבו יהיה עלינו להתייצב בפני גרמניה, אבל עד אז "עלינו לעשות מאמץ עליון לפיוס". למגינת לבו של דאוסון, חתול שחור עבר בין עיתונו לשלטון הנאצי ב־1937, כאשר דיווח כי מטוסים גרמניים השתתפו בהפגזה על גרניקה, במלחמת האזרחים בספרד, זו שהונצחה לדראון עולם בציורו המפורסם של פבלו פיקסו.
קריקטורות של דייוויד לואו מ-1938
הגרמנים השתוללו מזעם על הכתבה - שתיארה את המציאות במדויק - והטילו בתגובה חרם על העיתון ועל כתביו. "אינני יודע מה הגרמנים רוצים מאיתנו", נאנח דאוסון במכתב לסופר העיתון בשווייצריה, "הרי אני עובר לילה אחר לילה על העיתון כדי להוציא ממנו כל דבר שעלול לפגוע ברגשות שלהם". הציטוט הזה ממשיך לרדוף אחרי דאוסון עשרות שנים לאחר שנכתב. ההיסטוריון הבריטי אי.ג’י.פי טיילור הקדיש לו כמה שורות בספרו על בריטניה במחצית הראשונה של המאה העשרים וכתב בין היתר: "הוא הפך את ה’טיימס’ לעלון תעמולה, ולא היסס לעוות או לצנזר את הדיווחים של כתביו שלו". דאוסון ינק את האידיאולוגיה שלו מאותה קבוצה מצומצמת שהתכנסה מדי פעם בקליבדן, מעונו הכפרי של הלורד אסטור, הבעלים של ה"אובזרבר", ופעלה במרץ לקדם את מדיניות הפיוס כלפי היטלר. אחד מאנשי חבורת קליבדן היה שגריר בריטניה בברלין, סר נוויל הנדרסון, שהזהיר באחד ממברקיו כי תהיה זו טעות איומה אם עיתוני בריטניה לא יתארו את היטלר כפי שהוא באמת - שוחר שלום.
אבל התמיכה בפייסנות לא היתה רק נחלת השמרנים. הלורד סאותווד, בעליו של ה"דיילי הראלד", תומך לייבור מובהק, נזף קשות בנובמבר 1937 באחד הקריקטוריסטים בעיתונו, שצייר את דיוקנו של היטלר ב"אכזריות שאין לה הצדקה", ומאוחר יותר הדיח את עורך העיתון בגלל מאמרים לוחמניים מדי.
לא רק תפיסות מדיניות וכלכליות הנחו את הכתיבה האוהדת לפייסנות. לצד אלה פעלה מערכת משומנת של יחסי־ציבור ממשלתיים, מה שיכונה חצי מאה אחר־כך "ספין". הספין־דוקטור הבולט באותו דור היה ג’ורג’ סטיוארט, יועץ התקשורת שצ’מברליין ירש מקודמיו ברחוב דאונינג 10.
פה ושם היו גם כמה קולות אחרים. ה"מירור" (עם תפוצה של 1.36 מיליון עותקים ב־1938) לא רק תקף בחריפות את מדיניות הממשלה, אלא גם גייס לשורותיו את וינסטון צ’רצ’יל, שהיה באותן שנים במדבר הפוליטי, אבל נותר מעודכן בהתפתחויות המדיניות והצבאיות, ונחוש בדעתו כי בריטניה חייבת להתחמש במהירות לקראת המלחמה הקרבה. בהעדר במות אחרות, פרט לדוכן הנואמים בפרלמנט, פנה צ’רצ’יל לעיתונות.
לצד צ’רצ’יל בלט גם הקו התקיף והעקבי נגד מדיניות הפיוס שהציג ארתור מאן, עורך ה"יורקשייר פוסט". והיה גם הקריקטוריסט דייוויד לואו, ששלח את חציו השנונים לא רק לעבר היטלר וצ’מברליין, אלא גם אל העיתונות הבריטית. בינואר 1938 צייר את הלורד רותרמר, את עורך ה"טיימס" דאוסון ואת עורך ה"אובזרבר" ג’י גארווין רוקדים תחת שרביטו של גבלס, לצלילי תקליט של מדיניות החוץ הגרמנית. הקריקטורות של לואו, שהופיעו ב"איבנינג סטנדרד", הכעיסו כצפוי את הגרמנים. המו"ל, הלורד ביברברוק, נענה לפנייתו של גבלס והורה ללואו להפסיק את פרסומה של סדרת קומיקס בשם "היט אנד מוס", שגיבוריה היו שני דיקטטורים אירופים, שהוחלפו מיד בדמות חדשה, הדיקטטור מוסלר. לואו הרגיז את ברלין שוב ושוב, ובסופו של דבר נאסרה הפצת ה"איבנינג סטנדרד" בגרמניה ובאיטליה.
השאלה איך הפך כלב השמירה של הדמוקרטיה לפודל של צ’מברליין המשיכה להעסיק את בריטניה גם לאחר המלחמה. ועדת חקירה ממלכתית, שהוקמה בשנת 1947, עסקה בין היתר בהתנהלות העיתונות בשנות השלושים, ובחנה כיצד קומץ ברוני התקשורת הובילו בעיתוניהם קו אחיד של תמיכה בפייסנות.
ב־1989, חמישים שנה לאחר פרוץ המלחמה, כתב הלורד קודליפ, שהיה עורך ה"מירור" ערב המלחמה, כי היטלר ומוסוליני היטיבו לקרוא את מאמרי המערכת ב"טיימס" ובעיתונים אחרים כקולה של הממשלה, והבינו שבריטניה של צ’מברליין לא תעמוד בדרכם. ואילו הציבור הבריטי ניזון באותם ימים מתפריט של שקרים, עיוותים ואופטימיות חסרת כל בסיס.
גיליון 52, ספטמבר 2004