קדימון (פרומו) טלוויזיוני דרמטי הבטיח בסוף חודש מאי לצופים בארצות-הברית "דיווח בלעדי: מבט אל מוחו של רוצח". הקדימון, ששודר במשך ימים אחדים, רמז על חשיפת מידע חדש על אישיותו של אחד משני הנערים שרצחו כחודש קודם לכן 12 מחבריהם לתיכון ומורה בבית-הספר קולומבין בליטלטאון, קולורדו.
בשידור עצמו, בתוכנית "בוקר טוב אמריקה", הוצגו בין היתר סרטי וידיאו ביתיים, שבהם נראה אחד משני הנערים-הרוצחים, דילן קלבולד, במעיל גשם שחור – כשם החבורה שאליה השתייכו מבצעי הקטל – מתבדח מול המצלמה על שיגור טורפדו לעבר בית-הספר, ושופך נוזל הצתה על מדשאת מגרש הספורט של התיכון.
אחר-כך התייצב מול מראייני התוכנית נער מקולורדו, נתן דיקמן, מי שצילם את סרט הווידיאו והעבירם לרשות השידור. דיקמן סיפר על חברו הרוצח ושיחזר את התנהגותו בשבועות ובימים שקדמו להתקפה הרצחנית על חבריו ללימודים.
התקשורת האמריקאית, העוסקת כבר שבועות ארוכים בניסיון לפצח את מסתרי אישיותם הסבוכה של הנערים הרוצחים, לא נסערה מן השידור. הוא החל לתפוס כותרות רק ימים אחדים אחר-כך, כאשר ה"ניו-יורק טיימס", בעמוד הראשון של המוסף הכלכלי, חשף פרט שלא נמסר לצופים: מתברר כי רשת הטלוויזיה שילמה לדיקמן, תמורת החשיפה, 16 אלף דולר. אז הסתבר שעוד קודם לכן עשה דיקמן קופה קטנה מפרשת הטבח: הוא קיבל עשרת אלפים דולר משבועון הסנסציוני "נשיונל אינקוויירר" בתמורה לזכויות השימוש במידע ובצילומים שבידיו על חברו הרוצח. כתבים של עיתונים אחרים שביקשו לראיינו נענו בלאו מנומס. הוא הבטיח בלעדיות (בעיתונות המודפסת) ל"אינקוויירר".
אזכורו של טבלואיד הסנסציות בהקשר הזה לא הפתיע איש: השבועון, כמו טבלואידים בריטיים, נוהג מדי פעם לשלם סכומים כאלה עבור סיפורים בלעדיים, תצלומים וראיונות. אחדות מעסקות הרכישה המפורסמות ביותר של השבועון התנהלו בעת ציד העדויות סביב משפטי הסנסציוני של או.ג'יי. סימפסון, שהואשם ברצח אשתו ואדם נוסף באמצע שנות התשעים. אז הצטרפו למסע הקניות גם אמצעי תקשורת נוספים, שחלק מהם היו מוכנים לשלם לעדי ראייה, לשוטרים ולמושבעים במשפט – תמורת מידע בלעדי ובעיקר ראיונות.
אלא שהעיתונות האמריקאית עושה אבחנה ברורה בין טבלואידים (בעיתונות המודפסת, וגם כמה תוכניות טלוויזיה שאימצו את סגנון החשיפה הסנסציונית) ובין אמצעי התקשורת ה"מכובדים". ה"ניו-יורק טיימס" הזכיר את הכלל הנהוג ברשתות הטלוויזיה בארצות-הברית, האוסר על מפיקי תוכניות לשלם למרואיינים. דוברי איי.בי.סי הכחישו בתוקף כאילו שילמו עבור הראיון הבלעדי וטענו כי התשלום ניתן אך ורק על זכויות השימוש בסרט הווידיאו. אבל גם כך ניצת שוב הוויכוח הישן על גבולות המותר והאסור בתשלום למרואיינים או לספקי מידע. הפרקטיקה המכונה "עיתונות של פנקס המחאות" (Checkbook Journalism) היא תופעה בעייתית, שנוייה במחלוקת, המעסיקה עיתונאים וחוקרי תקשורת בכל רחבי העולם (על תשלום עבור מידע בעיתונות הישראלית דיווחנו ב"העין השביעית", גיליון מס' 2).
המתחרים של איי.בי.סי היו הראשונים לגנות בחריפות את התשלום לחברו של הרוצח. "זו דוגמה בוטה של קניית סיפור, לא מתאים לאיי.בי.סי לנהוג כך", נזף המפיק של "טודיי", תוכנית הבוקר המתחרה ברשת אן.בי.סי, והוסיף הערה עוקצנית על מי שמבקשים להפיק רווחים מאירוע טרגי כמו רצח. מומחי תקשורת הזכירו כי תשלום עבור מידע וראיונות נחשב בלתי הולם, לא רק משום שהוא מאפשר לאנשים לגרוף כספים מטרגדיות, אלא משום שמקורות מידע עלולים "לנפח" את המידע, כדי להעניק תמורה הולמת לתשלום או כדי להעלות את המחיר. "מדובר במדרון חלקלק", מזהיר פרשן התקשורת של ה"וושינגטון פוסט", הווארד קורץ, בראיון בסי.אן.אן. מי ששולח את ידיו לתחום הבעייתי של תשלום למקורות עלול למצוא את עצמו במצב אתי מביך, שהרי, כלשונו של קורץ, "אי-אפשר להיות קצת בהריון": אם אתה פותח את פנקס ההמחאות למקורות – חצית קו אדום.
ביקורתי פחות היה דיקן בית-הספר לתקשורת של אוניברסיטת קולומביה, תום גולדשטיין, שאמר ל"טיימס" כי סוגיית "העיתונאות של פנקס המחאות" היא סבוכה מאוד, בעיקר משום שאירועים רבים מצולמים ומתועדים לא על-ידי צלמים מקצועיים, אלא על-ידי עוברי אורח או משתתפים, ואלה מוכנים למכור את התצלומים למרבה במחיר. "אנחנו חשים אמנם אי-נוחות מכך שמישהו עושה רווחים מסבלו של מישהו אחר", אמר גולדשטיין, "אבל אסור לשכוח שחלק ניכר מעבודת העיתונות הוא בדיוק כזה".
הסערה הקודמת סביב "עיתונאות של פנקס המחאות" התעוררה כאשר לארי פלינט, המו"ל השנוי במחלוקת של ירחון העירום "האסלר", הציע באוקטובר שעבר מיליון דולר לכל מי שיספק מידע מבוסס על כך שחברי קונגרס או פקידי ממשל בכירים קיימו יחסי מין מחוץ לנישואים. פלינט, בוטה וחסר מעצורים כדרכו, ביקש לחשוף את צביעותם של חברי קונגרס שתקפו את הנשיא ביל קלינטון על פרשת מוניקה לוינסקי – בשעה שלפחות אחדים מהם ניהלו בחשאי רומנים מחוץ לנישואים.
העיתונות "הממוסדת" עיוותה את פניה (כרגיל) בסלידה מסגנונו של מו"ל העירום, אבל המודעה של פלינט העלתה בחכתה דג שמן: היא הביאה מידע על עלילות חדר המיטות של הציר הרפובליקאי בוב ליווינגסטון, מי שהיה מיועד לתפקיד הנכבד של יושב-ראש בית-הנבחרים. ליווינגסטון מיהר לפרוש מן החיים הפוליטיים, ואמצעי התקשורת האחרים, שדיווחו על כך בהרחבה, נאלצו להודות בתרומתו של פלינט להתפתחות.
התחרות העזה בסיקור פרשת לוינסקי גררה אמצעי תקשורת נוספים לשלוף המחאות כדי לשלם למי שבידיהם מידע או תצלומים. כך, למשל, שילם שבועון החדשות "טיים" 5,000 דולר לאשה אמריקאית, תמורת תצלום של הנשיא קלינטון עם קתלין וילי, שטענה כי הנשיא ניסה לגפף אותה במשרדו. האשה שמכרה את הצילום גם היתה אחד המקורות לכתבה על הפרשה, וכך התעורר החשד כאילו התשלום הנדיב לא היה רק עבור זכויות השימוש בתצלום, אלא גם עבור חלק מן המידע שסיפקה. גם במקרה הזה נמכר תצלום אחד של וילי ל"נשיונל אינקוויירר", הטוען זה מכבר שהעיתונות כולה, גם זו המכנה עצמה "מכובדת", נוהגת לשלם.
מעבר לאוקיאנוס, בלונדון, מבטלים עורכי טבלואידים את הוויכוח על תשלומים כאלה כ"אתיקה, שמתיקה", כפי שהגדיר זאת אחד מהם. אבל בארה"ב הדיון הציבורי על הקשר בין שאיבת מידע ממקורות לבין תשלום בעבורו מתנהל כבר שנים רבות: לפני חודשים אחדים, בכתבה נרחבת על הנושא שפירסם כתב-העת "אמריקן ג'ורנליזם ריביו", היה מי שהזכיר כי בשנת 1912 היה זה דווקא ה"ניו-יורק טיימס" המכובד אשר קנה תמורת אלף דולר (סכום עתק באותם ימים) את סיפורו הבלעדי של מפעיל האלחוט על סיפונה של הטיטאניק בליל טביעתה. מאז השתנו הנורמות, לפחות בעיתוני האיכות.
"הקו המקובל הוא שארגוני חדשות אינם משלמים עבור מידע", אומר בוב סטיל, העומד בראש התוכנית לאתיקה עיתונאית במכון פוינטר בארצות-הברית. "הציבור רואה כאילו המידע עוות לצרכים כלכליים [...] יש בכך פגיעה באמינות". לפעמים צריכים להתמודד עם בעיה קשה, מודה סטיל, "אבל עיתונאים בעלי תושייה יוכלו תמיד למצוא דרך לקבל את המידע בלי לשלם".
ויש גם היבט חוקי לסוגיה הזו: ההסתערות ההמונית של אמצעי תקשורת, בעיקר מסוגו של ה"נשיונל אינקוויירר", אך לא רק מסוג זה, על מקורות מידע בימי משפט סימפסון הביאה את בית-הנבחרים של קליפורניה לחוקק חוק האוסר על עדים במשפטים פליליים לקבל תשלום מעיתונאים כל עוד לא הסתיים ההליך המשפטי. היוזמה לחוק באה, בין היתר, לאחר שהתברר כי עדים "מכרו" את סיפוריהם לעיתונים עוד לפני שנקראו לדוכן העדים, ומשום כך נפסלה עדותם. אחת מהן קיבלה 7,600 דולר מתוכנית הטבלואיד הטלוויזיונית "הארד קופי", ולאחר שחשפה שם את כל פרטי עדותה, נאלצה התביעה לוותר עליה במשפט עצמו. סעיף אחר בחוק הטיל איסור על "מכירת" סיפורם האישי של מושבעים במשך תשעים יום לאחר תום המשפט.
אלא שהחוק החדש לא האריך ימים: ארגון של עיתונאים למען חופש הביטוי עתר לבית-המשפט בטענה כי הוא פוגע בזכותם לאסוף מידע, כמו גם בזכות הציבור לקבל אותו. בית-המשפט אכן פסל את החוק, בטענה שהוא נוגד את התיקון לחוקה המבטיח חופש ביטוי. זו לא היתה הפעם הראשונה ששופטים נאלצו להתמודד עם סוגיה כזו. במדינת ניו-יורק אושר לפני יותר מעשור חוק "בנו של סם", על שמו של רוצח סדרתי ידוע לשמצה, האוסר על פושעים לקבל תשלום תמורת פרסום סיפוריהם האישיים בעיתונים ובספרים. אולם בשנת 91' קבע בית-המשפט העליון של ארה"ב כי החוק פסול משום שהוא מנוגד לעקרונות החוקה.
בדרך-כלל, "עיתונאות של פנקס המחאות" איננה עניין לשופטים, אלא לכתבים ולעורכים. אחרי הכל מדובר באתיקה, לא בחוק. וכך, בשיא פרשת לוינסקי, כאשר גדודים של כתבים ותחקירנים הסתערו על מדינת ארקנסו כדי לצוד כל פיסת מידע, צילום עסיסי או ראיון חושפני על עלילות המין של הנשיא קלינטון – גם תמורת תשלום, החליט עיתון מקומי לפרסם מאמר מערכת יוצא דופן בכותרת "עיתונאות של פנקס המחאות – מדוע איננו עושים זאת".
וכך הסביר בין היתר כותב המאמר ב"ארקנסו דמוקרט גאזט": "תשלום עבור חדשות, כמו תשלום בעבור אהבה, נוטה לגרום לספק במניעי הקשר, ולפגוע באמינותם של אלה המבצעים את המסחר [...] העיקרון המנחה אותנו הוא שסיפור שצריך לקנות אותו בכסף – איננו שווה את המחיר".
גיליון 21, יולי 1999