המראה המרהיב של כיכר השחרור בלב קהיר, בשעת לילה ב-11 בפברואר 2011, יישמר עוד שנים בזיכרון התקשורתי והפוליטי בכל העולם: מאות אלפים שרים, צועקים, רוקדים, מניפים דגלים וחוגגים את נצחון המהפכה העממית, בהגיע הידיעה על התפטרותו של הנשיא חוסני מובארכ. אבל העדשה הרחבה, שהציגה במבט-על את האוקיאנוס האנושי הצוהל, החמיצה את אחד הרגעים הקשים שהתחוללו בכיכר באותן שעות.
רק ימים אחר-כך התברר כי ממש בלב החגיגות התנפלו עשרות, אולי מאות, אנשים על צוות של רשת הטלוויזיה האמריקאית CBS. הם הפרידו מהצוות את הכתבת לארה לוגאן, בת 39, היכו אותה ותקפו אותה מינית. לוגאן, כתבת החוץ הבכירה של הרשת האמריקאית, היתה שם כדי להכין כתבה למגזין החדשות "60 דקות". היא נחלצה רק בזכות כמה נשים מצריות ושוטרים מקומיים שהבחינו בתקיפה. לוגאן הועברה לבית-המלון שבו שהתה ולמחרת בבוקר הוטסה במהירות חזרה לארצות-הברית, שם טופלה בבית-החולים בטרם שוחררה למנוחה בביתה. על-פי דיווחים בעיתונים בבריטניה, ההמון שהסתער עליה צעק בין היתר "יהודייה, יהודייה". לוגאן, ילידת דרום-אפריקה, אינה יהודייה ולא ברור מדוע זוהתה כך על-ידי תוקפיה.
כתבת CBS לארה לוגאן, רגע לפני שהותקפה על-ידי המון במצרים (צילום מסך: CBS)
ההתקפה האלימה, בעיצומה של משימה עיתונאית, העלתה לסדר היום בארגוני תקשורת שונים נושא שבדרך כלל ממעטים לעסוק בו: תקיפות מיניות של עיתונאיות בעת עבודתן או בהקשר לעיסוקן. השתיקה בולטת על רקע מידע מצטבר על היקף התופעה: סקר שערך המכון הבינלאומי לבטחון התקשורת בבריסל בשנת 2005 בקרב כתבות חוץ העלה כי 82% מהעיתונאיות שהשיבו לשאלונים דיווחו על תקיפות פיזיות או איומים בעת סיקור מצבי עימות, ו-55% דיווחו על הטרדה או תקיפה מינית.
מדוע מטאטאים את הנושא מתחת לשטיח? יש לכך שתי סיבות, הסביר לפני שנים אחדות רודני פינדר, העומד בראש המכון בבריסל: "האחת היא שנשים אינן רוצות להצטייר כ'מקרה מיוחד' באשר לחשש לשלום עיתונאים, כדי לא לפגוע בשוויון המגדרי. והשנייה – הן חוששות שעיסוק בכך יפגע ביכולתן לקבל משימות עיתונאיות מסוימות".
מי שהעלתה את הנושא לסדר היום היתה העיתונאית וחוקרת התקשורת ג'ודית מאטלוף. במאמר שפירסמה בכתב-העת "קולומביה ג'ורנליזם ריביו" ב-2007 דיווחה על שורה של מקרי תקיפה מינית של עיתונאיות, כולל שמונה מקרי אונס, שהתרחשו בעיקר באזורי לחימה. בין היתר סיפרה על עיתונאית אמריקאית שנאנסה על-ידי שומר הראש המקומי שהוצמד אליה בעת עבודתה בעיראק. האנס פוטר, אך לא ננקטו נגדו צעדים משפטיים.
הוא העז לעשות זאת, אמרה הכתבת, "כי ידע שאין מאחורי שבט שירדוף אחריו". כמו נפגעות אונס בנסיבות אחרות, לא היה לה כל עניין להפיץ את המידע. "לא רציתי שיגידו, 'הוא עשה לה את זה'. לא רציתי להיראות במצב החולשה הגרוע ביותר שלי", הסבירה. במקרה אחר נאנסה עיתונאית בריטית במדינה אפריקאית על-ידי מתרגם שליווה אותה.
מאטלוף הביאה גם את סיפורה של צלמת מערבית שנפלה קורבן להתקפה אלימה בהודו. הצלמת סיפרה שעל סמך נסיונה באסיה, הקפידה תמיד על חולצה נטולת מחשוף ומכנסי ג'ינס שיקשו על תקיפה מינית, ויצאה למשימות רק בליווי של גבר. אבל כאשר הותקפה על-ידי המון הורחק ממנה המלווה, היא הוטלה לתעלה והתוקפים החלו להפשיט את חולצתה. "דבר ראשון דאגתי למצלמות שלי", סיפרה הצלמת, "אבל אחר-כך חילחלה למוחי המחשבה שאני הולכת להיאנס". למזלה חילצו אותה כמה אנשים מידי התוקפים לפני שהספיקו לבצע את זממם. היא לא דיווחה על התקיפה לעורכים ששלחו אותה למשימה.
זהו, על-פי מאטלוף, גורלן של נשים עיתונאיות רבות אחרות הנשלחות למשימה בארץ זרה, בעיקר באזורים שבהם אשה מערבית מצטיירת כמתירנית. במקרים רבים דווקא המלווים המקומיים – נהגים, מתרגמים ואנשי צוות אחרים – הם מי שעלולים לפגוע בה.
סכנה נשקפת לא פעם גם מאנשי חוק: כך מצאה עצמה מאטלוף, יחד עם עיתונאית נוספת, מול שוטרים שיכורים בנמל התעופה באנגולה. השוטרים כיוונו אל השתיים את קני הקלצ'ניקובים שלהם והצביעו על מיטה. הצלחנו לחמוק מהם ללא פגע, סיפרה מאטלוף, אבל מעולם לא דיווחתי על כך לעורך החוץ בעיתון. לא רציתי שהבוס יחשוב שהמגדר שלי הוא חיסרון מקצועי.
מיעוט דיווחים על תקיפות מיניות בולט גם באתר הוועדה להגנה על עיתונאים, ארגון המתעד בשני העשורים האחרונים מקרי רצח ותקיפה של אנשי תקשורת ברחבי העולם. רק מקרים מעטים מדווחים, כתבה השבוע העיתונאית לורן וולף באתר הארגון, וגם אלה בדרך כלל בעילום שם.
כתבים וכתבות זרים אמנם נתונים לפגיעות ולסכנות בעת שהם יוצאים למשימות, הדגישה וולף, אבל הנתונים לגבי עיתונאים הפועלים במדינותיהם שלהם חמורים הרבה יותר: 87% מכלל העיתונאים שנרצחו במסגרת עבודתם, מאז החל הארגון לעקוב ב-1992 אחרי קטל עובדי תקשורת, הם מקומיים. רק 13% הם כתבים זרים.
העיתונאית חינס בדויה, בראיון לכתב "אל-פאיס" ב-2009
אחת מהעיתונאיות המעטות שחשפו עצמן לתקשורת אחרי שנאנסו בשל עבודתן היתה הקולומביאנית חינס בדויה, כתבת היומון "אל-אספקטאדור" בבירה בוגוטה. במאי 2000 נחטפה, הוכתה ונאנסה לאחר שפירסמה ידיעות על אחריותם של אנשי מיליציה ימנית קיצונית לשורה של חיסולים. אנשי המיליציה חטפו אותה, ובעודה כבולה ומוכה, אנסו אותה תוך שהם מתארים באוזניה באילו דרכים הם מתכוונים להוציא להורג עיתונאים נוספים. בדויה שוחררה לאחר זמן וחזרה לעבודתה העיתונאית. ככל הידוע, איש מהתוקפים לא נעצר או הועמד לדין.
במקסיקו ניצלה ב-2006 מגורל דומה העיתונאית ופעילת זכויות האדם לידיה קאצ'ו ריבאירו. לאחר שפירסמה סדרת כתבות על רשת שעסקה בפורנוגרפיה של ילדים ובעסקי זנות, קיבל עיתון מקומי תמלילי שיחות שבהם נשמעו כמה גברים, ובהם מושל מחוז ואיש עסקים מוכר, שתיכננו להביא למעצרה ולשלם לגבר שיאנוס אותה בכלא. היא אכן נעצרה בחשד להוצאת דיבה, אך שוחררה בטרם בוצעה התקיפה המינית המתוכננת.
ארגונים בינלאומיים מביעים דאגה מיוחדת לשלומן של עיתונאיות בפרט ונשים בכלל באזורים שונים באפריקה. הוועדה להגנת עיתונאים פנתה לפני שנתיים לשרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון בדרישה לפעול להגברת בטחונן של נשים ברפובליקה העממית של קונגו. העיתונאית המקומית פראסואו נאמגאבה נאבינטו אמרה בכנס בינלאומי כי האיום המתמיד באונס המרחף על נשים באזור מגוריה הוביל אותה ואת חברותיה לעסוק בעיתונות. "התחלנו להשתמש במיקרופון כנשק הגנה", אמרה הכתבת.
על-פי נתוני הוועדה להגנה על עיתונאים, תקיפות מיניות אינן רק אמצעי לפגוע בעיתונאיות. ידיעות על תקיפות מיניות של עיתונאים גברים הגיעו מאיראן, שם מבוצעות רוב התקיפות הללו בבתי-הכלא, כמו גם מפקיסטן. כתב פקיסטני של עיתון מקומי הותקף מינית ב-1996 לאחר שחשף מעשי שחיתות שבהם היה מעורב מינהלן של בית-ספר. בספטמבר אשתקד נחטף באיסלמבאד אומאר צ'ימה, כתב העיתון הפקיסטני הגדול ביותר באנגלית, ה"ניוז", הופשט עירום, עיניו נקשרו, ומנהיג החוטפים הורה לאחד האנשים לתקוף אותו מינית באמצעות מקל.
אשר ללוגאן, לצד העיסוק בבטחונן של נשים בעת משימה עיתונאית, לוותה הפרשה גם בביקורת חריפה על סגנונם של כמה מהמגיבים על האירוע הקשה בכיכר תחריר. היו שהזכירו את המראה הזוהר של הכתבת הבלונדינית, כמו גם קטעים ממדורי רכילות בעבר על רומנים שניהלה עם כתבים מערביים בעיראק בעת שהותה שם בשליחות עיתונאית.
על הלשון המשולחת בעולם האינטרנט ניתן היה ללמוד עוד לפני שנודע על התקיפה המינית, כאשר הבלוגר מוטו פוליטיקס תיאר אותה כ"חתיכה לוהטת באופן מוזר". בראשית החודש, כאשר לוגאן נעצרה על-ידי אנשי ביטחון וגורשה ממצרים (היא שבה אחר-כך פעם נוספת למדינה ואז הותקפה), ותיארה כיצד הוקפה על-ידי שוטרים וחיילים, הוסיף מוטו פוליטיקס: "אני הייתי אונס אותה". אחרי שנודע על התקיפה, הודיע הבלוגר ש"בדיחה חסרת טעם נמחקה מכאן".
הערה עוקצנית בטוויטר של החוקר ניר רוזן מהמרכז לחוק וביטחון בניו-יורק, שאין הוא חש כל סימפטיה לכתבת לוגאן "מחרחרת המלחמות", הביאה בעקבותיה התנצלות וידיעה שאיבד משום כך את מלגת המחקר שלו במכון.
הצליפה בכל אלה בעלת הטור מרי אליזבט ויליאמס במגזין המקוון "סלון": "כמו מספר עצום של נשים, לארה לוגאן הותקפה בעת מילוי תפקידה [...] זה היה פשע של אלימות שלא ניתן לתארה. לדעתכם על הדרך שבה היא ממלאה את תפקידה [...] או צבע השיער שלה אין כל קשר לכך".