עוד לא שככה פרשת "ישראייר", שפרסום תחקיר על כמעט תאונה של אחד ממטוסיה עוכב ב"עובדה", ושוב סערה – ניר בכר, עורך "7 ימים", פוטר מעבודתו בעקבות שורה של מחלוקות עם עורך "ידיעות אחרונות", רפי גינת.

ארנון מוזס

ארנון מוזס

נזכיר את העובדות: המחלוקת בין בכר לגינת נתגלעה סמוך למינויו של גינת לעורך העיתון, בקשר לשורת תחקירים, ובהם תחקיר על תפקודה של שרת התקשורת דאז, דליה איציק, ועל התנהלותו של ראש הממשלה שרון ובנו עמרי בעניין המועצות הדתיות ומינויים פוליטיים. לשיא הגיעו הדברים בנסיונו של גינת לטרפד פרסום תחקיר על התנהלותו של אלי לנדאו, שהיה יו"ר חברת החשמל. בסופו של דבר פורסם התחקיר באישורו של המו"ל, נוני מוזס, ובעקבות הפרסום הורה היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נוספת בעניינו של לנדאו, והקפיא את מינויו ליושב־ראש רשות־השידור (לנדאו בתגובה ל"העין השביעית": "אינני מגיב ויש לי סיבות טובות. כשייגמר העניין אני אביע דעתי"). המחלוקת הפנימית על הפרסום הגיעה לידיעתה של כתבת התקשורת של "הארץ", ענת באלינט, וזו הפנתה אל גינת שאלות על המהלכים שקדמו לפרסום התחקיר. גינת הסיק מהן שבכר הדליף לבאלינט את תוכן שיחותיו איתו, והחליט לפטרו.

כארבעים עיתונאים הגישו לגינת מכתב תמיכה בעורך המפוטר, ש"קידם את '7 ימים' והיה נדבך מהותי בייצוב מעמדו כמוסף סוף־השבוע המוביל בישראל. בכר הוא האחראי לשורה ארוכה של כתבות ותחקירים שהביאו כבוד למוסף, לבית 'ידיעות אחרונות' ולמקצוע העיתונות".

ניר בכר עתר לבית־הדין לעבודה, בנימוק שפיטוריו נעשו על רקע נסיונו כעורך להציב במרכז השיח נושאים כמו שחיתויות וקשרי הון ושלטון. ואילו רפי גינת השיב, כי בכר פוטר "מאחר שהפר את הוראות הממונים עליו, סירב לקבל את מרות העיתון והעורך הראשי... ניסה לערער על סמכותו המקצועית של העורך הראשי, לעשות לו דה־לגיטימציה מקצועית ואישית... לעקוף את העורך הראשי על־ידי פנייה לבעלי העיתון בניסיון לכופף את יד העורך הראשי, תוך כדי שהוא משמיץ את העיתון וטוען כי הוא פועל שלא במינהל תקין".

אם יתנהל המשפט עד סופו ולא תושג פשרה, תתאפשר הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של העיתון הנפוץ במדינה. ואולי נוכל לשמוע את העדויות של גינת, בכר, משה ורדי, עורכי "7 ימים" לשעבר (עורכי "7 ימים" וורדי סירבו להתראיין לכתבה זו; גינת ומוזס לא מסרו את תגובתם עד סגירת הגיליון), ואת קולו של מו"ל העיתון ארנון מוזס שבוחר בדרך־כלל לא להתבטא בפומבי.

▪ ▪ ▪

שתי הפרשיות העלו על סדר־היום את האיום של בעלי ההון, המשקיעים בתקשורת, על התכנים המתפרסמים בה, אך יש מי שמוצא קשר נוסף: עורך "עובדה", דורון גלעזר, וניר בכר, צמחו בערוגה אחת — המקומון הירושלמי של רשת שוקן "כל העיר", בשנותיו הטובות, כשנודע כעיתון מבעבע, נשכני ואנטי־ממסדי.

דורון גלעזר מונה לעורך "כל העיר" בשלהי שנות השמונים, אחריו מילאה את התפקיד רותי יובל. ניר בכר היה עורך הכתבות של המקומון. לימים, כשכבר כיהן גלעזר כעורך הראשי של מקומוני רשת שוקן, חצה את הקווים עקב חילוקי דעות מקצועיים, והצטרף ל"ידיעות אחרונות" כעורך "7 ימים". הוא הביא איתו את חבריו, רותי יובל, ניר בכר, עינת ברקוביץ', שוש מולא ויגאל מוסקו מ"כל העיר", ואת אמירה לם מ"צומת השרון".

את משב הרוח הרענן שהגיע למוסף "ידיעות אחרונות" ניתן היה לחוש כבר מהגיליון הראשון שערך גלעזר ובו סקופ יוצא דופן — ראיון בלעדי עם אברהם שלום, ראש השב"כ בתקופת פרשת קו 300, על רקע הקרנת סדרת הטלוויזיה על הפרשה. זו היתה תקופה טובה למוסף. סוד הקסם היה ביצירת התמהיל הנכון המשלב עניין ויצרים, סנסציה ומציאות קשה, גיל ריבה ומוטי גילת בכפיפה אחת, במעטפת צבעונית ותמונות ענק, מתאים לכל מין וגיל.

תפיסת "7 ימים" כמגזין לכל המשפחה התגבשה כבר בשנות השמונים, בעריכתו של אדם ברוך. "בשנות השמונים עדיין היה חידוש בעצם המושג 'מגזין'", אומר ברוך. "חידוש מבחינת הפורמט, הכתיבה, ועצם קיומו של שבועון בתוך עיתון. 'הארץ' היה המייבא הראשון לישראל של השבועון (העורך היה נתן דונביץ). חגגנו את המגזין בלי לחלק אותו ל'תחקירים', 'משפחה', או 'פנאי'. הוא נועד להיות משפחתי, וקצב הקריאה שלו אמור היה להימשך שלושה־ארבעה ימים, בניגוד ליוֹמיוּת של העיתון היומי".

"המאפיה הירושלמית" עמדה בראש המוסף שנים רבות. כמו ב"כל העיר", גם ב"7 ימים" תפסה רותי יובל את מקומו של גלעזר בעריכה, וכעבור ארבע שנים התפטרה, עברה לטלוויזיה והעבירה את השרביט לסגנה, ניר בכר. גולת הכותרת, גאוותם של עורכי המוסף, היתה מספרם הרב של התחקירים שפורסמו אצלם, ובהם סדרת כתבות מיוחדת, "הזמן השחור", על יחסי הון—שלטון, פרשת האי היווני, פרשת אננקס־מחקרים שהובילה להרשעתו של עמרי שרון ולשליחתו לתשעה חודשי מאסר בפועל, חשיפת זיהום מי הקישון שהובילה להקמת ועדת חקירה, עקירת עצי הזית של פלסטינים בידי מתנחלים ומכירתם בישראל, הטייסים הסרבנים, ועוד ועוד. בצד ההצלחות היו גם כשלונות, דוגמת סיפור "השרוף", שאותו מעדיפים, כמובן, לשכוח ב"7 ימים".

התחקירים קיבלו מקום של כבוד, פורסמו בשערי המוסף, זכו לנפח גדול, מה שהביא גם כתבים אחרים בעיתון לשלוח אליו כתבות. מוטי גילת, למשל, העביר את התחקיר על פרשת עמדי־נתניהו מן "המוסף לשבת" ל"7 ימים", וגיא לשם הביא את הסיפור על אננקס־מחקרים.

מושאי התחקירים לא היו מאושרים, כמובן. איש ציבור שעמד במרכז תחקירים בשנים האחרונות אומר: "לא נראה לי בסדר שעל סמך כתבות בעיתון יפתחו קמפיינים נגד אנשים. במדינה מתוקנת, עיתון שטועה משלם הרבה כסף. אם היו פוגעים לו בכיס, הוא היה נזהר". האיש מאשים את "7 ימים" ב"רצח אופי ולא בכתיבת עובדות". אהוד אולמרט הגיש תביעת דיבה נגד מרדכי גילת, בעקבות תחקיר שפרסם עם מיכל גרייבסקי ומלי קמפנר לפני שלוש שנים על פרשת האי היווני וקשריו של הקבלן דוד אפל איתו ועם אריאל שרון. במסגרת ההתדיינות בבית־המשפט הוצגה לאולמרט רשימת שאלות, אך הוא העדיף שלא להשיב עליהן, ובינואר השנה, לאחר שתפס את מקומו של שרון, ביקש למחוק את התביעה, "נוכח אירועי העת האחרונה ותפקידיו של התובע כממלא מקום ראש הממשלה...".

לא כולם התרשמו מההצלחה של "7 ימים", והסגנון החדש עורר ביקורת גם מבית. כותבים התקשו לקבל את העריכה והשכתוב האגרסיביים, ועורכים ותיקים התחלחלו מהסגנון הבוטה והמשתלח לא אחת. שחר אלתרמן, בעבר סגן עורך "7 ימים" והיום סגן עורך מוסף "הארץ": "חלק מהבועה נוצר ממפגש של שני אתוסים: עיתונות מיינסטרימית וממסדית יותר מול עיתונות ביקורתית, לוחמנית ואנטי־ממסדית יותר".

▪ ▪ ▪

"7 ימים" היה שנים רבות מעין ממלכה עצמאית, שטח אקס־טריטוריאלי, שבו שליטתו של העורך הראשי אינה מוחלטת ולעתים אף אינה מורגשת. הדבר בא לידי ביטוי גם במרחב הפיזי שעליו חולשת מערכת המוסף בקומת הכניסה של בית "ידיעות אחרונות", בשטח גדול מזה המוקצה למוספים האחרים. חבורת המוסף נתפסה כמתנשאת, לוקה בביטחון עצמי מופרז ובתחושת צדק מוחלטת, שגרמו לה עיוורון והביאו אותה שלא לסור למרות הממונים עליה. במקרה אחד ביקש עורך העיתון, אלון שליו, להתערב בהחלטותיו של עורך המוסף גלעזר, וזה האשים את שליו כי לא תמיד השיקול העיתונאי עומד בראש סדר העדיפויות שלו. גלעזר לא הסתפק בעימות המקצועי עם הממונה עליו, אלא הפיץ את טענותיו בכל מקום, גם מחוץ לעיתון, וחילוקי הדעות המקצועיים הפכו לקרע של ממש. הפרשה לא הוסיפה אהדה ל"מאפיה הירושלמית" בין עובדי העיתון.

עם השנים נוצר משולש עדין, המו"ל-העורך הראשי-עורך "7 ימים". המו"ל, נוני מוזס, עובד בנפרד מול שני הקודקודים האחרים. כך המשיכה רותי יובל לערוך את "7 ימים" על אף סכסוך מתמשך וחוסר שיתוף פעולה בינה ובין העורך הראשי דאז של העיתון, משה ורדי. הסכסוך בין השניים פרץ על רקע הוראתו של ורדי שלא לפרסם תחקיר שעסק בחשד כי פרופ' גדעון אורצקי, ראש מחלקת ניתוחי הלב באיכילוב, התנה את מעורבותו האישית בניתוחים בתשלום מצד החולים (לקרן מחקר של בית החולים; בסופו של דבר לא הוגש נגדו אישום בסעיף זה). בעקבות הקרע בין השניים, התנהלה עבודתה של יובל במישרין מול המוציא לאור. האוטונומיה היחסית נמשכה גם בימיו של בכר כעורך במוסף. ורדי לא נטה להתערב בתוכן הכתבות והסתפק בעיון ברשימת הנושאים שבהם יעסוק המוסף.

עם כניסתו של רפי גינת לתפקיד העורך, הוא הכריז על סיום האוטונומיה של "7 ימים" ודרש להעביר אליו את כתבות המוסף טרם ירידתן לדפוס. בעיתון אומרים, שעצם מינויו של גינת בא לרסן את עורכי המוספים וליטול מהם את כוחם, אך על אף ההצהרה הרשמית כי "7 ימים" כפוף לעורך הראשי, ממשיך מוזס להתערב במתרחש במוסף, בעיקר בכתבות הקשורות בצווארון הלבן. ב"ידיעות אחרונות" גורסים שמוזס נזהר בכבודם של בעלי הכוח במדינה. הוא נזהר מלפסול כתבות בעצמו, אבל מעביר מסרים מרומזים לעורכים. בישיבה עם עורכים נשמע מוזס אומר: "אם יש לכם חברים, לא נורא אם תעזרו להם לפעמים". ובבית "ידיעות אחרונות" אומרים: "נוני לא רוצה להיתפס כצנזור. יש הרבה דרכים להרוג סיפור, דרך עורך ראשי, נימוקים של 'חרא של כתבה' או נימוקים משפטיים. יש נושאים שנהרגים קודם לכן, עוד בשלב הרעיון". כך, למשל, טוענים שם שלא ניתן לכתבי "ידיעות אחרונות" לעסוק בצורה מעמיקה במכרז האחרון לערוץ 2, בשל מעורבותו של המו"ל ב"רשת".

הרמזים, כך נדמה, נקלטו היטב, וכראיה לכך מספרים ב"ידיעות אחרונות", שכאשר היו מביאים לוורדי סיפור תחקירי טוב, הוא נהג להצביע על הקיר המפריד בין חדרו ובין זה של מוזס: "נראה אם זה יעבור", "נראה אם זה יעבור את ההוא", או "השכן שלי".

היו גם מקרים נדירים שבהם חרג מוזס ממנהגו ופסל כתבה ב"7 ימים". כך קרה בשנת 2003, בכתבה על אופן בחירת השופטים לכהונה בבית־המשפט העליון. מוזס חפץ ביקרה של פרופ' נילי כהן ופסל את הכתבה. במקרה אחר נפסלו קטעים מתוך כתבה על הקבלן דודי אפל, במסגרת פרויקט "הזמן השחור". גם פרסום הכתבה על גלעד ועמרי שרון, שבה הובא תמליל השיחות המוקלטות עם החוקר הפרטי דוד ספקטור, עוכב זמן רב. בסופו של דבר, לאחר שהיה חשש ממשי שעיתון מתחרה עומד לפרסם את הסיפור, הכריע מוזס בעד הפרסום אך לא במוסף השבועי, אלא בעיתון היומי, בשני חלקים, בהשמטת קטעים מסוימים. במסדרונות "ידיעות אחרונות" יש האומרים שמאחורי מאמציו של המו"ל, מוזס, לגונן על משפחת שרון עמד החיבור בינו לבין עורך־הדין דב וייסגלס, פרקליט המשפחה.

בכירים לשעבר ב"7 ימים" טוענים: "הוא (מוזס) מספיק חכם כדי להשתמש בעורך, בין אם זה ורדי ובין אם גינת. הכל למען האינטרסים האישיים: בין אם זה חברים שהוא צריך למצוא חן בעיניהם, ובין אם אינטרסים כלכליים. הוא מוכן לכופף את העיתונות ולעצור כתבות או לסרס אותן. או לפצות את מי שצריך". דוגמה לפיצוי שכזה אפשר לראות בראיון עם שרת התקשורת לשעבר, דליה איציק, שפורסם לאחר תחקיר "7 ימים" שעל־פיו היא הפעילה לחץ על מנכ"ל רשות הדואר, יוסי שלי, בניסיון להדיחו. איציק הנפגעת השתדלה אצל מו"ל העיתון, והוא פיצה אותה בראיון אוהד במיוחד.

יש עוד דרך ללכת בין הטיפות: מפרסמים תחקיר חושפני על בעלי הון ואישי ציבור בולטים, אך למרות ההישג העיתונאי, מבליעים אותו במוסף ולא מבליטים אותו בעמוד החדשות הראשי של העיתון עצמו. כך קרה לתחקיר האי היווני ופרשת אננקס־מחקרים, שפורסמו במוסף מבלי שתשומת לבם של קוראי העמודים הראשונים של העיתון תופנה אליהם.

שחר אלתרמן מסכם: "אתה חי בעולם הפוך: בכתבות שהיית צריך לקבל עליהן פרסים, אתה מקבל טענות. בחלקים אחרים בעיתון ההתייחסות אליך היא כאל הילד הרע, החצוף, הלא ממושמע והחתרן. כשאתה עושה עיתונות נקייה, אתה מקבל קיתונות של רותחין. וזה טרגי. היה צוות שאני לא יודע אם יהיה. מספר התחקירנים ש'7 ימים' מסוגל להפעיל הוא דבר שאין לו אח ורע בעיתונות. הוא שקול לכל הכוחות התחקיריים האחרים יחד". והוא מוסיף, "או שאתה מזדהה עם מה שאתה עושה, עיתונות, או שאתה ציני לגבי מה שאתה עושה. אם אתה ציני, אין לך מה לחפש. אי־אפשר להסכים לפסילה אפילו פעם אחת. זה כמו שתהיה זונה רק פעם אחת. זה לא מדרון חלקלק — זה תהום".

מה מניעיו של נוני מוזס? גם מי שעבד קרוב אליו במשך שנים ארוכות לא מבין אותם לאשורם. "מדובר", אומרים יודעי דבר, "באדם חזק־חלש שמחפש חברים", ומוסיפים, "גם העובדה שהוא אינו מגיב כמעט לעולם יכולה להצביע מצד אחד על עוצמה דיקטטורית והתעלמות, ומצד שני על חשש מעימות עם טענות". על כך יש להוסיף את האחריות הכבדה המוטלת על המו"ל לבדו במקרה של תביעה משפטית.

▪ ▪ ▪

יש הרואים בסילוקו של ניר בכר אבן דרך נוספת בהיחלשות העיתונות הכתובה, והחלפתה בכזאת שאינה מסוגלת עוד להכיל עיתונות חוקרת ונטולת משוא פנים. העיתונות הכתובה החדשה, שוויתרה על עיתונאים־חוקרים לטובת הטלוויזיה, מלמדת, לדעתם, על נטישת עמדת כוח בגלל לחצי היומיום שלהם חשופים המו"לים.
ואולי פיטוריו של בכר הם עונשו על שחטא בהיבריס, חטא הגאווה. וכמו הגיבור הטרגי בעל הביטחון העצמי הגבוה, העקשן שאינו מוכן להתפשר — גם במקרה זה, החטא הביא עליו עונש זהה בעוצמתו – פיטוריו מהמערכת.

עמית בן־ארויה הוא כתב ב"הארץ TheMarker" וסטודנט למשפטים; דנה וינקלר היא מרצה לתקשורת

גיליון 61, מרץ 2006