החשש הגדול ביותר של בעלי העיתונים ונציגיהם, שהגיעו למשכן הכנסת ב-23 ביולי לרגל ההצבעה המתוכננת בוועדת הכלכלה על הצעת החוק של חברי-הכנסת יובל שטייניץ (ליכוד) ותמר גוז'נסקי (חד"ש) למניעת מונופולים וריכוזיות בתקשורת, היה שההצעה תצליח למצוא את דרכה להצבעה במליאה לפני יציאת הכנסת לפגרה יומיים לאחר מכן. במשך יותר משנתיים עמלו בעלי העיתונים על טרפוד הצעת החוק, כאשר מרב מאמציהם היו מרוכזים בחברי ועדת הכלכלה. ערב לפני הדיון האחרון בוועדה הצליחו להגיע ליעד הדרוש: שמונה מבין 15 חברי הוועדה הודיעו על התנגדותם להצעת החוק.

אלא שמתנגדי החוק לא רצו להשאיר דבר ליד המקרה. הרוב הדחוק שהסתמן בוועדה עדיין עלול היה להתמוסס בשל היעדרותו של מי מחבריה, או שינוי דעתו של אחר ברגע האחרון. בחודשים שלפני הדיון המכריע קיימו נציגי המתנגדים, ובראשם מו"ל "הארץ" עמוס שוקן וסמנכ"ל "ידיעות אחרונות" ינון אנגל, עשרות פגישות עם חברי הוועדה ועם ראשי הסיעות בכנסת, כשהם נעזרים בשירותיה של יועצת התקשורת עליזה גורן, שנשכרו במשותף על-ידי שלושת היומונים הגדולים וכן על-ידי חברת החדשות. אט-אט הצליחו המתנגדים לכרסם בתמיכה הראשונית בהצעת החוק, שעברה (בשעתו עדיין כשתי הצעות חוק נפרדות של שטייניץ וגוז'נסקי) ברוב גדול בקריאה טרומית ובקריאה ראשונה. האחרונים לשנות את דעתם היו נציגי סיעת העבודה, שהחליטו סופית להתנגד להצעת החוק רק ערב הדיון בוועדה.

שאר התומכים בחוק התגלו כאגוז קשה יותר לפיצוח. חברי הליכוד נתפסו על-ידי חברי השדולה כאבודים בשל קרבתם לשטייניץ, חברי המפד"ל לא משו מעמדתם, ואת מניעיהם של נציגי ש"ס בוועדה, יצחק גאגולה ויצחק וקנין, התקשו הלוביסטים לפענח, אך התחושה הכללית היתה שבסופו של דבר הם יצביעו בעד ההצעה. את עיקר תקוותיהם להטות קול נוסף לכיוונם ביישורת האחרונה תלו המתנגדים בח"כ אברהם רביץ (יהדות התורה), שנתפס כמתנדנד. בפגישות עם שוקן, אנגל והלוביסטים הביע רביץ הבנה לטענות המו"לים ודאגה מפני פגיעה אפשרית בחופש העיתונות, והתחושה היתה שניתן יהיה לשכנע אותו להתנגד לחוק. אלא שהמתנגדים לא לקחו בחשבון שני מכשולים: העובדה שרביץ, בניגוד לכמה חברי-כנסת אחרים, לא היה מודאג במיוחד משאלת דימויו בתקשורת הארצית החילונית והעובדה המכרעת עוד יותר, שמקום מושבו של רביץ במליאת הכנסת היה, במקרה, סמוך מאוד למקום מושבו של שטייניץ. יוזם החוק הנמרץ מטעם הליכוד, שגם כך דאג להגיב על כל שיחה של המו"לים עם אחד מחברי הוועדה בשתיים משלו, לא היה צריך להתאמץ כלל כדי לשכנע את רביץ בעת ישיבתם המשותפת במליאה.

מה ששטייניץ ורביץ לא ידעו הוא שבמהלך נסיונות השכנוע האחרונים של אנשי סיעת העבודה, התגלה למתנגדי החוק במפתיע כי רביץ כלל לא אמור היה לשבת בוועדת הכלכלה. במסגרת ההסכמים הקואליציוניים שנערכו לאחר בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה בשנת 99', ניתן למפלגות החרדיות והערביות ייצוג יתר בכמה מוועדות הכנסת, כפיצוי על אי הכללתן בממשלה ובתמורה לתמיכתן בברק. רביץ, לפיכך, ישב בפועל בוועדה על תקן נציג העבודה. כאשר הדבר התגלה, הופעל על אנשי העבודה לחץ כבד להחליף את הח"כ הסורר בנציג שיצביע בהתאם לעמדת המפלגה. "בוקר הדיון בוועדה צלצל אלי אפי אושעיה, יו"ר סיעת העבודה, ושאל אותי, 'איך אתה מצביע היום?'", משחזר רביץ את הדחתו. "אמרתי לו שעוד לא גיבשתי דעה סופית, אבל שיש לי נטייה לתמוך בחוק. ואז הוא אמר לי, 'תראה, אתה יושב על הכיסא שלנו, אז אם אתה מצביע אתנו, אני מוכן שתישב בוועדה, אבל אם לא, אז אני נורא מצטער, אבל אנחנו מחליפים אותך'. שאלתי אותו בפליאה אם דווקא בעניין הזה יש להם הצבעה סיעתית, והוא אמר שכן".

קרה בעבר שהצבעת נגד עמדת העבודה?
"בוודאי. עד אותו יום אני לא ידעתי בכלל שאני יושב על הכיסא שלהם. לא הרגשתי מחויב להם אף פעם, והם גם מעולם לא אמרו לי כלום".

שאלת למה דווקא בנושא הזה הם מחליפים אותך?
"לא, זה לא היה כל-כך רלבנטי בשלב הזה והייתי בטוח שלא תהיה לו תגובה. אני הרי ראיתי את הלוביסטים בעבודה שלהם".

אושעיה מצדו אומר כי העבודה פשוט ניצלה את ההזדמנות להחזיר לעצמה את הנציגות בוועדה שעליה ויתרה בשעתו. "חברותו של רביץ בוועדה היתה פרי הסכם קואליציוני בין ברק לחרדים ולערבים", הוא מסביר. "ברגע שראש הממשלה לא מטעמנו, אין מבחינתנו שום סיבה להמשיך את ההסכם הזה. אם רביץ היה מקבל את העמדה שלנו בהצבעה הזאת, הוא לא היה מוחלף באותו יום, אבל היינו ממשיכים לחפש סיבה להחליף אותו באופן קבוע".

החלפתו של רביץ (באופיר פינס) הבטיחה בפועל רוב למתנגדי החוק בהצבעה בוועדה. בקרב כלל חברי-הכנסת, לעומת זאת, נותרה תמונת המצב בלתי ברורה, בשל התמקדות המתנגדים בשכנוע חברי ועדת הכלכלה. הנחת העבודה של המתנגדים היתה שהזמן פועל לטובתם, ושפעולות השכנוע שלהם יצליחו גם אצל שאר חברי-הכנסת, אם רק תינתן להם ההזדמנות לדבר על לבם. לפיכך היתה דרושה תוכנית גם למקרה של תפנית מפתיעה בהצבעה בוועדה או ניסיון של שטייניץ לבצע מחטף במליאה עוד לפני היציאה לפגרה. במקרה כזה תכנן תומר עמיר, אחד הפעילים שבלוביסטים, לשוחח באופן אישי עם יו"ר הכנסת, אברהם בורג (מהתומכים הקולניים ביותר בהצעת החוק), ולבקש ממנו "בשם חברותם", כהגדרתו, לא להעלות את הנושא להצבעה.

הן עליזה גורן והן עמוס שוקן, יש לציין, מכחישים בתוקף כי כוונתו של עמיר היתה בגדר תוכנית פעולה מסודרת ומוסכמת, אך אין ספק כי עמיר הודיע על כוונותיו במסדרונות הכנסת לפני הכניסה לישיבת ועדת הכלכלה, ואיש לא הביע התנגדות לכך. שוקן, לפחות, גם אינו מוצא בכך דופי. "אני לא יודע מה זה קשריו החברתיים", הוא מסביר. "בחברה הישראלית היום המונח חבר הפך להיות רחב מאין כמוהו. כל אחד הוא חבר. יכול להיות שזה נכון, אבל אני לא התרשמתי שאם הוא חבר של בורג, זה עזר לנו במיוחד. אני הרי ביקשתי כל הזמן להיפגש עם בורג, ואפילו את זה לא הצלחתי. את מה שעמיר אמר לי על חברותו עם בורג, אגב, הוא אמר גם על עוד אנשים. זה גם לא נראה לי פסול. היום חברות הפכה להיות משהו שלילי, פעם חבר היה משהו חיובי".

השאלה היא אם החלטות פרלמנטריות אמורות להתקבל על בסיס חברות אישית או על סמך שיקולים מקצועיים.
"אם מישהו מתרברב על חברותו עם אנשים, זה לא נראה לי רציני. זאת ממש לא היתה השיטה שלנו".

עליזה גורן: "אם זה קרה, אני מצטערת על זה. זו לא שיטת העבודה שלנו".

לא צריך להיות חסיד של יובל שטייניץ כדי לחוש אי-נוחות קלה נוכח הטקטיקות שבהן עשו מתנגדי החוק שימוש. הצעת החוק של שטייניץ וגוז'נסקי, שאיחדו את הצעותיהם הפרטיות לקראת הדיון בוועדת הכלכלה להצעה אחת, כללה פרקים העוסקים בהגבלת הריכוזיות בעיתונות הכתובה, בכללי פרסום עניינים הקשורים לעסקיו של בעלי העיתון, ובהגבלות על בעלויות צולבות של עיתונים ושליטה באמצעי תקשורת אחרים. הסעיף מעורר המחלוקת ביותר בהצעת החוק קובע כי עיתון המוגדר כמונופול בתחום העיתונות היומית הכתובה בעברית (משמע: "ידיעות אחרונות") ייאלץ לנקוט צעדים לצמצום שליטתו בשוק, ולא - יפורק לשני עיתונים נפרדים.

המסע נגד הצעת החוק כלל תרגילים פרלמנטריים כמון אלה שתוארו, הצגת נתונים מוטה בפני חברי-הכנסת, שגבלה לעתים בדיסאינפורמציה של ממש, וניצול העובדה שחלק גדול מכלי התקשורת התעלמו מהצעת החוק כליל, או סיקרו אותה בצורה לא אוהדת. מצד שני, רצוי לבחון בזהירות גם את טענותיו של שטייניץ, שעל-פיהן כלל מסע השתדלנות לחצים ואיומים מצד בעלי התקשורת, וכן מערכת תקשורתית של שכר ועונש, שבמסגרתה קיבלו מתנגדי החוק סיקור אוהד, ואילו תומכי החוק סבלו מיחס שלילי. לטענות אלה לא נמצא ביסוס ממשי.

אחת התופעות שעוררו תמיהה בקרב חלק מחברי-הכנסת היתה פעולתם המשותפת של בעלי העיתונים, במיוחד מ"הארץ" ומ"ידיעות אחרונות", נגד הצעת החוק, בשוק הנחזה לתחרותי. לכך נוספה טענה שהושמעה על-ידי כמה מתומכי החוק, כאילו ההלוואה בסך עשרה מיליון דולר, שנתן "ידיעות אחרונות" ל"הארץ" בשנת 1990 כדי לכסות את הפסדי העיתון "חדשות", הפכה למעשה את "הארץ" לתלוי ב"ידיעות אחרונות" מבחינה כלכלית (שוקן מכחיש בתוקף טענה זו).

בעוד שטענות על שליטה נראות מופרזות, הרי שבכל הנוגע לתיאום אין ספק שהעיתונים פעלו כגוף אחד. "ברמה האישית אני נפגשתי רק עם עמוס שוקן", מספרת תמר גוז'נסקי. "השיחה הראשונה היתה ביוזמתו, ובסיומה הוא הודיע לי, 'אנחנו נילחם נגד החוק שלך'. אני כשלעצמי תמהתי למה הוא עוסק בבעלויות הצולבות, כשהוא עצמו לא בעל עניין בזה. לאחר זמן גיבשתי את הצעת החוק ונפגשתי עם שוקן שוב. באותה פגישה הוא לא אמר לי את עמדתו. שאלתי אותו מה דעתו שאפנה לעיתונים הגדולים האחרים, והוא אמר לי, 'אין צורך, אני אדאג לזה'. אותי המשפט הזה הדהים. מאז, בכל פעם שהיה גלגול נוסף של הצעת החוק, אני מעבירה לו את האינפורמציה, ומזה אני מבינה שזה עובר לכולם".

בפגישות של שוקן, אנגל והלוביסטים עם חברי-הכנסת הועלו הטענות המרכזיות של בעלי העיתונים נגד החוק, תוך התמקדות בפגיעה בחופש העיתונות הכללי מצד אחד, ובעיתונות סקטוריאלית, המשתייכת למגזר שאותו מייצג כל אחד מחברי-הכנסת, מצד שני. "שוקן ואנגל דיברו נגד הטענות של שטייניץ", נזכר רביץ. "הם דיברו על הנזקים שהחוק יעשה לעיתונות הגדולה והקטנה. הם הביאו לי כדוגמה את 'יתד נאמן', ועוד עיתונים חרדיים שבועיים, שמודפסים בבתי-דפוס של העיתונות הגדולה, ואמרו שלפי החוק זה יהיה אסור". "נפגשתי פעמיים עם שוקן ואנגל, יחד עם הלוביסטים", מוסיף יגאל ביבי (מפד"ל). "הם טענו שהחוק רחב מדי, שהוא יהרוס את התקשורת, שגם כך לא מלקקת היום דבש. חלק מהדברים שכנעו אותי, במיוחד בנוגע להפצה משותפת של עיתונים כמו 'מקור ראשון'".

בעוד שלחלק מהטיעונים לגבי כלליותו של החוק ופגיעתו בשוק התקשורת יש בסיס, הדוגמאות שניתנו לחברי-הכנסת לוקות בחוסר דיוק מובהק. הצעת החוק של שטייניץ וגוז'נסקי קובעת במפורש כי ההגבלות המפורטות בו יחולו אך ורק על עיתונים היוצאים שלוש פעמים בשבוע או יותר. לטענת שטייניץ, הטעות אינה מקרית. "בכל משך הרצת הצעת החוק הייתי צריך להילחם בדיסאינפורמציות של הלוביסטים", הוא אומר. "לדתיים אמרו ש'הארץ' לא יוכל להפיק את 'מקור ראשון'. זה לא נכון, כי החוק לא חל על שבועונים. לרוסים אמרו שזה ימוטט את 'וסטי', גם אחרי שהסכמתי לשינוי בחוק כך שהוא לא יחול על תקשורת ברוסית. עם החרדים דיברו על פגיעה בשבועונים החרדיים, למרות שכאמור, זה לא חל בכלל על שבועונים. זה משקף את שיטות הפעולה שלהם".

מעבר לטיעונים הסקטוריאליים עסקו מרבית שיחות השכנוע דווקא בטעמים הכלליים יותר, שבגינם יש, לדעתם של בעלי העיתונים, להתנגד לחוק. "אני חוששת שהחוק הזה עלול להביא להחלשה דרסטית של העיתונאים ולפגיעה בעצמאות הסיקור שלהם", מפרטת עליזה גורן. "התקשורת היום נמצאת בקשיים, ובכל העולם הולכים לקראת התקשורת ולא נגדה. מעבר לכך, יש בהצעת החוק סעיפים לא הגיוניים. לפרק עיתון שמגיע לחמישים אחוז לשניים, זה פשוט לא הגיוני. יש גם סעיף שמדבר על תיאום שיווקי וגם מערכתי. נראה לי שמציעי החוק לא נתנו את דעתם למצבים שזה יוצר. נניח שבמצב מלחמה, ראש הממשלה מכנס את העורכים - לפי החוק המוצע זה אסור. רק לפני פחות משנה עבר תיקון 25 לחוק הבזק, והנה, עוד לא נגמר היישום של החוק הקודם, וכבר מופיע חוק חדש שהופך את הקודם ללא רלבנטי. וזה הרי לא מצב שכולם חוגגים. 'תבל' נמצאת בפשיטת רגל, ל'ערוצי זהב' יש חובות של שני מיליארד שקל. אנחנו משק במצב של מיתון חריף, ובמקום לעזור להם לצאת מזה, מפריעים להם".

איך הגיבו חברי-הכנסת לטיעונים האלה?
"מבין מציעי החוק, אני מרגישה גמישות אצל תמר וקשיחות אצל יובל. בקשר לשאר חברי-הכנסת, הרושם שלי הוא שאנחנו מצליחים לשכנע אותם. הם מבינים שהחוק לא נכון, לא רצוי, ועלול להביא להתמוטטות כלכלית של העיתונים".

גם עמוס שוקן סבור שמצא אוזן קשבת במשכן. "היה לי הרושם שאוזנם של לא מעטים מהאנשים היתה כרויה לשמוע את העמדה שהצגנו, והם ראו את הצדק בחלק מהדברים שאמרנו. כתוצאה מזה באמת חלו גם שינויים בהצעת החוק. היו בהצעה הזאת דברים מופרכים לגמרי, בעיקר בכל הנוגע לאיסור על קשרים עסקיים-מסחריים ומתן שירותים על-ידי עיתון אחד לאחר, וזה צומצם בהצעה המתוקנת. האזינו גם לטענות שלנו הנוגעות לאחזקות בחברות הכבלים, וכמובן בכל הנוגע לפיצול 'ידיעות אחרונות'".

למה בעצם אתה צריך לעשות את הלובי של "ידיעות אחרונות"?
"אני לא חושב שזה לא תקין. אמרתי לחברי-הכנסת שבמציאות הנוכחית הפיצול פשוט לא מתבקש. יש הרי גם היום לממונה על ההגבלים העסקיים סמכות לבקש פיצול אם הוא מחליט שיש בכך צורך, ואני לא רואה פה איזושהי בעיה שמתפתחת, להפך. 'ידיעות' הרי מפסיד מהכוח שלו. אני מאמין שלאורך זמן, כוחות השוק מסדירים את המצב בצורה משביעה רצון".

חברי-הכנסת חלוקים ביניהם באשר למידת ההשפעה של הלחץ של בעלי העיתונים. כולם מכחישים כי הם עצמם חשו מאוימים, אולם חלקם טוענים שעצם כוחם של העיתונים, כמו גם התלות של חברי-הכנסת בהם, יוצרים זיקה בעייתית. "המחשבה על איך זה עלול להשפיע עליהם בעתיד, למה להסתכסך עם גורמים בעלי עוצמה, קיימת אצל כל חבר-כנסת", מעיד מיכאל איתן (ליכוד). "אני אישית לא שמעתי מאף אחד על איומים ישירים שהופנו כלפיו". לדברי נעמי חזן (מרצ), "בישיבות של ועדת הכלכלה היתה נוכחות מאוד מסיבית של כל מיני אינטרסנטים. זה משפיע על כולם ברמה מסוימת, אבל אתה לא יכול לדעת בדיוק איך זה משפיע".

גם יגאל ביבי ואברהם רביץ מודים בקיומו של חשש: "כל חבר-כנסת פוחד לגבי מה יקרה אם הוא יצביע בעד הצעת חוק כזו", אומר ביבי. "ישמיצו אותו בעיתון או לא ישמיצו אותו? אין ספק שיש בזה סיכון. היו בפירוש חברי-כנסת שזה השפיע עליהם, והיו גם כאלה שאמרו לי את דעתם". רביץ: "שמעתי על חברי-כנסת ששינו את דעתם. היתה להם דעה מגובשת, והם שינו אותה בגלל לחצים. שאלתי אותם מה קרה, והם אמרו לי, 'מה אנחנו צריכים להתחיל אתם?'. הם רמזו לי בצורה מאוד ברורה שלחצו עליהם ושהם החליטו לא להסתבך עם אנשים עם כל-כך הרבה כוח".

מן העבר השני ניצבים חברי-כנסת הטוענים כי הטענות על לחצים הן עורבא פרח. "אני שמעתי את זה כרכילות, אבל אני חושבת שזו סתם עזות מצח לטעון את זה כלפי העיתונים", אומרת נחמה רונן (מפלגת המרכז). "זו דמגוגיה זולה. לא נמצא אחד שאמר שזה קרה באמת, והסיבה שזה נשאר בגדר רכילות זה כי לא היה דבר כזה". מיכאל קליינר (חירות) מוסיף כי "יובל טען שלוחצים על ח"כים, אבל דווקא הוא זה שניסה להפציר בי ללכת אתו. הסברתי לו שעם כל הסימפטיה שלי אליו, אני אצביע נגדו. אמרתי לו שזו הצעת חוק בולשביקית, שמתאימה לגוז'נסקי אבל לא לו. יובל בכל זאת בא מהשמאל, וכנראה כל מי שהיה בשמאל נהיה נגוע בחיידק הבולשביקי".

אחד הנושאים שעלו בדיון הציבורי סביב החוק ונקשרו בהתמקחות, כביכול, בין "ידיעות אחרונות" לבין חלק מחברי-הכנסת שתמכו בחוק, היה הפסקת פרסום מדורו של מרדכי גילת ב"מוסף לשבת" של "ידיעות". תחילה נטען כלפי העיתון כי הדבר נעשה כדי לרצות את תומכי החוק, בתמורה לביטולו או ביטול חלק מסעיפיו. טענה זו הוכחשה נמרצות הן על-ידי עורך העיתון משה ורדי, והן על-ידי חברי-הכנסת. במקביל פרסם העיתונאי יואב יצחק ידיעה ב"מעריב" כאילו ח"כ זהבה גלאון (מרצ) הודיעה לשטייניץ כי סיעתה תתמוך בהצעת החוק שלו, אלא אם כן יוחזר לעיתון מדורו של גילת - דבר שיוביל להתנגדות מרצ להצעת החוק.

יוסי שריד אינו מכחיש כי מרצ התרעמה על ביטול מדורו של גילת, אך מדגיש כי מורת הרוח לא נקשרה להצבעת הסיעה על הצעת החוק. "אני רואיינתי בנושא וציינתי את מורת רוחי מהעניין, ואני מניח שהאנשים הרלבנטיים [ב'ידיעות אחרונות'] נחשפים לתקשורת", מבהיר שריד. "מעבר לזה לא נקטנו שום פעולות אקטיביות. נכון שחשבנו שהרושם שנוצר הוא בעייתי. העיתונות הרי נורא רגישה לכל העניין של מראית עין, עד שזה מגיע אליה. היתה מראית עין שבעיצומו של המאבק על החוק הזה, שמקורו, לפחות מצד אחד, קשור בחוסר האהדה של מציעי החוק למוטי גילת, פתאום המדור שלו מופסק. אז בלי קשר לעובדות, למה שהיה או לא היה, מראית העין שנוצרה היתה שהחליטו להקריב את מוטי גילת כדי לרצות מחוקקים. אנחנו חשבנו שמראית העין הזו שלילית, ובמקרה כזה חובת ההוכחה היא על מי שיצר את מראית העין".

זהבה גלאון הודפת גם היא בחריפות את הטענות כאילו כרכה באופן כלשהו את יחסה להצעת החוק לביטול מדורו של גילת. "הטענה כאילו הפעלתי לחץ להחזיר את מדורו של גילת מופרכת לחלוטין", היא מבהירה. "לא דיברתי עם מוזס, לא דיברתי עם ורדי, והמקום היחיד שבו הזכרתי את המדור של גילת היה בישיבת הסיעה ובשיחות חבריות עם שטייניץ וגוז'נסקי, שבהן ציינתי שאנחנו נתנגד נחרצות לחוק של שטייניץ, למרות התרעומת שלנו על מה שקרה עם גילת ולמרות מסע הלחצים ההיסטרי שהיה בכנסת סביב החוק, שבהחלט לא היה לרוחנו. הניסיון להציג את זה כאילו טענתי שנתנגד לחוק רק אם גילת יוחזר הוא מניפולציה חמורה ושקרית".

לדידו של שטייניץ, כל האפשרויות הנוגעות לפרשת גילת מעידות על ליקויים אתיים חמורים. "אנחנו נדרוש חקירה סביב העניין הזה", הוא מזהיר. "אם הטור הופסק כדי להשפיע על הצבעה של ח"כ, מדובר במעשה חמור מבחינה אתית וציבורית. אם, לחלופין, הפסקת הטור היתה ניסיון לשבש את הדיון הציבורי בחוק, גם אז מדובר בצעד חמור מבחינה אתית. ואם זו היתה החלטה מקצועית, אז למה הוא הוחזר? דבר אחד ברור: מישהו עורר ספין תקשורתי סביב הנושא הזה, כדי להשפיע על הדיון בחוק. לא ברור לי מי זה היה".

מרדכי גילת סירב להתייחס לנושא.

עניין אחר הנוגע לחוק, ומדגים במידה רבה את חששותיהם של התומכים בו, הוא הסיקור התקשורתי המוגבל והמוטה של הליכי החקיקה. "ידיעות אחרונות" לא פרסם אף ידיעה על הצעת החוק עד אחרי הישיבה האחרונה של ועדת הכלכלה, "מעריב" התייחס לחוק במשורה, חברת החדשות לא התייחסה לנושא כלל, ואילו "גלובס" הפקיד את הסיקור השוטף בידיו של הכתב צבי לביא, שלא הסתיר את התנגדותו הנחרצת להצעת החוק. ב"הארץ", יש לציין, ניכר ניסיון כן לסקר את הנושא באופן הוגן וענייני. כתבים ב"ידיעות אחרונות" הודו, שלא לייחוס, כי על אף שלא קיבלו כל הוראה מפורשת להימנע מעיסוק בנושא, היה ברור להם כי עדיף להימנע מכך. "החוק הזה עורר אצלנו בעיקר מבוכה", מודה כתב בעיתון. "היה ברור שזה נושא שעדיף לא לגעת בו כדי לא להסתבך".

הדוגמה הבולטת ביותר לסיקור הבעייתי של הצעת החוק הגיעה לאחר הישיבה האחרונה של ועדת הכלכלה, שהסתיימה בלא הצבעה וכאשר שטייניץ מסכים לשקול תיקונים בכל הנוגע להסדרים הפורמליים של פירוק עיתון, במקרה הצורך. למרות שמבחינת הליכי החקיקה לא אירע למעשה דבר, פרט לדחיית הדיונים למושב הבא של הכנסת, מהפרסומים ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס" ניתן היה להבין כאילו הסעיפים המתייחסים לפירוק עיתונים ירדו סופית מן הפרק.

"ח"כ שטייניץ עיקר מההצעה את הסעיף המחייב עיתון שהגיע לתפוצה של חמישים אחוז להתפצל לשניים", נקבע בכותרת המשנה של הדיווח ב"ידיעות אחרונות" "גלובס" הרחיק לכת עוד יותר והכריז בכותרת הידיעה כי "נמחקה הצעת החוק לכפות פירוק של 'ידיעות אחרונות' לשני עיתונים נפרדים", ובכותרת המשנה: "התנגדות מקיר לקיר בוועדת הכלכלה הביאה את יובל שטייניץ למחוק את הצעתו 'אחת ולתמיד', כדבריו".

גם בגוף הכתבות, במיוחד ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", הודגשו עמדותיהם של מתנגדי החוק, וכל הציטוטים מישיבת הוועדה היו מפי המסתייגים ממנו, גם כאשר היה מדובר באישים (כמו מיכאל איתן) שתמכו בהצעת החוק באופן כללי והסתייגו מנקודה מסוימת בה. כתב "גלובס" אף טען כי "עמדת כל חברי הוועדה היתה שלילית ובסגנון תקיף", טענה שרב המרחק בינה ובין מה שהתרחש בפועל בישיבה (בתגובה לפנייתו של שטייניץ התפרסם ב"גלובס" יום לאחר מכן ראיון עמו, ובו תיקן את אי-הדיוקים, לשיטתו, בידיעה המקורית). ב"מעריב" וב"הארץ" היה הסיקור מדויק הרבה יותר, אף כי גם מכותרת הידיעה ב"הארץ" ("שטייניץ חזר בו מהצעתו לפירוק 'ידיעות'") ניתן היה להבין בטעות כאילו מדובר במשיכת הסעיף הרלבנטי מהצעת החוק, ולא בנכונות לאפשר גמישות מסוימת בהחלתו.

"יש משהו חשוד בכך שבפעם הראשונה שבה היתה הצלחה של הלוביסטים, והם הצליחו לעכב קצת את החוק, 'ידיעות' פרסמו על זה ידיעה", אומר שטייניץ. "מעבר לכך, גם 'ידיעות' וגם 'הארץ' עשו תרגיל עיתונאי ידוע של הדבקת כותרת מטעה לחלוטין, כשבגוף הכתבה מופיע מידע אחר לגמרי".

לדברי עמוס שוקן, טענותיו של שטייניץ על התעלמות מהחוק חסרות בסיס. "על כמה הצעות חוק ב'ידיעות אחרונות' לא פורסמה מלה?", הוא תוהה. "הרי עד ש'הארץ' התחיל לכסות את זה, זה נראה כמו דבר לא רציני. צריך גם לזכור שהיום המון נושאים נדחקים לשוליים, פשוט כי העיתונים הצטמצמו בגודלם, ומטבע הדברים המלחמה תופסת את רוב המקום".

גם חבר ועדת הכלכלה רומן ברונפמן ("הבחירה הדמוקרטית") סבור כי בטענות על העדר כיסוי אין ממש. "יכול להיות שאם התקשורת היתה יותר צדיקה מהאפיפיור, היא היתה צריכה לסקר את זה מההתחלה, מאחר שמדובר בחוק כל-כך מהפכני מבחינת התקשורת, אבל אני אישית לא ראיתי שום בעל תפקיד שמתנהג באופן יותר צדיק מהאפיפיור. אני עוקב אחרי 'הארץ', ואני חושב שהסיקור היה סביר ובממדים הנכונים. אם שטייניץ רעב ליותר תקשורת ופרסום, זו אכן בעיה, אבל זו כבר לא בעיה בתחום הרגולציה".

ארן ליביו הוא עיתונאי

גיליון 40, ספטמבר 2002