ב"ילקוט הכזבים" של דן בן־אמוץ וחיים חפר מסופר על מרדוך, שיצא עם חבריו לשיט לילי בכינרת. כשרוחם טובה עליהם, דחקו החברים במרדוך להשליך את הלוקס – מנורת נפט של דייגים – אל תוך המים, כשהם מקניטים אותו כל העת וקובעים: "אין לך אופי". מרדוך האומלל ניסה בתואנות שונות להציל את הלוקס, אך בסופו של דבר לא עמד בהתגרויות והשליך אותו למים. "מה אתם אומרים עכשיו?", שאל מרדוך בתחושת ניצחון. "אין לך אופי", לגלגו חבריו. "כל אחד יכול להשפיע עליך".

עד לא מזמן, דומה היה כי הקו המערכתי של "הארץ" מזכיר מאוד את מרדוך. בנסיונו להתגונן הן מפני מקטרגיו (מבפנים ומבחוץ), שהאשימו אותו בנטיות פוסט־ ואפילו אנטי־ ציוניות, והן מפני מבקרים שטענו כי מאז אינתיפאדת אלאקצה ביצע פנייה חדה ימינה, מצא את עצמו העיתון מתלבט, מתאמץ שלא להצטרף אל הלוקס בקרקעית המים. בחינה מסודרת של מאמרי המערכת של "הארץ" בשנים 2000–2002, שהתפרסמה ב"העין השביעית" בגליון יולי 2002, סיכמה כי המאמרים הפגינו "זיגזג יצירתי... (ו)חוסר עקביות בולט בשורה ארוכה של נושאים". חוסר עקביות זה שידר, לדברי אחד הכותבים הבכירים בעיתון, "חוסר החלטיות ובלבול שלא אפיינו אף פעם את 'הארץ'".

מאז עזיבתו של העורך הראשי חנוך מרמרי וכניסתו לתפקיד של דוד לנדאו לפני כמעט שנה וחצי, נמתחה ביקורת רבה על סגנונו החדש של העיתון, על השינויים הארגוניים שעבר, על היחס הבעייתי לעובדים, על האווירה העכורה במערכת ועל מנהיגותו של לנדאו (בעיות אלה נסקרו בהרחבה, בין השאר, בגליון מרץ 2005 של "העין השביעית"). לביקורות אלה נלווים גם חששות כבדים מפני עתידו של העיתון בעידן האינטרנט. אולם באופן מעניין ופרדוקסלי מעט, דווקא בתקופה שבה ספינת "הארץ" מיטלטלת בחוסר יציבות ארגונית, הקו המערכתי של העיתון הפך ליציב כפי שלא היה שנים ארוכות. בעוד שמבחינה סגנונית, "הארץ" מתנהג כמו עיתון במשבר – כזה שטרם החליט אם הוא מעוניין לפזול לקהל של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" או לשמר את מעמדו האליטיסטי – הרי שמבחינה אידיאולוגית הוא משמיע בשנה האחרונה קול בהיר, צלול וחד־משמעי. במקרה, או שלא, הקול הזה מזכיר בטון, בסגנון ובמהות את קולו של המו"ל, עמוס שוקן.

העילה הרשמית להתפטרותו של מרמרי מעריכת העיתון היתה ההחלטה לאחד בין חלקו הכלכלי של העיתון לבין אתר האינטרנט "The Marker", כצעד ראשון לקראת הופעת העיתון הכלכלי היומי "הארץ The Marker" (המצורף ל"הארץ"), תוך מתן אוטונומיה מוחלטת לעיתון הכלכלי החדש. עם זאת, לכל היה ברור כי עילה זו היתה רק הקש ששבר את גב הגמל, ושקדמה לה הידרדרות הולכת ונמשכת ביחסים בין המו"ל והעורך, שהיו ידועים קודם לכן כחברים קרובים. אחד הגורמים להידרדרות היה התהום האידיאולוגית שנפערה בין השניים. זו אולי לא הגיעה לממדיה של תעלת לה מאנש, אבל גם לא דמתה לנחל הגעתון. מרמרי, שהיה מזוהה בראשית דרכו עם עמדות שמאליות למהדרין, עבר עם השנים לגרסת הלייט, בעוד ששוקן נע בעקביות שמאלה. בשעתו היתה הדעה הרווחת שאין להעניק משקל יתר לרכיב האידיאולוגי בנסיבות שהובילו לעזיבתו של מרמרי. בצמרת העיתון העדיפו לדבר על חילוקי דעות מקצועיים וניהוליים, שהשפיעו על היחסים האישיים. הכיוון האידיאולוגי החד־משמעי שבו מוביל לנדאו בשנה האחרונה את העיתון – והדמיון בין זה לבין השקפותיו של שוקן – מעלים את האפשרות שגם אם לא רצוי להפריז בהערכת השפעתה של האידיאולוגיה, לא רצוי באותה מידה גם להמעיט בערכה.

בדיקה שיטתית של מאמרי המערכת של "הארץ" בשנה האחרונה מגלה עקביות יוצאת דופן, לעתים עד כדי שעמום, בכל הנושאים המדיניים והבטחוניים העומדים על הפרק. אף שייתכן שיש לייחס לפחות חלק מעקביות זו להתייצבותה היחסית של המציאות הבטחונית, הרי שניכר שזו אינה הסיבה היחידה, או העיקרית, לכך. בעניינים מסוימים העקביות צפויה: "הארץ" – גם בתקופת מרמרי – היה תמיד חד־משמעי בתמיכתו במשא־ומתן עם הפלסטינים ובתהליך מדיני שסופו נסיגה ישראלית לתחומי הקו הירוק. גם אם תוכנית ההתנתקות איננה מהווה ביטוי מזוקק של עמדה זו, קשה לומר שתמיכת העיתון בתוכנית מפתיעה. אמנם לעתים ניתן למצוא במאמרי המערכת הסתייגויות מהליבה החד־צדדית של התוכנית ("תוכנית ההתנתקות היא תוכנית רעה... אבל היא רעה פחות מהנצחת המצב הקיים", 13.10.04; "גישתו החד־צדדית [של שרון] פגומה, ומוטב היה לנהל משא־ומתן עם גורם פלסטיני מוכר ואחראי", 8.10.04), אך במרבית המקרים נוקט העיתון עמדה מוצהרת וחד־ערכית בזכות התוכנית. יתרה מזאת: הסגנון המאופק וההתנסחות הזהירה, המאפיינים לרוב את מאמרי המערכת (ובמידה רבה את "הארץ" כולו), נעלמים כאשר מדובר בתוכנית ההתנתקות, הנצבעת בגוונים משיחיים המזכירים יותר מכל את אלה של מתנגדיה: "זה מעשה שיצעיד את המדינה... אל ראשיתו של פרק חדש בתולדות הסכסוך ובהיסטוריה הפוליטית בארץ", התפעם העיתון ב־22.10.04. "הוא אינו נופל בחשיבותו מהיוזמה הנחשונית של מנחם בגין". בהזדמנות אחרת נקבע כי "ההצבעה (על ההתנתקות) היא לא פחות מרגע היסטורי במלחמתם של הישראלים על הבית. זוהי המלחמה על הבית הציוני המצומצם, הדמוקרטי, ההומניסטי, שוחר השלום... ההתנתקות אינה התפרקות של ישראל מנכסיה... אלא תרופה מצילת חיים למחלה ממארת המקננת בקרבנו" (26.10.04). ההתנתקות כונתה גם "תוכנית שחשיבותה לעתיד המדינה מכרעת" (1.9.04) ו"אינטרס לאומי עליון" (8.10.04), וישיבת הממשלה שבה נערכה ההצבעה עליה זכתה לתואר "אחת החשובות ואולי המכריעות... מאז ההחלטה על הקמת מדינת ישראל" (15.2.05).

גם בנושאים מדיניים ובטחוניים ממוקדים יותר מביע "הארץ" עמדה עקבית, אם גם בפחות פאתוס. העיתון תמך פעם אחר פעם בשיתוף פעולה אזורי ובהיענות לסיוע בינלאומי בנסיונות לקדם את פתרון הסכסוך מצד ארצות־הברית, בריטניה, מצרים ותורכיה, בין השאר. "הארץ" ביטא התנגדות עקרונית ועקבית לתוואי המוצע של גדר ההפרדה, קבע כי "ממשלת אריאל שרון... הפכה את הגדר למכשיר אידיאולוגי, שחולל מסע גינויים בינלאומיים נגדה" (18.6.04), וקרא "להכתיב תוואי מתוקן לגדר, שישמר את ערכה הבטחוני ויצמצם את פגיעתה בפלשתינאים ואת נזקה המדיני לישראל" (22.8.04). העיתון התנגד באופן חד־משמעי לקיומו של משאל עם בעניין תוכנית ההתנתקות (לדוגמה ב־18.10.04 וב־7.2.05), קרא פעם אחר פעם להפעלת יד קשה נגד מתנחלים הפועלים בניגוד לחוק (לדוגמה ב־5.1.05), תבע להותיר על כנם את בתי המתנחלים שיפונו מגוש־קטיף (לדוגמה ב־6.5.05), דרש מישראל לגלות איפוק צבאי ופקפק ביעילותם של מבצעים צבאיים שיצאו לדרך (לדוגמה ב־27.7.04, ב־3.10.04 וב־28.1.05). למעשה, הנושא היחיד כמעט שבו התקשו מאמרי המערכת להפגין כושר התמדה נסוב על האופן שבו יש לכנות את יו"ר הרשות הפלסטינית: האם מדובר ב"מחמוד עבאס", "אבו־מאזן", "מחמוד עבאס (אבו־מאזן)" או "אבו־מאזן (מחמוד עבאס)"?

התופעה המעניינת ביותר, המבטאת יותר מכל את הלוך המחשבה ב"הארץ" בשנה האחרונה, באה לידי ביטוי בנימוקים המובאים כדי להצדיק את עמדת העיתון בסוגיות שנמנו לעיל. בניגוד למקובל, נימוקים אלה נגזרים רוב הזמן לא מהספירה הפרגמטית, אלא מזו המוסרית. כך, לדוגמה, ההתנגדות למשאל עם נומקה, בין השאר, בכך ש"תושבי עזה ושכם לא ישתתפו במשאל כזה אף שקיום התנחלויות נוגע קודם כל לעתידם" (7.2.05). בהתייחסותו למבצע "ימי תשובה" באזור בית־חאנון ובמחנה הפליטים ג'בליה, קבע "הארץ" כי "מקרי ההרג של ילדים, ושל אזרחים אחרים, מעיבים על רמתו המוסרית של צה"ל ומחייבים חקירה יסודית ומיצוי הדין עם האחראים" (14.10.04), ובמקרה אחר ציין העיתון בציניות כי "לצה"ל יד קלה על ההדק, או על האלה, או על דוושת הדי־9" (14.7.04). בהתייחסותו לסוגיית המחסומים, קבע "הארץ" חד־משמעית כי "אין נסיבות שיכשירו את מעשי ההתעללות והגסות התכופים במחסומים" (9.8.04), ובהזדמנות אחרת הזכיר כי "יותר מאלף תלונות הוגשו מתחילת האינתיפאדה על מקרים של יחס בלתי הומני ואף התעללות של חיילים במחסומים. רק מיעוטן הקטן נחקר" (25.8.04). באופן נדיר בזירה הישראלית, אפילו יום לאחר פיגוע (בצומת הגבעה הצרפתית, ב־22.9.04) בחר העיתון להפנות את הזרקור דווקא אל מדיניות הממשלה, וקשר באופן ישיר בין מדיניותה לבין הטרור: "ישראל צריכה לעשות ככל אשר ביכולתה כדי לצמצם את הפגיעות באוכלוסייה פלשתינית אזרחית. ההתעמרות בה מולידה זעם ותסכול" (23.9.04).

סדר־היום האמיץ שמכתיבים מאמרי המערכת של "הארץ" בא לידי ביטוי גם בבחירה להתמקד בשאלות של מוסר בתאריכים מיוחדים, דוגמת היום שבו צוינו מאה שנים למותו של הרצל. ביום זה בחר "הארץ" לציין כי "הציונות של שנות אלפיים לא תשרוד, אם הפרשנות החדשה ל'מדינת היהודים' תהיה מדינת אפרטהייד, השולטת בפלשתינאים נגד רצונם... עתידה של מדינת היהודים שזור בעתידו של העם הפלשתיני החי לצדה ובתוכה, ואת הפתרון ההגיוני והמוסרי לכך אי־אפשר למצוא בחזון, אלא בתיקון המציאות" (9.7.04). באופן דומה, מאמר המערכת של גליון יום העצמאות קבע כי "ביום העצמאות הזה אין משהו אופטימי וחשוב לשאוף אליו יותר מאשר חלוקת ארץ ישראל מחדש, בהסכמה ולא במלחמה, למדינת ישראל ולמדינת פלשתין. בשכל וברוחב לב, בהנחה שאם יהיה טוב לשכנינו, אולי יהיה טוב גם לנו" (11.5.05). ומדי פעם, גם ללא הקשר מיוחד, בוחר "הארץ" להצביע על הקשר בין הכיבוש לבין היבטים אחרים של חיינו כאן: "חברה שמפנה את גבה, משך יותר מ־37 שנים, למצוקתם של הפלשתינאים בשטחים ומשלימה עם החלוקה המלאכותית בין האוכלוסייה החיה במדינה דמוקרטית לבין זו החיה תחת שלטון של כיבוש לא תצמיח בבתי־הספר שלה אזרחים רגישים לעוול, שומרי חוק, הסולדים מאלימות לכל צורותיה" (1.7.04).

זווית ההסתכלות המוסרית מאפיינת גם את התייחסות העיתון לסוגיות נוספות, וגם כאן אין הוא מערפל את עמדתו. ההחלטה להחיל את חוק נכסי נפקדים על מזרח ירושלים כונתה "גזל", "חרפה" ו"איוולת מדינית מן המדרגה הראשונה", ובשלוש הזדמנויות שונות התייחס "הארץ" לתיקון לחוק האזרחות (הקובע למעשה כי ישראלים לא יוכלו להתגורר בישראל עם ערבים מהאזור שעמם התחתנו), כשהוא מצהיר כי מדובר ב"שינוי המבייש את הכנסת" (14.11.04) וב"חקיקה גזענית... אי־אפשר לשמר את אופיה היהודי של המדינה על חשבון השוויון, וכדאי לזכור שלא חוק האזרחות הוא המאיים על אופיה היהודי של מדינת ישראל, אלא המשך שליטתה באוכלוסייה כבושה גדלה והולכת של פלשתינאים" (19.7).

ההתייחסות הנרחבת לחוק הזה מעניינת במיוחד בשל העובדה שגם עמוס שוקן בחר לעסוק בו באחת ההזדמנויות הנדירות שבהן כתב מאמר לעיתון (מאז שנת 1994 פרסם שוקן 13 מאמרים פובליציסטיים מעל דפי "הארץ", כלומר כמאמר אחד לשנה). מאמר זה (שזכה לפרסום בעיקר בשל התגובה, הגובלת בהיסטריה, של "מעריב" עליו) דומה מאוד ברוחו למאמרי המערכת שפרסם "הארץ" בנושא ("התיקון לחוק האזרחות – לבד מהיותו מפלה, לא דמוקרטי, ואשר הופך את ישראל למדינת אפרטהייד – חותר תחת השאיפה לכונן שלום", 6.5.2005), ומצביע יותר מכל על הסימביוזה בין רוח "הארץ" הנוכחית לבין רוחו של המו"ל.

שוקן הקפיד מאז ומעולם לשמור על ההפרדה בין הנהלת העיתון למערכת. בישיבות הנהלת המערכת הוא נוכח במעמד של משקיף בלבד, והוא נמנע באופן כמעט מוחלט מלהופיע בדסק החדשות. למרות העובדה שמאז מינויו של לנדאו לעורך, שוקן מעורב מעט יותר, במוצהר, בניהול השוטף של "הארץ", אין כל עדות לכך שהוא משפיע באופן ישיר על התכנים או על עמדות המערכת. אולם העדרה של השפעה גלויה איננו כל הסיפור. מינויו של לנדאו לעורך לא היה מקרי, ומותר להניח כי לקרבה האידיאולוגית בין עמדותיו לבין אלה של שוקן היתה השפעה על המינוי (השקפה זו בוטאה במפורש על־ידי גדעון לוי זמן קצר לאחר מינויו של לנדאו). לנדאו אינו מריונטה, ובעניינים רבים עמדותיו שונות מאלו של המו"ל, אך דומה כי במרבית הסוגיות המרכזיות, העומדות כיום על סדר־היום הלאומי, רב המשותף בין השניים.

החלפתו של מרמרי והקו שנוקט "הארץ" מאז מעלים שאלות עקרוניות ומהותיות בנוגע ליחסים בין המו"ל למערכת. מה הן בדיוק סמכויותיהם של בעלי העיתון? מה מידת עצמאותם של חברי המערכת? והיכן עובר הגבול המבדיל בין השפעה בלתי לגיטימית של מו"ל על תכנים לבין השפעה שהיא לגיטימית? דומה כי לאתיקה העיתונאית של התקשורת הפרטית אין בשלב זה תשובות חד־משמעיות לשאלות אלו. 

גיליון 57, יולי 2005