איור: מירה פרידמן
שבת, 4 ביולי: המשטרה מדווחת על אירוע שוד בזו הלשון: "שני צעירים שדדו פרוצה שהיתה עימם ברכב ברחוב תובל ברמת-גן. השניים לקחו ממנה באיומי סכין 600 שקלים, טלפון סלולרי וטבעת. המשטרה פתחה בחקירת נסיבות האירוע". האירוע דווח בכמה עיתונים בנוסח זהה ומעורר חשד.
באותו סוף שבוע עוד דיווח של המשטרה: "שוד מזוין בבית-בושת ברחוב בוגרשוב בתל-אביב. שני שודדים הגיעו לדירה המשמשת כבית-בושת. אחד מהם איים על המועסקות במקום בסכין, ובמקביל דרש השני את הכסף. השניים לקחו 3,000 שקלים ונמלטו. אחת הצעירות נחבלה ממכת אגרוף בפניה והועברה לטיפול בבית-החולים איכילוב". גם הפעם פורסם הדיווח בעיתונות בניסוח זהה, בתוספת מלות קישור בלבד.
29 ביולי: כל כלי התקשורת מדווחים על "התרעה לפיגוע חבלני בצפון תל-אביב". בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה ובאתרי האינטרנט מספרים על מידע מודיעיני ולפיו בצפון תל-אביב מסתובב מחבל שבכוונתו לבצע פיגוע המוני. השוואה בין ההודעות שהעבירה דוברת מחוז תל-אביב במכשירי הזימוניות והפאקסים ובין הנוסח שפורסם מעלה התאמה מלאה, חוץ מהבדלים קטנים שמקורם בעבודת שכתוב בלבד. במבזקי הרדיו או האינטרנט נתנו תקציר של אותן הודעות.
דוגמאות נוספות מהתקופה האחרונה: ב-3 באוגוסט נעצרה תושבת שכם בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב לאחר שהניחה מטען נפץ בכניסה למקום. פחות משלושים דקות לאחר האירוע העבירה המשטרה הודעה לעיתונות ובה פירוט מלא של המקרה. ההודעה נוסחה כמו ידיעה עיתונאית, וכך בדיוק פורסמה. כתבי המשטרה פרסמו את כל הפרטים שהועברו להם בזימוניות: נתונים כלליים כמו שעת האירוע, גיל החשודה ומנין באה, סוג המטען, כיצד הונח ובאיזו אריזה (של אבקת כביסה). התוספת היחידה של העיתונאים היתה ציטוט של כמה משפטים כלליים מפי מפקד המחוז.
לפני כחודש פורסם דבר מעצרם של שלושה קטינים שהחזיקו עשרה ק"ג מריחואנה. הפרטים המלאים שהועברו לזימוניות הועתקו במלואם לדפי העיתון. כמה חודשים קודם לכן פורסם כי מסוק משטרתי רודף אחר חשוד ששדד את תיקו האישי של בעל מועדון בתל-אביב ובו מאות אלפי שקלים. פרטי המקרים פורסמו ללא כל מידע נוסף ביוזמת העיתונאים. התיק ובו מאות אלפי השקלים לא נמצא, ואיש לא יכול להוכיח כי אכן היה בתיק סכום כזה. איש גם לא יכול לבחון את המידע המשטרתי בנוגע למחבל בצפון תל-אביב. אך דוברות המשטרה הודיעה לזימוניות של כל הכתבים הפליליים, ואלו מיהרו לפרסם.
דובר בכיר במשטרה אומר כי לעתים קרובות הוא קורא או שומע את הנוסח המדויק של ההודעה ששלח זמן קצר קודם לכן לזימוניות. זו הסיבה שכתבי פלילים כמו אורי כהן-אהרונוב (ערוץ 1) או משה נוסבאום (ערוץ 2) יכולים לשבת באולפן ולספק פרטים על אירוע שהתרחש זה עתה, וקרה גם שכתבים קראו את המידע מתוך הזימונית בשידור חי. בעיתונות הכתובה מתבטא הדבר בכך שהעיתונאים יכולים להכתיב לקלדנית ידיעה שלמה מתוך הודעת המשטרה בזימונית. כמה נוח. כתבים לא צריכים לצאת מן הבית כדי להביא סיפורים עסיסיים מדי יום.
היחסים בין העיתונות למשטרה הם יחסים של ניצול הדדי, כמו בשטחים רבים אחרים. המשטרה מקבלת חשיפה בתחומים ובעיתוי הנוחים לה, והתקשורת מקבלת מידע מלא ללא צורך ויכולת לבדוק אותו. למשטרה יש רווח נוסף של אמינות: אחרי ככלות הכל, מידע היוצא מפי עיתונאים נראה אמין יותר. הדבר מעלה שאלות קשות. המשטרה היא אחד הגופים החזקים במדינה ,והיא מעסיקה יותר מעשרים אלף שוטרים. כיצד מרשה לעצמה התקשורת להיות תלויה במשטרה כספק בלעדי של מידע? מדוע מפרסמת התקשורת מידע לא בדוק שמגיע מהמשטרה, ונמנעת לפרסם מידע המגיע מגורמים אחרים, פוליטיים למשל? האם המשטרה הוכיחה את עצמה כספק מידע אמין יותר מגורמים אחרים?
מפרסמים בכל מקרה
בעבר נשמעו טענות נגד המשטרה על שהיא מונעת פרסום מידע. כיום נראה שהבעיה הפוכה. מערכת הדוברות המשטרתית מציפה את העיתונאים בסיפורים, ולאלה אין זמן ויכולת לבדוק את המידע או לחלופין להביא מידע שהמשטרה לא מפרסמת ביוזמתה. הדרך היחידה לבדוק מידע משטרתי היא להצליב אותו עם מקורות אחרים. אלא שגם ההצלבה נעשית מול קציני משטרה, כך שמקור הסיפור היה ונשאר בידי לובשי המדים.
הכתבים הפליליים מתלוננים על שאין ביכולתם לבדוק את אמינות המידע שמגיע מהמשטרה, ומצד שני המערכות דורשות מהם את ליטרת הבשר הפלילית היומית. הפתרון המקובל - לפרסם בכל מקרה. גם דוברי המשטרה הם בתחרות דומה מאוד לזו שבין כלי התקשורת. "אם אני לא אמהר לדווח על מקרה כולל כל הפרטים", מסבירה דוברת אחת, "יעשו זאת גורמים אחרים כמו דובר מד"א, דובר צה"ל, דוברי רשויות מקומיות ואחרים, כך שאני, כדוברת משטרה, מעדיפה שהדברים יתפרסמו על-פי צרכי".
התחרות מביאה לכך שהעיתונות מדווחת על עשרות ואולי מאות מעצרים מדי שנה, אך במקצת המקרים לא ידוע מה קרה לחשודים מאוחר יותר. חשדות כבדים מתפרסמים כעובדות, עד כדי רצח והריגה, ובסופו של דבר מסתבר כי לא היו דברים מעולם, אך החשוד כבר "הואשם" ברצח.
הטיעון העיקרי בזכות פרסום של מעצר או אירוע פלילי מיד לאחר התרחשותו גורס כי הדבר נעשה לטובת ההגנה על זכויותיהם של האזרחים. כדברי עיתונאית העוסקת בתחום: "כשהמשטרה יודעת שכל מעצר מתפרסם בתקשורת, היא אמורה לעצור ולחשוב על כל צעד, וחשוב יותר, שכל אזרח יידע שאם הוא ייעצר או ייפגע, כל המדינה תדע על כך מיד, וזה בעצם אמור להגן על זכויותיו". אלא שמערכות הביטחון יכולות למנוע פרסומים באמצעות צווי איסור פרסום וכדומה. שכיחות המקרים הללו מטילה ספק ברצינות הטיעון. די אם נזכיר את יצחק יעקב, שנעצר בחשד שמסר מידע מסווג על בטחון המדינה, ואת איש העסקים נחום מנבר, שהיה עצור במשך שבועות ארוכים בלי שניתן היה לפרסם את דבר המעצר. לעומת זה, כאשר יש גורמים מעוניינים וחזקים דיים להבטיח את צנעת הפרט, אין קושי להוציא את צו איסור הפרסום ולמנוע ממנו מבוכה.
התקשורת נאלצת בדרך-כלל לעבוד על-פי התנאים שהמשטרה מציבה. בעונה האחרונה של תוכנית הטלוויזיה "עובדה" (ערוץ 2, טלעד, אילנה דיין) שודר פרק שבו התלוותה דיין למבצע של מעצר חשודים בסחר בסמים ברמלה. המצלמה היתה נוכחת בפריצות לבתים ובמעצרים, וזה בעוד האנשים המופיעים בכתבה הם בגדר חשודים בלבד, ואיש לא טרח לברר לאחר מכן מה עלה בגורלם. באותה תקופה ביקשה העיתונאית עינת פישביין אישור מהמשטרה להתלוות למעצרים וגירושים של עובדים זרים. המשטרה סירבה בטענה שהדבר עלול לפגוע בזכויות העובדים הזרים. פישביין התחייבה לטשטש את פרצופם, אך המשטרה עמדה בסירובה, והזכירה את המלצות ועדת וינוגרד שלא לפרסם את זהותם של חשודים בטרם הוגש נגדם כתב-אישום. המלצות הוועדה לא אושרו בשום מקום, אך די בדוגמה זו להוכיח כיצד המשטרה עוזרת לתקשורת כשהדבר משרת את האינטרסים שלה, תוך התעלמות מזכויות הפרט של העצורים, ומונעת פרסומים שעלולים לפגוע בה, תוך שימוש בטיעון שקשה לחלוק עליו של הגנה על עצורים. במשטרה אומרים כיום כי הופסקו לחלוטין אישורי הצילום של מבצעי מעצר משטרתיים, אך הכתבים הפליליים מספרים שהמשטרה ממשיכה לתאם איתם צילומי מעצרים, אלא שהדבר נעשה בצורה לא רשמית.
המשטרה מביימת ומפיקה
העיתונאים אמורים להיזהר מ"תפירת תיקים" מצד המשטרה. המקרה הידוע ביותר היה זה של "כנופיית מע"צ", שחבריה הורשעו ונשלחו לתקופות מאסר ממושכות. הדבר אירע בשנות השבעים, אך רק לפני שנתיים חשף סרט תיעודי של רונן זרצקי ועודד שלום את האמת: המשטרה מיהרה לעצור חשודים, גבתה מהם הודאות תוך שימוש באלימות, ובית-המשפט הרשיע וגזר את דינם של אנשים שלא היה להם כל קשר לפשעים שיוחסו להם. התקשורת סיפקה למשטרה במה כל אורך הדרך.
לפני כארבע שנים נרצח הנער רעי חורב. מאז עצרה המשטרה כמה וכמה פעמים שני נערים שהיו החשודים העיקריים ברצח, משום שנמצאו טביעות אצבע של אחד מהם על שקית במבה שנמצאה בחורשה שבה אירע הרצח. המשטרה "בנתה" לנערים תיק רצח, הם נעצרו ארבע פעמים לחקירה, ובכל פעם שוחררו משום שלא היתה עילה לבקש את הארכת מעצרם. לכתבים הפליליים לא נותר אלא לפרסם את דיווחי המשטרה, אך זו לא התקדמה בחקירה. רק השנה באה הפרשה לסיומה, והרוצח האמיתי תפס בעקבות עדות של בת-זוגו לשעבר. ללא אותה עדות היתה המשטרה יכולה להמשיך לחשוד באותם נערים, והעיתונות היתה הולכת בעקבותיה ללא היסוס. היא אפילו לא דרשה מהמשטרה לבדוק ביסודיות כיצד קרה שבמשך ארבע שנים נחשדו ונעצרו האנשים הלא נכונים.
"אין מה לעשות", מסביר כתב פלילי בעיתון יומי, "אנחנו לא חוקרים במשטרה ואין לנו אפשרות לבדוק את החקירה המשטרתית לעומק. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להסתמך על האינפורמציה שיוצאת מהמשטרה, ובמקרים מיוחדים אולי לשאול שאלות קשות. זה הכל". המשטרה "הבינה" את תפקידה התקשורתי עד כדי כך שלפעמים היא מתפקדת כבמאי/מפיק בפועל. בזירות רצח רבות עוזרת המשטרה לכתבים להשיג תמונות של הנרצחים, ולפעמים אף מתחשבת בזמן הגעתם של הצלמים על מנת לאפשר להם לצלם את הגופה מובלת לאמבולנס מכוסה בפלסטיק שחור. בחודש אפריל 2000 אירע רצח ביישוב צורן. אב המשפחה רצח את אשתו בחניקה והסגיר את עצמו למשטרה. רוב העיתונאים הגיעו למקום לפני בני המשפחה, אך כמה צלמים הגיעו באיחור והיו זקוקים לתמונת הנרצחת ולצילום הגופה מובלת לאמבולנס. המשטרה עיכבה את הוצאת הגופה על מנת לאפשר להם לעשות זאת.
מותו של דורון אשכנזי באפריל 2001 הצית את דמיונם של הכתבים הפליליים. לצד העיסוק בשאלת מחלת האיידס של אשכנזי, עצרה המשטרה את מיכל פרנקל וסרג’ בן-סימון, שני חברים של אשכנזי שהיו איתו כשהתמוטט בביתו והזעיקו את האמבולנס. השניים נעצרו יומיים לאחר מכן, והמשטרה ביקשה את הארכת מעצרם בטענה כי הם חשודים בהריגה, גרימת מוות ברשלנות וסחר בסמים. כלי התקשורת פרסמו את כל הפרטים שהמשטרה סיפקה להם. שבוע לאחר מכן הם שוחררו ממעצר והתיק נסגר, אך אז כבר היו נושאים אחרים על סדר-היום. איש בתקשורת לא שאל כיצד המשטרה עוצרת אנשים, מאשימה אותם בעבירות חמורות ביותר, ושבוע לאחר מכן התיק נסגר, ובתקשורת כאילו לא קרה כלום. ניצב במשטרה אומר כי החשדות היו אמיתיים והמשטרה היתה חייבת לבדוק אותם לעומק. "אני לא יכול להסתיר מידע אודות העצורים", הוא אומר, "ואני בטח לא אחראי על הדרך שבה התקשורת מפרסמת את הסיפור". אותו ניצב מספר כי בעבר נהג להזהיר את הכתבים הפליליים מפני פרסום החשדות כעובדות גמורות, אך לדבריו הבין את גודל הציניות שבסיטואציה כשכתב פלילי השיב לו, כביכול בהומור: "אל תדאג, אני כבר אוציא את הדברים מהקשרם".
על-פי הדיווחים בתקשורת, מיכאל צ’רנוי שייך לקבוצת הפשע המאורגן שחדרה לישראל בתקופת העלייה מברית-המועצות לשעבר. משטרת ישראל חושדת בו בשורה של עבירות חמורות: מהלבנת הון שחור ועד לאחריות לגרימה למותם של אנשים בחו"ל. העיתונות הישראלית פרסמה כתבות רבות על האיש, אך המשטרה לא סיפקה עד היום כל הוכחה לחשדות נגדו. צ’רנוי אינו יכול כיום לצאת מתחומי מדינת ישראל לאחר שדרכונו הוחרם, אסור לו להיכנס למדינות שונות בעולם (בין היתר בעקבות שיתוף פעולה בין משטרת ישראל למשטרות העולם), המשטרה אף הודתה כי היא עוקבת אחריו ומצותתת לשיחות הטלפון שלו. צ’רנוי חשוד בין היתר בעמידה מאחורי עסקאות שביצע איש העסקים גד זאבי במניות חברת בזק. זאבי נחקר במשטרה, אך דרכונו לא הוחרם והוא יכול לבוא ולצאת את גבולות המדינה באופן חופשי. העיתונות הישראלית פרסמה את פרטי הפרשה על-פי המידע של המשטרה. העיתון "גלובס" היה היחיד שפרסם תחקיר, שתורגם מהעיתון "פורצ’ן" האמריקאי, ובו מוסבר כיצד עשה צ’רנוי את הונו ומדוע הוא חשוד בהשתייכות למאפיה. התחקיר לא מחמיא לצ’רנוי, אך מדגיש כי אין הוכחות לחשדות נגדו. במשטרה מעריכים כי בקרוב יוגש כתב-אישום נגד צ’רנוי, אך גם אם הדבר אכן יקרה, האם התקשורת לא הגזימה במידת שיתוף הפעולה עם המשטרה? המשטרה גם נוהגת להגיש לבתי-המשפט דו"חות סודיים שהעיתונאים מקבלים בצורה בלתי רשמית, אך אסור לפרסמם. לפעמים הדו"חות הללו לא מכילים מידע חשוב, אך מהווים עילה להארכת מעצר או לפעולות משטרתיות נוספות. העיתונאים, שותפים לסוד, נאלצים לשתוק.
חרם בגלל פרסום עוין
המשטרה יוצאת נשכרת משיתוף הפעולה הזה. אחד הניצבים מסביר: "לפעמים רק בזכות התקשורת המשטרה מתקדמת בפענוח תיק, ולפעמים מניעת הפרסום גם חשובה, כי החקירה סמויה ואנחנו צריכים לעבוד בצורה מדויקת, בלי שמישהו מבחוץ, כמו התקשורת, יפריע למהלכים העדינים של החקירה. צריך לפעמים לספר לעיתונאים על מנת לגרום להם למחויבות שלא לפרסם לפני שהדבר מתאים לצרכים שלנו".
בכירים במשטרה טוענים כי למרות שיתוף הפעולה, התקשורת גם מפרסמת תחקירים הפוגעים בה. אלא שכל המקרים שזכורים להם כ"תחקירים" הם סיפורים שהמשטרה היתה מי שגילתה אותם, והיא שהעבירה את המידע לעיתונות. פרשות שונות, כמו הקשר בין ניצבים במשטרה לעופר נמרודי, פרשת גיא רייף ואחרות, פורסמו בעקבות העברת המידע המלא מהמשטרה, ולא כתוצאה של תחקיר עיתונאי עצמאי. המקרה היחיד שבו נאלץ מפכ"ל המשטרה להתפטר עקב פרסום עיתונאי היה זה של רפי פלד, לאחר פרסום תמונתו מבלה בחברת קצינים בכירים בג’קוזי. אלא שהתמונה הופצה בידי איש יחסי-ציבור של המלון שבו שהה המפכ"ל.
באירועי אוקטובר, שבהם היה מקום לביקורת חריפה על המשטרה, לא הגיעה העיתונות אל ממצאים הנחשפים עתה בעדויות בוועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט אור. שם מספרים השוטרים על הוראות שקיבלו ועל האופן שבו מילאו אחריהן. שני עיתונאים - יואב קרקובסקי והדס שטייף - אף העידו בוועדה באופן שתמך בגרסת המשטרה, שלפיה השוטרים היו נתונים בסכנת חיים ממשית, מה שהצדיק לדבריהם את השימוש באש חיה.
לעיתונאים יש הסברים מעניינים לכך שאין תחקירים על המשטרה: אחד מכתבי הפלילים בטלוויזיה אומר כי המשטרה בישראל חלשה מאוד, אין לה די תקציבים, והכוח האנושי שלה ירוד." אם נפרסם את האמת", הוא מסביר, "הדבר ממש יפגע בכוח ההרתעה של המשטרה. לא למשטרה ולא לנו יש אינטרס לפרסם את האמת העצובה הזו". כתבת אחרת אומרת שהאפשרות היחידה לקבל מידע על אנשי משטרה היא מאנשי משטרה אחרים. "אתה אף פעם לא יכול לדעת מה המניע שלהם", היא מסבירה, "ויש במשטרה המון פוליטיקה פנימית. כך זה גם בתחומים אחרים, אך בניגוד לפוליטיקה למשל, במשטרה אין לי דרך לבדוק את המידע אלא דרך המשטרה".
עדי מאירי, הכתבת לענייני משטרה של קול-ישראל באזור המרכז, פרסמה בשנתיים האחרונות כמה סיפורים שחשפו את שיטות החקירה החובבניות של המשטרה במקרי אונס. מאירי מספרת כי בכל פעם שפורסם סיפור כזה, החרימו אותה אנשי משטרה ומנעו ממנה למשך זמן מידע לא רשמי, שאותו קיבלו כתבים אחרים. "אבל זו לא הסיבה למיעוט בתחקירים", הוא אומרת. "זה דווקא מגביר את הרצון להמשיך. הסיבה לחוסר בתחקירים היא שפשוט אין זמן. למי יש כוח להתחיל תחקיר כשבכל יום צריך לפרסם שניים-שלושה סיפורים פליליים שוטפים?". כך מאירי, ועמיתיה מסכימים עימה.
אי-אפשר שלא להזכיר קומץ של עיתונאים שמפרסמים ביקורת חשובה על פעילות המשטרה. בוקי נאה מפרסם ב"ידיעות אחרונות" סיפורים מביכים על שוטרים, גל גבאי בערוץ 2 ואסף זוהר ב"גלובס" נוהגים גם הם לספר על חובבנותה של המשטרה, אך אלה אינם דומים לתחקירים הנשכניים בתחומים אחרים, חשובים הרבה פחות, המופיעים בכלי התקשורת.
יריב טיקולסקר כתב ב"העיר" וב"הארץ"
גיליון 34, ספטמבר 2001