קו המחשבה הלאומי, האחיד והקונפורמיסטי שהפגינו כלי התקשורת האמריקאיים מיד לאחר ה-11 בספטמבר חשף, כך היה נראה לזמן קצר, דמוקרטיה במערומיה. "הנה", אמר לעצמו הצופה הישראלי הביקורתי, כמעט שמח לאיד, "אמריקה המבוהלת נופלת בדיוק לאותם הבורות שבהם נמצאת התקשורת הישראלית כבר שנה. היא מקשיבה בעיקר לעצמה".
אבל ערוצי הטלוויזיה הגדולים רחוקים מלספק את התמונה כולה. מחוץ לערוצי התקשורת המרכזיים, בעיקר בעיתונות המודפסת והמקוונת, מתקיימים מאז ה-11 בספטמבר דיונים סוערים שמציגים זווית שונה לגמרי על ארה"ב, מדיניות החוץ שלה, הסיבות למתקפת הטרור ודרכי התגובה הנכונות. במגזין האלטרנטיבי The Nation, למשל, מתקיים מאז המתקפה ויכוח סוער, בעל אופי אישי, בין כריסטופר היצ'נס, כותב ותיק של המגזין ומחברם של ספרים רבים, לבין פרופ' נועם חומסקי, הבלשן ואיש השמאל הרדיקלי הנודע, דמות נערצת בעיתונים הנוקטים קו ביקורתי כלפי ארה"ב, על היחס הראוי לטרוריסטים המוסלמים והנטייה של חומסקי להשוות בין מתקפת הטרור לפשעי מדיניות החוץ של ארצות-הברית.
הוויכוח בין השניים הביא לנחשול תגובות של קוראים והוא רחוק מלהסתיים. גם בעיתונים אחרים, דוגמת Z magazine ,Mother Jones ו-The Reader, המקבץ כתבות מעיתונים אלטרנטיביים רבים, מושמעים קולות שאינם מופיעים בכלי התקשורת המרכזיים, בעיקר כאלו המתנגדים למתקפה צבאית ומבקרים את מדיניות החוץ של ארצות-הברית.
בארצות-הברית ובבריטניה מתקיימת עיתונות שיהיה נכון להגדירה כ"עיתונות אלטרנטיבית ממוסדת". על אף הפרדוקס שבכינוי זה, פירושו של דבר הוא שיש בעולם התקשורת במדינות אלו מקום לעיתונות עצמאית וביקורתית שאינה מונעת משיקולים מסחריים, ומצליחה לקיים את עצמה לאורך זמן תוך שהיא עונה על סטנדרטים מקצועיים גבוהים. באתר האינטרנט של Z magazine, עיתון אלטרנטיבי מוכר שיוצא בדפוס פעם בחודש, מופיעה רשימה של לא פחות מ-59 עיתונים שיוצאים בארצות-הברית העונים להגדרה של עורכי Z magazine לעיתונות אלטרנטיבית.
המצב בעולם התקשורת הישראלי שונה לחלוטין. עיתונים המבקשים להתקיים מחוץ לכנפיים של המשפחות השולטות בערוצי התקשורת, ללא גיבוי של גוף כלכלי גדול, ולהשמיע קול אחר, לא בהכרח פופולרי, יגלו מהר מאוד עד כמה קר שם בחוץ. העיתונים שיוזכרו להלן ראויים, לפחות לדעת כותבת רשימה זו, להיכלל תחת ההגדרה "עיתונות אלטרנטיבית", וכמעט כולם, בעיקר אלה שמתפרסמים גם בדפוס ולא רק באינטרנט, נאבקים על חייהם מגיליון לגיליון, נשענים על כספי תרומות, מעט פרסום והרבה עבודה בהתנדבות.
מהי עיתונות "אלטרנטיבית"? בהרצאה שנשא פרופ' חומסקי, אחד המבקרים החריפים של הממשל האמריקאי ומי שמרבה להתבטא בעיתונים אלטרנטיביים ולתמוך בעיתונות מסוג זה (ההרצאה ניתנה ב-98' ומתפרסמת באופן קבוע ב-Z magazine תחת הכותרת What makes the mainstream media mainstream?), הוא התייחס לצד השני של השאלה הזאת – מהי עיתונות הזרם המרכזי.
על-פי חומסקי, גופי תקשורת השייכים לזרם המרכזי תמיד יהיו תאגידים המתקיימים על רווחים ושייכים או קשורים לתאגידים אחרים, גדולים עוד יותר. אלו הם גופים בעלי מבנה הייררכי הנשלטים מלמעלה בידי הבעלים ומקבלי ההחלטות, ומי שאינו מתיישר עם הקו שלהם ימצא עצמו בחוץ. עיתוני הזרם המרכזי ממוקמים בחלק העליון של פירמידת השוק הפרטי ומתייחסים בעיקר למוקדי כוח אחרים בחברה – הממשלה, תאגידים אחרים והאוניברסיטאות.
ידידו של חומסקי, מיכאל אלברט, אחד המייסדים של Z magazine ועורך האתר של העיתון כיום, מפרסם לצדו את המאמר המשלים: "What makes alternative media alternative?". לפי אלברט, גוף תקשורת אלטרנטיבי אינו רואה ברווחיות מטרה ראשונה ואינו מעוניין לגייס קהל קוראים רק כדי למכור אותו למפרסמים. הוא פועל לערעור ההייררכיה החברתית הקיימת, וחייב להיות עצמאי ממוסדות חברתיים מקובלים, בעיקר תאגידים. כל גוף תקשורת אלטרנטיבי, לפי אלברט, צריך לראות את עצמו כחלק מפרויקט גדול לשינוי פני התקשורת והחברה, ולא להגביל את עצמו לפעול רק במתחם הצר שלו.
ההגדרות הללו צומחות במקורן מתוך גישות אנרכיסטיות ומזוהות עם השמאל הרדיקלי בארצות-הברית. אלברט, למשל, חושב שעיתון אלטרנטיבי צריך לבטל כל הייררכיה בין ממלאי התפקידים בו, כך שלא יהיו אנשים משפיעים יותר ומשפיעים פחות על קבלת ההחלטות במערכת, ולפעול לצמצום מרבי של פערים במעמד, שכר ותנאי עבודה. חומסקי טוען כי פעולתה של עיתונות הזרם המרכזי מתבססת על רעיונות שצמחו במשרד התעמולה האמריקאי בזמן מלחמת העולם הראשונה, ועיקרם "ייצור הסכמה" – האמנות החדשה של המשטר הדמוקרטי. האלטרנטיבה היא, אם כך, בשבירת ההסכמה שיוצרת עיתונות התאגידים ומוקדי הכוח.
העיתונים המזדהים עם הגדרה זו של אלטרנטיבה מזוהים בהכרח עם הצד השמאלי של המפה, ומביאים עמם מקבץ של רעיונות הנראים בלתי שייכים, אך למעשה קשורים זה לזה בקשר הדוק: הם יתנגדו לכוחם הרב של בעלי ההון, לתהליך הגלובליזציה המעצים את רמיסת זכויות העובדים במדינות העולם השלישי, ולפגיעה בבעלי עסקים קטנים. הם יתמכו בזכויותיהם של מיעוטים וקבוצות חלשות ומדוכאות ויפעלו לקידום ערכים פמיניסטיים ולקיומן של מסגרות משפחתיות שונות מן המקובל. הם גם יתנגדו לתרבות הצריכה המעודדת אנשים לצרוך דברים שאינם באמת נזקקים להם, יקדמו פרויקטים" ירוקים" ויחשפו מפעלים הפוגעים באיכות הסביבה. הצעירים המפגינים בסיאטל, פראג וגנואה הם התמצית הסוערת של הרעיונות האלה.
מעטים העיתונים בישראל שעונים להגדרה המחמירה של אלברט לאלטרנטיביות.
"42 מעלות": עיסוק בסקס במינון גבוה
בשדרות רוטשילד פינת שינקין בתל-אביב ממוקם הסטודיו של החבורה היוצרת את "42 מעלות", מגזין לתרבות אלטרנטיבית שהוציא לאחרונה את הגיליון העשירי שלו. שלושה מעצבים גראפיים צעירים, דוד חליבה, אריק איציקס ורונן אידלמן, נפגשו במהלך לימודיהם והפכו לחבורת "42 מעלות", שעובדת יחד בעיצוב גרפי ומוציאה עיתון שאינו מיועד למטרות רווח ונעשה בעבודת צוות. המטרה הראשונה בהוצאת העיתון היתה לתת ביטוי לתרבות שהם וחבריהם מזדהים אתה, ואינה מסוקרת בעיתונים הגדולים. אידלמן: "'42 מעלות' הוא מגזין לתרבות עכשווית שמתייחס לאנשים צעירים, אורבנים, חילונים וישראלים ומדבר על אופנה, מוזיקה, אמנות וקולנוע וגם קצת פוליטיקה, בעיקר בהקשר של אקולוגיה. אנחנו מכירים מגזינים דומים לזה מערים גדולות בעולם, ואילו פה הסתכלנו על הדוכנים ולא ראינו שום דבר שמדבר על התרבות שאנחנו מכירים".
"42 מעלות"
מה שהופך את "42 מעלות" לאלטרנטיבה הוא נטייתו לסקר תרבות שוליים שנעשית בגישת DIY
(Do It Yourself) – רעיון המשקף את ההתנגדות לכוחם של התאגידים והתמיכה בכוחות יצירתיים מקומיים הצומחים מלמטה. אידלמן: "עצם עשיית העיתון היא היישום הכי משמעותי של הערך הזה. שלושתנו יכולנו לעבוד בעיתונים הגדולים ולקטר על למה לא נותנים לנו לעשות את מה שאנחנו רוצים וכו', אבל במקום זה העדפנו ליצור את מה שאנחנו אוהבים בשביל עצמנו. זה בעצם תמצית ה-DIY בתחומים אחרים. זה יכול להיות חבורה של אמנים צעירים שמעדיפים, במקום ללכת לגלריות מוכרות עם תיק עבודות, לשכור חלל משלהם ולהציג בו ביחד את מה שהם רוצים".
העיתון, כולו על דפי כרומו, מעוצב להפליא ועשיר מבחינה ויזואלית, אך עדיין לא ערוך ברמה מספקת ומעט מבלבל מבחינת תכניו. יש בו כתבות על מוזיקה אלקטרונית, אמנות פלסטית, צילום פרובוקטיבי, אופנה שנעשית בידי מעצבים צעירים, אבל גם סגידה לגאדג'טס, ועיסוק במינון גבוה במיוחד בסקס. הניסיון לשלב בין האחרונים לבין האידיאולוגיה המתנגדת לגלובליזציה ותרבות הצריכה הוא, לפעמים, משעשע: שלוש כתבות בגיליון מס' 10 עסקו במין, אחת מהן עסקה בהיעלמותם של הקונדומים במידות גדולות מהשוק הישראלי, עניין שגם הוא, לפי הכותבת, תוצר של תהליך הגלובליזציה. מדוע? התקן האירופי למידות הקונדום יהפוך בקרוב לתקן העולמי, ומצרכיהם המיוחדים של תושבי העולם השלישי, כרגיל, מתעלמים.
"כאן": פרספקטיבה שמאלית רדיקלית
אידלמן, שבחמש השנים האחרונות פועל לקדם עיתונות אלטרנטיבית בארץ, הוא החוליה המקשרת לעיתון אלטרנטיבי אחר, פוליטי ולוחמני הרבה יותר, שנקרא "כאן" וגליונו החמישי ראה אור ביולי האחרון. "כאן" הוא באמת עיתון אלטרנטיבי, הן בתכנים שהוא מעלה והן משום שהמערכת שלו פועלת בדיוק בדרך הבלתי הייררכית והשיתופית שתיאר מיכאל אלברט במאמרו. ברשימת הקרדיטים לא מופיע שם של עורך העיתון, ושמונת חברי המערכת החתומים פועלים כצוות ומחלקים ביניהם את המשימות הכרוכות בהוצאת כל גיליון.
"כאן" הוא גלגול של עיתון נסיוני שעסק בענייני גלובליזציה ואיכות הסביבה, ושל "מצד שני", עיתון שהוציא "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית" ושעסק בעיקר בסכסוך ובזכויותיהם של הפלסטינים. החבורה הנוכחית, בין השאר אידלמן, יולי חרומצ'נקו, רוני ערמון ואסף שור, נפגשה לראשונה בהפגנות האנטי-גלובליזציה בפראג. אסף שור: "פוליטית אנחנו רואים עצמנו כאנרכיסטים ביחס למוקדי כוח וכלכלה. אנשי 'מצד שני' מזוהים יותר עם טרוצקיזם ומרקסיזם, אבל מה שמחבר בינינו זו לא אידיאולוגיה מנוסחת, אלא נטייה מוסרית, מחויבות לערכים של סולידריות וזכויות אדם".
"כאן"
העיתון במתכונתו הנוכחית החל לצאת לאחר תחילת האינתיפאדה השנייה בעקבות התסכול שלהם מהסיקור בכלי התקשורת המרכזיים. שור: "ניסינו להקים מרכז אינפורמציה בתקווה להשפיע על הסיקור התקשורתי המוטה, אבל זה לא עזר. ראינו שיש פעילות של צה"ל שלא מסוקרת בכלל ופעולות אלימות של מתנחלים שלא מופיעות בתקשורת. אז החלטנו לעשות את 'כאן' והקדשנו בגיליון הראשון כתבה לנושא של אלימות המתנחלים". בשנה שחלפה עבר "כאן" כמה שינויים שהפכו אותו מעלון חובבני, אולי תופעה חולפת, לעיתון בעל תכנים מגוונים שמעורר עניין ומספק נקודת מבט אלטרנטיבית, אם כי עדיין מזכיר לפעמים עיתון מפלגתי מהסוג הישן. בגיליון האחרון התפרסמה כתבה גדולה על אי-הצדק שבהגבלת סחר התרופות העולמי המונע את הגעתן למדינות העולם השלישי, רשימה המסבירה מדוע זריקת עוגה בפרצופו של רובי ריבלין אינה אלימות, כתבה התוקפת את הכוח הניתן בידי חברות הכבלים ורשימה על סכנות הנשק הגרעיני של ישראל. לא נושאים שהתקשורת המרכזית מתעלמת מהם לחלוטין, אך ההבדל הוא בעיקר בדרך הצגת הדברים ובהפניית האצבע המאשימה (חברות הכבלים, למשל, מכונות "קבוצת כוח דורסנית ופורעת חוק", ובמקום אחר מוזכרת "תבל דיגירעל").
"כאן" הוא הזרוע המודפסת של הקבוצה הישראלית של "אינדימדיה", רשת עולמית של קבוצות הפועלות למען תקשורת עצמאית שאינה כפופה לתאגידים. אתר האינטרנט שמפעילה הקבוצה אף הוא ערוץ תקשורת אלטרנטיבי, פתוח לכל מי שמעוניין לפרסם בו חדשות או מאמרים. האתר מגדיר את עצמו "ערוץ מידע דמוקרטי שבו באה לידי ביטוי יצירה עיתונאית רדיקלית ומדויקת המכוונת לחתירה אל האמת".
על אף שאינו מצהיר במפורש על נטייתו לפרספקטיבה שמאלית רדיקלית, אלה הם בסופו של דבר החומרים המתפרסמים באתר: ממעקב אחרי הקמתן של התנחלויות חדשות והצטרפותם של סרבני שירות חדשים, דרך התנגדות לכביש חוצה ישראל, ועד לציון יום ההזדהות הבינלאומי עם בעלי-חיים במשקים. הדמוקרטיה בו היא אמיתית, אך גם חושפת את הבעייתיות שבניהול ערוץ תקשורת מסוג זה. לצד מאמרים של כותבים מוכרים, כגון סמי שלום שטרית ודני רבינוביץ', מופיעות ידיעות שחתומות על-ידי ארגונים ("הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל" ו"שלום עכשיו", למשל) וידיעות שאינן חתומות בשם מלא. המאמרים המוצגים באתר מספקים באמת זווית אלטרנטיבית, אבל איזו אמינות אפשר לייחס לכלי תקשורת כזה כמקור מידע?
"נגה": שמאל פמיניסטי
העיתון הפמיניסטי "נגה", שיוצא שלוש פעמים בשנה, מהווה אף הוא אלטרנטיבה לתכני הזרם המרכזי. גם כאן נעשית עבודת העריכה במשותף ובאופן דמוקרטי ושוב מעידה התוצאה כי לא ניתן להפריד בין לחימה למען זכויות הנשים לנקיטת עמדה מוסרית לגבי זכויותיהן של קבוצות חלשות אחרות. "נגה" הוא, למעשה, עיתון שמאל המציב את העניין הפמיניסטי במרכז.
רחל אוסטרוביץ' היא בין המייסדות והעורכות: "אין בעיתונות הרגילה נקודת מבט פמיניסטית, אלא רק נשית. ב-12 השנים האחרונות אנחנו היינו המסתערות בשער, תמיד נגענו בנושאים הרבה זמן לפני שעיתונות הזרם המרכזי החלה לטפל בהם, אם זה הטרדה מינית בעבודה, נושא שאיש לא עסק בו בשנות השמונים, זכויות של עובדים זרים וכן מה שמעולל משטר הטליבאן לנשים האפגניות. איש לא התעניין בכל זה עד שזה הפך להיות קשור לארצות-הברית, לטרור ולנו".
נשאלת השאלה, האם רק העיתונים הללו, המביעים רעיונות דומים ומגיעים בסופו של דבר לקהל אליטיסטי ואוהד מראש, ראויים לתואר "אלטרנטיבה"? מפת העיתונות בישראל היא כל-כך מצומצמת ונתונה בידי גורמים אינטרסנטיים, בעיקר מבחינה כלכלית, שכל יוזמה תקשורתית שנעשית באופן עצמאי, ומנסה להשפיע על הרעיונות הנחשבים לקונסנזוס, ראויה לתואר "אלטרנטיבה", לא רק כזו שמציגה רעיונות המזוהים עם השמאל, המקומי או העולמי.
האינטרנט היה יכול להיות כר פורה לפעילותם של גופי תקשורת עצמאיים, אלטרנטיביים, בגלל עלות ההפקה הזולה והנגישות לקהל גדול של קוראים, אך בפועל רק מעטים הרימו את הכפפה והצליחו להפוך לערוץ תקשורת הפועל באופן קבוע ושוטף. האתרים של רמי יצהר ונעם רוטר מכריזים על עצמם כספקי חדשות עצמאיים. בפועל, רבות מהחדשות המתפרסמות בהם לקוחות מאתרי חדשות אחרים ואינן בלעדיות.
יצהר מצליח להצדיק את קיומו כאלטרנטיבה רק בזכות הבוטות בניסוח הידיעות, ובזכות זה שפרץ כמה פעמים גבולות מוסכמים בעולם התקשורת הישראלי ופרסם דברים שאיש לא העז לפניו אך כולם ציטטו בעקבותיו. כאלה היו פרשת מותה של עפרה חזה מאיידס, מותו של בן-אלישר ב"נסיבות מביכות", שמו של יצחק מרדכי כשר החשוד בתקיפה מינית וכן ידיעות על מינויים ופיטורים של אישים שונים. רוטר מתאפיין בקו ימני, אך מספק מעט מאוד חומר מקורי, ונראה כי מאמרי המערכת שלו לא עודכנו בחודשים האחרונים.
אלטרנטיבה אחרת מן האגף הימני היא אתר החדשות שמפעיל "ערוץ 7". האתר עשיר בידיעות חדשותיות ובמאמרי דעות של אנשי ימין ובהחלט מספק הצצה לשפה הרווחת ולהלכי הרוח של אנשי הימין, בעיקר המתנחלים.
העיתונאי יואב יצחק יזם אף הוא ערוץ תקשורת עצמאי באינטרנט, "חדשות מחלקה ראשונה", ובו הוא מפרסם תחקירים שהוא עורך והרבה מידע מסחרי על בעלי מקצועות חופשיים. האתר של יצחק הוא ייחודי, אך ספק אם ראוי לתואר "אלטרנטיבי", בין השאר בשל הבמה שיש ליצחק ב"מעריב" וב"גלובס", מחויבותו לעיתונים אלו, ויכולתו לברור אילו מהסיפורים שלו יתפרסמו באתר ואילו בעיתונים הגדולים, מה גם שמתמלילי שיחות יעקב נמרודי עולה לכאורה כי יצחק נתמך, כספית, על-ידי בעלי "מעריב".
מכיוון אחר לגמרי עורר עניין בחודשים האחרונים האתר "דבקה" העוסק בעולם המודיעין והביון. האתר הוא עדות לבעייתיות הקיימת בעיתונות האינטרנט, שנותנת מקום שווה לכל אחד, בין אם זו המערכת בעלת המוניטין של ה"ניו-יורק טיימס" ובין אם זה אתר אנונימי המפרסם ידיעות תמוהות בעלות ריח קונספירטיבי. דוגמאות לכותרות באתר: המטוס הרוסי התרסק בגלל פצצה שהוטמנה בו והופעלה בקשר אלחוטי, כוח של הטליבאן נע לעבר מרכז נשק גרעיני בפקיסטן, הצבא הסיני העלה את הכוננות לדרגה של מלחמה מלאה וכו'.
מי שעומד מאחורי האתר הוא גיורא שמיס, שערך בעבר את העיתון "מוניטין" ז"ל. שמיס הגיב ברוגז על שאלות הנוגעות לאתר ובשלב מסוים סירב לענות, אך טען שמדובר במוצר עיתונאי לכל דבר, ושהסיבה לכך שהידיעות בו אינן חתומות בידי איש היא אחריות "הצוות העיתונאי" על כל מה שמפורסם בו.
בתחום עיתוני התרבות המקוונים, האתר "קונספציה" הוא אחת הדוגמאות הבודדות לעיתון נסיוני באמת, שבינתיים עולה יפה. "קונספציה" עוסק בתרבות דיגיטלית, דהיינו תרבות הנוצרת באינטרנט, ומשמש במה ליוצרים צעירים, מעצבים וכותבים הדנים בקשר שבין טכנולוגיה לתרבות. "קונספציה", קצת בדומה ל"42 מעלות", הוא הוכחה לכך שניתן לדחוף פרויקט שלא למטרות רווח ובכל זאת להפיק מוצר שיהיה מעוצב ומוקפד. הוא ראוי לתואר אלטרנטיבי בשל הבמה שהוא מעניק ליוצרים צעירים לבצע נסיונות בעיצוב ברשת ובכתיבה.
"קונספציה": תרבות דיגיטלית
"קונספציה"
בשולי השוליים של האלטרנטיביות מתקיימים שני ז'אנרים צנועים. ברשת אלה הם עיתוני הדואר המופצים לרשימה קבועה של נמענים ומכוונים בדרך כלל לקהל מוגדר ומצומצם. New Profile הוא דוגמה לעיתון דואר שמפיצות פעילות ארגון באותו שם, הדוגל באזרוח החברה הישראלית. הנמענים שלו מקבלים מדי יום לתיבת הדואר האלקטרוני שלהם ידיעות על הפרת זכויות אדם בשטחים.
מכיוון אחר, אך באותה שיטה, פועל העיתון "אפעס", שנעשה בידי העיתונאים החרדים קובי אריאלי וידידיה מאיר, ומכנה את עצמו "פורטל ההידברות בשוליים השפויים של מדינת ישראל". העיתון נע בין כתיבה סאטירית על השסע החילוני-דתי לפרסום קטעים ביקורתיים שלא היו זוכים להופיע בעיתונות החרדית. מבחינה זו "אפעס" הוא אלטרנטיבה לכותבים החרדים והצצה מעניינת בשביל קוראיהם החילונים. יוצריו נקטו טקטיקה מתוחכמת של שיווק: הנמענים הם בעיקר עיתונאים, חלקם בעלי עמדות מפתח בתקשורת, וכך, כמו יחידת קומנדו חשאית, חדרו אל תודעת הזרם המרכזי וכבר זכו לאזכור פה ושם בעיתונים הגדולים.
מחוץ לרשת מתאפיינים במחתרתיות דומה ה"פנזינים", עיתונים הנעשים באמצעים דלים, כמעט ביתיים, ומופצים באופן עצמאי בחינם. מקור השם בעיתוני מוזיקה שיצרו מעריצים של להקות פאנק באנגליה בשנות השבעים, אך כיום הוא משמש לתיאור עיתונים רדיקליים ומחתרתיים. טבעם של עיתונים אלו הוא שהם מופיעים ונעלמים אחרי זמן קצר. "נקרופיליה לנוער" ו"מלחמת המלים" הם שניים מהם, בעלי מסרים אנרכיסטיים, שהופיעו ונעלמו. "סטיות של פינגווינים" היה עיתון קומיקס שזכה להצלחה מסוימת, אך הפסיק להופיע בסופו של דבר ופה ושם צצים אחרים במקומו, למשל פנזין בשם "הקורמורן" שנושא מסרים אנרכיסטים.
לאחרונה החלה קבוצה של לסביות רדיקליות להפיץ פנזין חדש, הנושא את השם "אנה פרנק, יומנה של נערה" וכתוב בצורה פרובוקטיבית ושנונה, מלאה גסויות ששום עיתון לא היה מעלה על דפיו. בעמוד הראשון מכונים ההטרוסקסואלים "מתרבים", באמצעו יש קריאה להשמיד את כל הבחורות שמעוניינות רק "להתנסות" בחוויה לסבית, ובעמוד האחרון נראים אריאל זילבר וח"כ נסים זאבי חבוקים בתנוחה שלא היתה משמחת אף אחד מהם.
אגב, הגרסה החרדית-דתית לז'אנר הפנזינים (הדמיון אינו בתוכן כמובן, אלא בפורמט ובאופן ההפקה) הם עלוני השבת המחולקים חינם בבתי-הכנסת ומביאים תערובת של דברי תורה והטפה פוליטית. אחדים מהם נושאים מסרים של הימין הקיצוני, כמו "לכתחילה" של יהודה עציון ואנשי "חי וקיים", ו"דרכה של תורה" שמוציאים תומכי כהנא.
"אנה פרנק": שולי השוליים
גם הניסיון שנעשה כאן, להגדיר ולסקור תקשורת אלטרנטיבית במובנה הרחב, אינו מכסה על המחסור ודלות ההיצע. נקודת המבט האופטימית בעניין זה מגיעה דווקא מכיוונו של חומסקי. בתגובה לשאלות שהעברתי לו בדואר האלקטרוני, כתב חומסקי, שעוקב אחרי העיתונות הישראלית כבר 35 שנה, כי אמנם יש בישראל מעט עיתונים אלטרנטיביים, אך חשוב לזכור שתקשורת הזרם המרכזי בארץ מאפשרת טווח רחב מאוד של הבעת דעה, בעיקר בנוגע למה שקורה בתוך ישראל, הרבה יותר מאשר עיתונות הזרם המרכזי בארצות-הברית.
אבחנה זו מעניינת כשהיא באה מצופה חד וביקורתי כמו חומסקי, ובכל זאת, תמונת המצב היא כזו: עיקר השיח הציבורי בישראל מתקיים בכלי התקשורת המרכזיים הנגועים באינטרסים שונים, ומשמרים את הנושאים וסגנון השיח הנחשבים לקונצנזואליים. העיתונות הראויה להיקרא אלטרנטיבית מצליחה רק לעתים רחוקות לקנות מקום של כבוד כ"שוליים משפיעים" ולהחדיר את השפה והמסר שלה אל המרכז. לרוב היא מתקיימת בדוחק, בסיוע תרומות ובמימון עצמי, ועונה בקושי על סטנדרטים עיתונאיים ראויים. זוהי, בסופו של דבר, תמונה בלתי משמחת. אידלמן וחבריו היו רוצים לגשת לדוכן עיתונים שעליו שפע של עיתונים ומגזינים, המייצגים נושאים מגוונים ותפיסות עולם שונות. בינתיים, כפי שזה נראה כרגע, אין להם איך לממן את הוצאת הגיליון הבא של "42 מעלות".
ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית ועיתונאית
גיליון 35, נובמבר 2001