ה-28 במאי 1967 ייזכר בתולדות מדינת ישראל כיום "הגמגום של אשכול". בשעות הערב התייצב ראש הממשלה ושר הביטחון בפני המיקרופון באולפן קול-ישראל בקריה בתל-אביב. בידיו היתה הודעה על המצב הבטחוני והמדיני. בדיונים סגורים תבעו קציני צה"ל לצאת למתקפה, אך הממשלה העדיפה לדחות את ההחלטה ל-48 שעות נוספות, כדי לתת עוד סיכוי לפעילות בינלאומית בניצוח ארצות-הברית ליישוב המשבר עם המצרים ללא מלחמה.

בציבור שררה חרדה. העצבים היו מרוטים. כל צבא המילואים כבר גויס. כמעט שבועיים חלפו מאז פרץ המשבר, שבמהלכו נכנסו כוחות גדולים של הצבא המצרי לסיני, סולק כוח האו"ם שהוצב ברצועת עזה מאז 1957, ומיצרי טיראן נחסמו לשיט מאילת וממנה.

ההודעה, שנוסחה בתום ישיבת ממשלה ארוכה, נכתבה בידי שר ההסברה ישראל גלילי ומנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג. אנשי קול-ישראל אמורים היו להקליט אותה מראש, אך בגלל עיכובים ודחיות לא נותרה ברירה אלא להביא את הדברים בשידור חי, במהדורת החדשות של השעה 20:30. כמו בימים הקודמים מאז החל המשבר היה הציבור הישראלי בעורף ובשטחי ההיערכות של הכוחות בנגב מרותק למקלטי הרדיו ולטרנזיסטורים. את הרגעים הדרמטיים בשידור, לקראת סוף ההודעה, שיחזר חודשים אחדים אחרי המלחמה שלמה נקדימון בספרו "לקראת שעת האפס":

'כמו כן', ממשיך אשכול, 'נקבעו קווי פעולה להסגת...'. אשכול מפסיק לפתע. נשמע קול נשימתו, הנקלט היטב במיקרופון הרגיש, וקולו הלוחש: 'מה זה?'. המלה 'להסגת' איננה נראית לו [ויש אומרים שהוא לא הבין ברגע הראשון את משמעותה, שכן אין זה ביטוי נפוץ; ר"מ], וכך הוא משתף בהתלבטויותיו את מאזיניו השרויים במתח רב. עוזריו העומדים לידו מסייעים לו למצוא את המלה המתאימה. זו נמצאת, וראש הממשלה ממשיך: 'להזזת הריכוזים הצבאיים מגבולה הדרומי של ישראל ולפעולה לשמירת זכויותינו הריבוניות, לבטחוננו על הגבולות ולמניעת תוקפנות, למען לא נצטרך לפעול להתגוננות בכוחנו הצבאי'.

אשכול יוצא את האולפן בלוויית פמלייתו. אנשיו, האמונים על יחסי-ציבור, חשים היטב ברושם הקשה שנוצר בעקבות תקלת הלשון שבקריאת הודעת הממשלה לאומה. נדמה להם כי אשכול עצמו לא חש עדיין בחומרת הדבר. בציבור קמה פאניקה. אל המתח הרב ששרר ממילא נתווסף עתה גם רישומה הקשה של אותה תקלת לשון... חברת-הכנסת אסתר רזיאל-נאור [מסיעת גח"ל] אמרה: 'משהו נורא אירע. אשכול דיבר כחמישה רגעים וגמגם מתוך התרגשות. הוא היה כנראה עייף. אי-אפשר להבין את דבריו'".

"שידורו של אשכול", מכתב למערכת "הארץ", 29.5.1967

"הארץ" עבד באותו לילה בקצב שלא היה מבייש אתר אינטרנט חמישה עשורים אחר-כך. בראש מדור המכתבים, בעמוד 2, שובץ בבהילות מכתבו של האזרח א. אלוני מגבעתיים, שנשא את הכותרת "שידורו של אשכול": "בכאב שמעתי את נאומו המגומגם של ראש הממשלה ושר הביטחון שלנו אמש בחדשות של שעה 20:30. אולי עכשיו יבין ראש הממשלה הנכבד שהמשא כבד מדי בשבילו, ויעביר אותו למתאימים יותר? ילמד ראש הממשלה מהעם להקריב אינטרס אישי לטובת המדינה, כפי שעושים זאת המגויסים". מכתבים למערכת אינם המרכיב המעודכן ביותר בעיתונים. בימים כתיקונם אין מעמדים אותם ברגע האחרון. אבל כאן היתה החלטה מערכתית ברורה: להבליט את המסר שבו דגל העיתון בימים שקדמו לנאום.

"דרושה הנהגה לאומית" היתה כותרת מאמר המערכת של "הארץ" ב-29 במאי, למחרת השידור. המאמר הסתיים בפסקה הבאה: "הממשלה בהרכבה הנוכחי אינה מצליחה להנהיג את המדינה בעת סכנות, ועליה לפנות את המקום להקמת הנהגה חדשה. השעה דוחקת: זכאים אנו לתבוע מהמערך שיקריב את האנוכיות הפרטית שלו. היום, מחר ומחרתיים עומדים אנו ונוסיף לעמוד בפני בעיות אשר רק המוכשרים והחזקים ביותר מבין מנהיגינו יוכלו להתמודד איתן תוך סיכוי שלא להיכשל".

"תוחלף הממשלה הכושלת", מודעה ב"הארץ", 29.5.1967

לא רק בעמוד 2 היו המסרים חדים וברורים. בעמוד הראשון שובצה מודעה גדולה, עם מסר בן 10 מלים: "תוחלף הממשלה הכושלת בממשלת אחוד לאומי בטרם נאחר את המועד". על המודעה היה חתום "איש א.ת.א. לשעבר" (את"א היו ראשי התיבות של "אזרחים תומכי אשכול", תנועה פוליטית-ציבורית שהוקמה ערב הבחירות לכנסת ב-1965) ששמו וכתובתו, כך צוין, שמורים במערכת.

זו לא היתה הפעם הראשונה במהלך ימי ההמתנה והחרדה שבה יצא "הארץ" בגלוי נגד הממשלה בראשותו של אשכול וקרא להחלפת ההנהגה. "הארץ" גם לא היה העיתון היחידי שנקט בקו זה. מסרים כאלה שבו ועלו גם בעמודי "מעריב", "ידיעות אחרונות", "הצופה" ואפילו בחלק מהמאמרים ב"דבר".

האירועים של ערב מלחמת ששת הימים – "ימי ההמתנה" – נחקרו ונידונו בחמשת העשורים שחלפו מאז במספר עצום ורב של ספרים, מאמרים ומחקרים. חלקם התמקדו בזירה הצבאית והמדינית, אחרים העניקו מקום נכבד לזירה הפנימית בישראל ונגעו בעיקר בשתי חזיתות מרכזיות שבהן היה על אשכול להתמודד מבית. האחת, כפי שתועדה לפרטים בעיקר בספרו של ד"ר עמי גלוסקא "אשכול, תן פקודה", מול הפיקוד הבכיר של צה"ל, שתבע ולחץ לתקוף את הכוחות המצרים; האחרת – הזירה הפוליטית, בתוך תנועת העבודה ומחוץ לה, שכללה קריאות להקמת ממשלת אחדות לאומית שבה יוותר אשכול על ראשות הממשלה לטובת דוד בן-גוריון, או לחלופין הענקת תיק הביטחון לבן-גוריון או לדיין.

אך במחקרים לא הוקדש, בדרך כלל, המקום הראוי לחזית הפנימית השלישית שבה היה על אשכול להיאבק – התקשורת. במבט לאחור ניתן לקבוע שתווית "התקשורת המגויסת" שהוטבעה על העיתונות בעשורים הראשונים למדינה היתה בימי ההמתנה ב-1967 מדויקת חלקית בלבד. בכל הקשור לקו הבטחוני, לדאגה לחיילים, לחיזוק תחושת היחד של "עם במדים", וגם לאמונה בכוחו של הצבא לנצח היתה זו ללא ספק תקשורת מגויסת, מצדיעה, מחבקת, תומכת. אך ביחסה לממשלת ישראל נהגה העיתונות באורח שונה באופן ניכר: בימים שקדמו להרחבת הממשלה, בראשית יוני, נשמעו בגלוי ביטויים של חוסר אמון ביכולתה של המנהיגות לפתור את המשבר בצורה הראויה.

"תקום ממשלת חירום", מודעה ב"הארץ", 26.5.1967

זירת התקשורת הישראלית כללה באותם ימים שתי תחנות רדיו: קול-ישראל, שפעלה במסגרת רשות השידור עם פיקוח עקיף של משרד ראש הממשלה, וגלי-צה"ל, תחנה זניחה בשולי הסקאלה באותם ימים, עם שעות שידור מעטות וקליטה בינונית ומטה ברחבי הארץ. הטלוויזיה החינוכית, שהושקה במרץ 1966, שידרה שיעורים לבתי-הספר ולא חדשות.

ליבת התקשורת היתה העיתונות היומית. שורה של עיתונים מפלגתיים יצאו לאור בישראל, בהם "על המשמר" של מפ"ם, "למרחב" של אחדות-העבודה, "הצופה" של המפד"ל, "היום" של גח"ל, "המודיע" ו"שערים" החרדיים, "קול העם" הקומוניסטי ויומונים בשפות זרות. לצד "דבר", יומון ההסתדרות בשליטת המערך, העיתונים הבולטים ביותר היו שלושת היומונים הפרטיים – "מעריב", אז העיתון הנפוץ במדינה; "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", שגם אז לא היה רב-תפוצה אך נהנה ממעמד מיוחד בשיח הציבורי.

בשלושת העיתונים הפרטיים ניכר מן השלבים הראשונים למשבר חוסר שביעות הרצון מהנהגת המדינה. ככל שחלפו ימי ההמתנה, הרטוריקה המצרית התעצמה ("נאצר מאיים: נשמיד את ישראל" – כותרת בעמוד הראשון של "הארץ", 28.5.67), והפנייה למעצמות לפעול נגד מצרים לא העלתה מאום – גברה הביקורת בהיקפה ובסגנונה.

הטענות העיקריות שעלו ממאמרים וכתבות שפורסמו בעיתונים היו אלה: הממשלה, בראשות לוי אשכול, אינה מורכבת מההנהגה הטובה ביותר שיכולה לעמוד בראש העם בשעת המבחן הצבאית והמדינית שאליה נקלעה ישראל; הממשלה נבחרה בנסיבות אחרות, וכוחם של העומדים בראשה – בעיקר אשכול – הוא בעיקר בתחומי הכלכלה והחברה. הרכבה אינו מתאים להתמודדות עם האתגר הבטחוני-מדיני המורכב; השיקול המנחה את שרי הממשלה בסירובם להרחיב את הממשלה גם בשעה חמורה זו הוא השיקול הפוליטי, ולא טובת הציבור או גורלה של ישראל. כותבי המאמרים הציגו עצמם כמייצגי השיקול הממלכתי, בניגוד לחשבונאות הפוליטית שהנחתה לטענתם את השרים; בקרב רוב השרים וצמרת המערך שורר חוסר הבנה חמור לרחשי הלב בציבור, ולצורך בשמירה על מורל החיילים והאזרחים על-ידי שינוי הרכב הממשלה; ולבסוף: יש ניגוד בין רוח העם, המוכן להתנדב למען המדינה בחזית ובעורף, לבין השרים, שמסרבים לנהוג בדרך דומה.

"זה החשבון: האחד והיחיד", "מעריב", 26.5.1967

הרמזים הראשונים לצורך בשינוי הרכב הממשלה עלו בתקשורת כבר ב-21 במאי, בידיעה קצרה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" על שיחות בין פוליטיקאים לגבי האפשרות להקמת ממשלה רחבה. יומיים אחר-כך, ב-23 במאי, לאחר שאשכול נשא נאום בכנסת על המצב הבטחוני והמדיני, קבע ד"ר הרצל רוזנבלום, עורך "ידיעות אחרונות", במאמר המערכת (שפורסם באותם ימים בעמוד 2) כי ישיבת הכנסת "היתה כל כולה מכאיבה ומצערת". לא נאמרו בה, לטענתו, הדברים הנכונים לאויב מעבר לגבול, וגם לאזרחי ישראל המבקשים לראות "חזית ישראל מלוכדת קמה מול חזית האיבה והפחד". רוזנבלום קרא להקים מיד "ממשלת חירום", שכן לדבריו הממשלה הנוכחית, עם כל זכויותיה, אינה חזקה "בשטח הלחימה הלאומית". כותרת המאמר היתה "תהא הממשלה ראויה לעמה!".

חלק ניכר ממאמרי הביקורת כללו האשמות ברורות נגד חברי הממשלה, על כך שהם מעדיפים שיקולים פוליטיים על פני הצרכים הלאומיים. ב-26 במאי – כעשרה ימים לאחר שהחלה תקופת ההמתנה מורטת העצבים, פרסם "מעריב" באופן חריג את מאמרו הראשי – "יומן מעריב" – בעמודו הראשון, כדי להעביר את המסר הברור לאשכול ולשותפיו. תחת הכותרת "זהו החשבון: האחד והיחיד" נכתב במאמר:

ברגע זה אין ואסור שיהיו כל חשבונות אחרים: לא מפלגתיים, לא אישיים, לא קואליציוניים, לא אופוזיציוניים. צו השעה הוא להקים לעם המגויס הנהגת מלחמה. לא במקום הממשלה הקיימת, כי אם כהשלמה לה. הנהגה המורכבת מאנשים שמייצגים ניסיון וכוח הנהגתי, מעמד אישי ועורף ציבורי – קבינט ללא חשבונות קטנוניים וחישובים מפלגתיים, קבינט – שיקום ללא דיחוי [...] הממשלה והאופוזיציה כאחד צריכים לחשוב היום במונחים ממלכתיים ובהתאם לצו השעה".

המאמר היה תגובה ישירה להחלטת צמרת המערך לדחות בערב הקודם את הצעת המפד"ל לצרף לממשלה כשר הביטחון את דוד בן-גוריון או את משה דיין.

"ממשלת חירום כהכרח עליון", נתן אלתרמן, "מעריב", 26.5.1967

בעיתון גם פורסם באותו יום מאמר של נתן אלתרמן שכותרתו "ממשלת חירום כהכרח עליון". מועמדו המועדף של אלתרמן לתפקיד ראש ממשלת החירום היה דוד בן-גוריון, שאותו העריך ובו תמך בעשורים שקדמו ל-1967. אשר לממשלת אשכול כתב אלתרמן:

ספק הוא אם הממשלה הנוכחית, שהעומדים בראשה תרמו את חלקם הלא-מפוקפק להיווצרות המצב שבו אנו עומדים, רשאית לדרוש מן הציבור שמצב זה יופקד כולו בידיה [...] ההבדל הוא לא בטיב הנטיות לשלום או למלחמה, אלא בטיבו של כושר ההתמודדות עם הבעיות החותכות גורל. ממשלה חזקה יותר פירושה ממשלה שהאומץ וההיגיון וכושר ההחלטה הן עיקר תכונותיה".

הקולות הללו גברו שבעתיים לאחר "הגמגום של אשכול". לא רק "הארץ" עסק בכך באופן בולט. גם "מעריב" עסק בנאום, וקשר אותו לסימני השאלה ולמבוכה בציבור באשר למדיניות הממשלה. מאמר המערכת "יומן מעריב" נפתח למחרת בבוקר בפסקה הבאה:

ממשלת ישראל וראשה נקלעו לתוך מצב קשה ומביך, שאולי ניתן יהיה עוד לתקנו היום בהודעת ראש הממשלה בכנסת: כי מה שראוי לפרסום, כדי להבין ולהעריך את החלטת הממשלה מאמש, טרם הגיע הזמן לפרסמו ברבים, ואילו המעט שאפשר היה לפרסם – נתבזבז כולו על-ידי ההגשה המגומגמת של הודעת ראש הממשלה בקול-ישראל".

המאמר כולו התפלמס עם עמדות הממשלה, תבע מאשכול להסביר לציבור מה כבר הושג באמצעות גיוס המילואים, וגם להבין את חשיבות הלוחמה הפסיכולוגית ומורל העם והצבא:

אם יש מי בתוך הממשלה שסבור כי חלף הצורך בחיזוק הרכב הממשלה – הוא טועה טעות חמורה. נהפוך הוא: דווקא עכשיו, צו השעה הוא לעשות אשר לא נעשה בימים האחרונים – חייבת הממשלה לעשות מחווה פטריוטית, לגלות רוחב לב ולהיענות לרחשי הלב של העם כולו: להכליל בתוכה את כל האישים והסיעות שיכולים לתרום לחיזוק ההנהגה [...] חברי הממשלה וראשה חייבים לשמש דוגמה ולהושיט יד לליכוד לאומי מלא וגם ראשי האופוזיציה צריכים לנהוג בהתאם לחומרת השעה".

בפסקת הסיום חזר הכותב שוב לגמגום ולמשמעותו:

בימים קשים, בהם כל אוזן כרויה להאזנה, יש חשיבות לא רק לתוכנם של דברים שנאמרים באוזני העם, כי אם גם לצורתם. כוחו של ראש הממשלה איננו דווקא בדיבור, בייחוד לאחר ימים ולילות רבים של מתח ומאמץ. וכאשר בא הצורך למסור לעם הודעה חשובה, הרת גורל, לא ייגרע מאומה מיוקרתו של ראש הממשלה אם לא הוא אישית יעשה זאת, כי אם קריין מנוסה אשר ישווה לתוכן גם את הצורה הנאותה".

"הערב אימפרוביזציה", שלמה שמגר, "ידיעות אחרונות", 30.5.1967

יממה אחר-כך הצליף גם שלמה שמגר ב"ידיעות אחרונות" בראש הממשלה, במאמר שכותרתו "הערב אימפרוביזציה", שהוקדש כולו ל"גמגום" של ראש הממשלה.

כאן הופתע העם – שעצביו ושריריו היו מתוחים להתפקע – מקצב דיבור פתטי. מלווה בלחישות עילגות ומבישות, כמו בתיאטרון פרובינציאלי גרוע, ששחקניו שכחו את שורותיהם. כאן נחשף לאוזני אומה, שעמדה מוכנה מכף רגל ועד ראש, אלתור מעציב. כאן נתגלה חוסר ארגון מדכא בדבר כה פעוט כהופעה לפני המיקרופון".

שמגר לא יכול היה להתעלם מהמשמעות העמוקה יותר של הגמגום, כסימפטום למה שנראה כחולשתו של המנהיג בשעת חירום. הוא הזכיר את משה רבנו כבד הלשון, שבחוכמתו לקח לו את אחיו אהרן להיות לו לפה, ושב למשה והזכיר כי כאשר לחמו בעמלק והמנהיג הקשיש חש עייפות – הוא ביקש משני גיבורים שירימו את זרועותיו, ותהה אם אין זה הזמן שגם אשכול יזכה לחיזוק בדרך דומה.

הביקורת על נאומו של אשכול ומנהיגותו נמשכה גם בימים הבאים. במדורה "חץ מקשת" הביאה סילבי קשת ב"הארץ" דו-שיח, אמיתי או בדיוני, בין שני אזרחים:

'שמעת את הנאום של אשכול ברדיו?'.

'לא ידעתי אם לצחוק או לבכות'.

'איך שהדף נפל לו'.

'עזוב אותו. אתה חושב שקל לו?'.

'מעניין שאף פעם לא נפלו לו דפים והוא לא גמגם כשהיה מודיע [כשר האוצר; ר"מ] על עליות מסים'".

אפשר, כמובן, לייחס את עמדות העיתונים נגד אשכול וגולדה ובעד בן-גוריון ודיין למניעים פוליטיים וליחסי קרבה בין עורכים וכתבים לבין אישים בכירים במפלגות שונות. טענה זו עלתה עוד בעצם ימי ההמתנה, שבהן הוצג "הארץ" כעיתון הפועל בשירות בן-גוריון ודיין. "הארץ" תמך בבן-גוריון ומקורביו גם בעת פרשת לבון, ששיסעה את מפא"י בראשית אותו עשור. מנגד, "מעריב" תמך באותם ימים דווקא בלבון, ונהג בביקורתיות רבה כלפי מהלכיו של בן-גוריון בפרשה. אולם עורך העיתון אריה דיסנצ'יק היה בקשר הדוק עם דיין, שאף יצא בשליחות העיתון ב-1966 לסיקור מלחמת וייטנאם. עם זאת, כעורכו של הנפוץ והחשוב בעיתוני המדינה באותה עת היה לו גם קשר ישיר והדוק עם אשכול.

גורם נוסף שהשפיע על הקו של העיתונים היה המטכ"ל, שכמה מחבריו לא רק התעמתו בדיונים עם שרי הממשלה אלא גם תדרכו עורכי עיתונים. הם שבו והזהירו אותם כי כל דחייה בתקיפת הכוחות המצריים עלולה לעלות לישראל במחיר יקר. בלט בין המתדרכים הללו ראש אגף המודיעין, אלוף אהרן יריב.

לכל הגורמים הללו היתה ודאי השפעה על הכותבים והעורכים. אולם תהיה זו טעות לייחס לעיתונים באותם ימים רק תפקיד מוגבל של בלדרים המעבירים מסרים של פוליטיקאים ואלופים. נכונותם של כתבים ופרשנים, ובעיקר של עורכים, לקרוא תיגר על הממשלה, להטיל ספק בכישוריה למלא את תפקידה בשעת חירום ואף לפגוע אגב כך באמון הציבור בממשלה הנבחרת, מעיד על הדרך שבה ראו את תפקידם: לא "תקשורת מגויסת", אלא שחקנים עצמאים ומשמעותיים בזירה הציבורית בישראל.