בראיון שהעניק לאחרונה חתן פרס ישראל המעצב דוד טרטקובר לעיתון "לה מונד" הוא מסביר שהכרזות הפוליטיות שלו, טובות ככל שיהיו מבחינה עיצובית ורעיונית, אינן יכולות לשנות את דעת הקהל. על מנת לשכנע בצדקת השקפתך, אתה צריך גם תקציב פרסום בסדר־גודל של חברת "קוקה קולה".

הקמפיין הפוליטי הכתום של מועצת יש"ע כולל חלק מהתנאים האלה. הרעיון הוויזואלי מבריק. שיא הצמצום: צבע כתום כסמל ההתנגדות להתנתקות. כתם צבע בלי כיתוב, בלי טקסט. הצבע הכתום, שנבחר בגלל היותו צבע הדגל של המועצה המקומית גוש־קטיף, הפך להיות חלק מסביבתנו. כל עוד הצבע נמצא – המסר קיים, ההתנגדות קיימת.

הבחירה בצבע לא יכלה להיות טובה יותר. ממחקרים פסיכולוגיים עולה שהכתום מתקשר לשמחה, התלהבות, חיוניות, החלטיות. הכתום מקובל מאוד בקרב צעירים, הוא תוקפני, פחות אלים מהאדום אבל בולט לעין לא פחות ממנו. הרבה פעמים צבע מזוהה עם השתייכות. לעתים תכופות הוא סמל של קבוצה. אנשים בעלי פגיעות מוחיות שאינם יכולים לבטא שמות צבעים, מגדירים צבע על־פי צבעי קבוצת כדורגל. קל יותר לזכור צבע מאשר לזכור מלים.

צילום: אלכס ליבק

הקמפיין הכתום, מלבד היותו פשוט לביצוע, ברור וחד־משמעי, נהנה גם מתקציבים גדולים ובעיקר מכוח־אדם אדיר, חדור אמונה בצדקתו ובלתי מתפשר. הכתום, בלי ספק, השתלט על הנוף הישראלי, עד כדי כך שאני זוכר שבת אחת שתוך כדי נסיעה במכונית בגליל הרגשנו כאילו משהו שונה בנוף. ואז הבנו – אחרי שבועות בירושלים פתאום לא ראינו סרטים כתומים על האנטנות של המכוניות בדרכים. האזור שבו נסענו מאוכלס ברובו בתושבים ערבים. נוסף על כך, כיוון שיהודים דתיים (שרובם ככולם מתנגדים להתנתקות) אינם נוהגים בשבת – חסרו הסרטים הכתומים. עד כדי כך הצליחו המתנגדים, שבמקום שאין בו צבע כתום חש הנוסע לרגע כמי שחולף בנוף מוכר שהשתנה בו משהו בסיסי.

עד תחילת ההתנתקות חולקו לאזרחי המדינה למעלה משני מיליון סרטים כתומים ועשרות אלפי כרזות כתומות נתלו בכל צומת מרכזי. אבל עיקר הכוח של המערכה ההסברתית הזו הוא במשאבי אנוש שערכם לא יסולא (בפז כמובן). האמונה בצדקת הדרך הוזילה את עלות המערכה. ההתלהבות האדירה של המזדהים עם הכתום והיצירתיות הבלתי נדלית שלהם היא תופעה חד־פעמית בהיקפה. הסרטים הכחולים של תומכי ההתנתקות (שמספרם גדול יותר באוכלוסייה) נראו פתטיים בהשוואה למסע הכתום, וחלק גדול מזה הוא תוצאה של בחירת הצבע הכחול, הנבלע ברקע. אם בתחילה היו רק הסרטים הכתומים על האנטנות, עד מהרה הפך כל דבר כמעט לכתום. כיפות כתומות, חולצות כתומות, צמידים, שיער כתום, ציפורניים כתומות, דגלים כתומים, קולרים כתומים לכלבים. במושב בדולח בגוש־קטיף צבעו עצים בכתום וגם את קירות הבתים. בכניסה לשכונת גילה בירושלים נתלו סרטים כתומים מענפי העצים. על גדר התיל סמוך למחסום כיסופים נתלו מאות סרטים.

הבה ונודה: אנחנו הצלמים, רובנו הגדול חסרי אג'נדה פוליטית, או לפחות איננו מנסים להראות אותה בצילומינו. אותנו מעניינת רק האסתטיקה הצילומית, הייחוד של התצלום שלנו, התחרות עם צלמים אחרים, ובעיקר חשוב לנו שמה שצילמנו יודפס בעיתון. אנחנו מוכנים לוותר על התבוננות עמוקה וביקורת פוליטית בעבור צילום טוב, גם אם הוא נוגד בהחלט את השקפת עולמנו. לכן לא עמדנו בפני מתקפת הכתומים; לאמיתו של דבר הפכנו למשת"פים שלהם, בעזרתן האדיבה של מערכות העיתונים, כמובן.

התקשורת לא עמדה בפני המתקפה הזאת. הכתום משך את הצלמים כזבובים למלכודות נייר דביקות. נדבקנו אליהן, מפרפרים, יונקים מהמתוק הזה ואיננו יכולים להתנתק. שוב נתגלו באופן בוטה יחסי הגומלין בין יצרני החדשות לקהל הצרכנים. מתנגדי ההתנתקות יצרו גירויים כתומים חדשים מדי רגע. העיתונות המצולמת התמוגגה.

הכתום תלוי מכל עבר מזה חצי שנה ויותר, אבל עונת הקטיף מבחינת הצלמים עדיין בעיצומה. אחרי הסרטים הכתומים המתבדרים ברוח (מצטלם נהדר) הופיעו אין־ספור גירויים חדשים, חלקם משעשעים ומבדרים, כמו עשן כתום שמיתמר ממטוס אולטרלייט, וחלקם מורבידיים ומעוררי חלחלה, כמו סרט כתום שנקשר בעת הלוויה למיטתו של הנרצח בפיגוע בבית־חגי, או הטלאי הכתום בצורת מגן־דוד על חולצתו של מפגין טיפש. כולם קיבלו אותו כיסוי.

כמו שקורה לא פעם במשחקי התקשורת האלה, מה שאמור להיות סמל הופך למסר עצמו, הגבולות בין הסמל למסר מיטשטשים. הכתום נעשה המסר. אין זה משנה עוד איפה נמצא הכתום ובאיזה קונטקסט הוא מוצג. כל עוד יש כתום, המטרה הושגה. הכבשים שהובאו להפגנה מול חוות השקמים רוססו בכתום. אבל אנחנו כבר לא שואלים את מי מייצגות הכבשים; העיקר שיש כתום. אם מכונית מלאה בפלסטינים, שסרט כתום מתנופף מאחוריה, עברה לפני במחסום חיזמה בכניסה לירושלים ללא כל עיכוב, מה הפלא שמתצלומים שמנסים להעביר מסר ביקורתי על הכתום נותר רק הצבע.

בכפולת תצלומים שפרסמתי במוסף "הארץ" ניסיתי להציג גם את הטירוף, האלימות וחוסר הפרופורציות של המסר הכתום בעזרת תצלומים מסוימים, אבל לאמיתו של דבר הכתם הכתום נמצא בתצלום ולפיכך המסר הועבר – ההתנגדות קיימת. על המתבונן בתצלומים לקרוא אותם כמו שהוא קורא טקסט כתוב, אבל לצערי הקוראים רק מרפרפים על התצלומים ולא באמת משתדלים להבין אותם. אם נתבונן היטב בחלקם של הסמלים הכתומים אי־אפשר להתעלם מהבוטה מכולם: דגל ישראל בצבע כתום! האם זו לא בעצם כוונת המתנגדים, להפוך את הכחול־לבן לכתום? אנחנו, שכל־כך נזהרים בכבוד הדגל, מקבלים כמובן מאליו את העיצוב מחדש שלו ואתו יחד, בנשימה אחת, בלי כל צמרמורת, את תעודות הזהות שנצבעו בכתום מול הצלמים. השחתת תעודות זהות (בגבולות הדמוקרטיה, כמובן). "בעצם זה רק גימיק", אנחנו מנחמים את עצמנו. אבל המסר האלים מקבל חשיפה ומאשר את מה שבאמת עומד מאחורי הקמפיין הכתום. זה לא קמפיין של "קוקה קולה", זה לא קמפיין של שכנוע, של "יש לנו אהבה והיא תנצח". זה קמפיין של איומים. הקמפיין קורא למרד: בואו נשנה את ההגדרות העצמיות שלנו, בכוח נקבע מה צריך לעשות, ננתץ את הסמלים הקיימים ובשינויים "קלים" נבנה מודלים מדיניים חדשים.

ברור מעל לכל ספק שהקמפיין הכתום כבש את העיתונות, אבל עדיין לא את רוב העם. הרוב בעד ההתנתקות. אבל גם אחרי ההתנתקות, הצבע הכתום יישאר אתנו.

אם כלבי השמירה של הדמוקרטיה לא יידעו לנשוך, יכול הכחול שלנו לדהות לחלוטין. וכיוון שריק פוליטי לא קיים, הכתום הבוהק, האגרסיבי, ימלא את מקומו. על עורכי העמודים בעיתונות היומית לחדול מלחשוב שהם מעצבים את ה"נשיונל ג'יאוגרפיק". אל לנו להתייפייף, לחפש את הצדדים האקזוטיים, האסתטיים והמגרים בתצלומים. אל לנו לראות את הצבעים כצבעי מלחמה של שבטים ביערות הגשם שמעבר להררי החושך.

רבותי, אלה צבעי המלחמה שלנו.

אלכס ליבק הוא חתן פרס ישראל לצילום לשנת תשס"ה

גיליון 58, ספטמבר 2005