ב-14 באפריל 99' הסתיים בקול ענות חלושה אחד הפרקים הפחות מחמיאים בעולם התקשורת הישראלי: עופר נמרודי, יושב-ראש מועצת המנהלים של "מעריב", ועמוס שוקן, המוציא לאור של "הארץ" הכריזו על "סולחה", התפייסות שהביאה את ההליכים המשפטיים ביניהם לידי סיום. חליפת המכתבים הקצרה ביניהם פורסמה ב"הארץ" וב"מעריב". "הגעתי למסקנה שאינני מחפש יותר נצחונות מסוג זה, ואני מבקש לפתוח דף חדש ביחסים בינינו", כתב נמרודי. "אני מעוניין שהיחסים בינינו ישובו להיות טובים", כתב שוקן. בשני המכתבים לא נותר זכר להאשמות החמורות שהטיחו קודם השניים איש ברעהו. הגל העכור שהציף את התקשורת הישראלית בעקבות התביעה שהגישו נמרודי ושוקן זה נגד זה והיריבות הבוטה שהתפתחה כתוצאה מכך בין "מעריב" ל"הארץ" נעלמו כלא היו.
למעשה, המכתבים מעלימים יותר משהם חושפים. מה בכל זאת מסתתר מאחוריהם?
למרות שכלי המלחמה היו מלים כתובות ובתי-משפט, החזית היתה, מן התחלה, עולם העסקים. הבסיס ליריבות בין שוקן לנמרודי הוא תחרות עסקית, שבאחד מגלגוליה הקודמים יצרה ביניהם שותפות שהתפרקה בשנת 92'. שוקן מכחיש שהפשרה עם נמרודי נוגעת ליחסיהם העסקיים: "לשאלה אם ברקע הפשרה בינינו היו מהלכים עסקיים – התשובה היא לא!". אולם הוא עצמו מוסיף: "האם 'מעריב' יכול להיות חבר במועצת העיתונות? אין הרבה עיתונים בארץ, ואני מסתכל על המציאות. המסקנה שלי: הוא לא יכול שלא להיות מיוצג. זה יכול להביא לשיתוף פעולה כלכלי בין העיתונים בעתיד".
בתקופה האחרונה רווחות הערכות שנמרודי ושוקן עשויים לשתף פעולה בתחום הפצת המקומונים. "האפשרות הזו נמצאת בדיונים בימים אלה ממש", טוען עובד בכיר ברשת שוקן. ואילו שוקן אומר: "כרגע אין שום דבר. אבל אני לא חושב שאגיד שבעתיד לעולם לא אפיץ עיתון עם 'מעריב'. אני לא פוסל את זה". פעילות כלכלית משותפת, אם כן – עם מי שרק לפני זמן מועט היה "עסוק בפעולה מתוחכמת של הסחה והשתקה... וכפה נורמות מעוותות שנועדו לשרת אינטרסים עסקיים" ("הארץ", 16.9.94) – היא בהחלט אופציה מבחינתו של מו"ל "הארץ".
▪ ▪ ▪
"מקובל עלינו", כתב שוקן לנמרודי במכתב הפשרה, "כי לא הופעלה ב'מעריב', לא על-ידיך, לא על-ידי רונאל פישר ולא על-ידי מישהו אחר, שיטה של סחיטת מפרסמים, ואנו מצטערים על כך שנגרם לכם נזק כתוצאה מהפרסום האמור. הריני להבטיחך נאמנה שהעיתון פירסם את הדברים בתום לב". כך מסיים שוקן את המסע שניהל נגד נמרודי, שבמרכזו כתבתה של בירנית גורן ב"כל העיר", ובה נטען ש"מעריב" הפעיל שיטה של סחיטת מפרסמים באמצעות תחקירים שביצע על גופים עסקיים ובעליהם. נמרודי ו"מעריב" הגישו תביעת דיבה ביוני 94', ומערכת היחסים בין נמרודי לשוקן, שהיתה טעונה בלאו הכי, התחממה עוד יותר. בשנים האחרונות לא חסך שוקן מנמרודי ביקורת מעל דפי עיתונו ובכלי תקשורת נוספים: "נמרודי רמס את כבודה של העיתונות", "מקומו של נמרודי מחוץ לעיתונות", "הציבור לא יכול לחיות עם מוציא לאור עבריין", ועוד התבטאויות, לא פחות חריפות. את הפער בין הביקורת הבוטה לניסוח הרך של מכתב הפיוס הסביר שוקן ל"העין השביעית" בגיליון הקודם: "עדיף היה מצב שבו עופר נמרודי יהיה מחוץ לעיתונות [...] אבל אחרי שהודה, הורשע ונענש, לא רציתי להיות לרודפו [...]".
הגרעין להתפייסות: המצב שנוצר בדיון על תביעת הדיבה שהגיש נמרודי נגד "הארץ". נמרודי ושוקן התייחסו ברצינות רבה למשפט שהתנהל בירושלים. לדיונים התכופים הקפידו שניהם להגיע באדיקות ועקבו באופן אישי אחר מהלך המשפט. הרושם שנוצר היה ששניהם התייחסו לבירור המשפטי כאל עימות עקרוני ואישי בין שני מו"לים שתפיסת עולמם האתית שונה. מי שעקב מקרוב אחר מהלך המשפט, שהסתיים בפשרה, התרשם ש"הארץ" נתקל בקשיים מסוימים בהוכחת טענותיו. השופט יונתן עדיאל מנע כל קשר בין המשפט לפרשת האזנות הסתר, כפי שביקשו הנתבעים. הוא גם מחק חלק מהראיות והטענות שביקשה ההגנה להגיש. נראה היה שלרשת שוקן ולשוקן עצמו השתלם להתפשר ולהשאיר את הפרשה המשפטית הזו מאחוריהם.
נמרודי כתב בחליפת המכתבים: "אני גם משוכנע שנזכה בתביעה שהגשנו", אולם באופן מפתיע, היוזמה לפשרה באה מצדו של נמרודי, כפי שטוען שוקן: "מישהו שמקורב לנמרודי פנה אלי באירוע חברתי, עוד כשעופר [נמרודי] היה בבית-הסוהר. אותו אדם אמר לי שצריך להביא את הפרשה לסיום, כי נמרודי כבר נענש על מעשיו. אותו אדם אמר שידבר עם עופר ונגיע להסדר. אחרי שיצא [מהכלא] היתה פגישה וסיכמנו בה שננסה להסדיר את העניינים בינינו".
מדוע התפשר נמרודי? מו"ל "מעריב" סירב לענות לשאלות "העין השביעית" והפנה שוב לאותו מכתב. אולי התשובה טמונה כאן: "במבט לאחור ובשים לב להסבריך אני מוכן לקבל שהאמנתם בדברים שפירסמתם [...] הגעתי למסקנה שאיני מחפש יותר נצחונות [...] על כן אני מוכן להציע שנביא את התביעה לידי סיום בדרך של מתן הודעה משותפת [...]". אולי באמת הרצון הכן, אולי החיפוש אחר לגיטימציה מחודשת מצדו של שוקן והעיתונות בכלל, אולי הפחד מפני שפן שישלפו הנתבעים מן הכובע ברגעים הקשים באמת, הביאו את נמרודי לרצות להתפשר.
▪ ▪ ▪
היה מרכיב נוסף שפעל ככל הנראה לנכונותו של נמרודי להתפשר: בדצמבר 98', בזמן שנמרודי ריצה את עונשו בכלא, התפרסמה כתבה של אורית שוחט במוסף "הארץ" בשם "תיק מוזס". שוחט העמידה סימן שאלה מעל החלטת הפרקליטות לסגור את התיק נגד ארנון מוזס. הכתבה היתה שונה באופן מוחלט מהקו שנקט "הארץ" בסיקור האזנות הסתר. האם הכתבה עמדה ברקע הפשרה בין נמרודי לשוקן? רמז לכך ניתן למצוא בחליפת המכתבים ביניהם. כותב נמרודי: "אף כי אני בדעה ש'הארץ' היה צריך לכתוב על פרשת האזנות הסתר המיוחסת ל'ידיעות אחרונות' ולבכיריו בשלב מוקדם יותר, ולא רק אחרי סגירת התיק בפרקליטות, ראיתי בחיוב פתיחות לאחרונה מצד 'הארץ' בפרשה זו". אורית שוחט אומרת שהכתבה נכתבה כתשובה לכתבתם של אמנון דנקנר ורון מיברג ב"מעריב", שהציגה את השאלה מדוע העיתונים אינם מטפלים בפרשת נוני מוזס: "אני לא יודעת אם הכתבה היתה טריגר לפשרה. אני לא חושבת שהכתבה משנה משהו אם יש צורך עסקי בין שני צדדים". האם ידעה על מגעים לפשרה באותה תקופה? "לא ידעתי, וזה גם לא נוגע לי בכלל, כי אני עוסקת בעבודה עיתונאית ולא בצדדים העסקיים". אבל שוקן, שאיתו התייעצה שוחט וגם נעזרה בו במהלך הכנת הכתבה, ידע גם ידע.
מה שנשמט מחליפת המכתבים בין שוקן לנמרודי הוא חלק נוסף בעסקת הפשרה. במהלך שנת 97' הגיש שוקן תלונה במשטרה נגד נמרודי בגין סחיטת מפרסמים ב"מעריב". במסגרת עסקת הפשרה בין הצדדים, התחייב שוקן לנסות לבטל את התלונה, שלאחר בדיקת המשטרה עבר הטיפול בה לפרקליטות מחוז תל-אביב. פניית שוקן לפרקליטות נעשתה ביום שבו הגיעו הצדדים להסדר: ב-13 באפריל 99'. הבקשה, יש לומר, הפתיעה את הפרקליטות. עד אז עזר להם שוקן, ואף הביע התעניינות בהתקדמות החקירה בתיק. מכתב התשובה החריף של הפרקליטות לשוקן נחשף בתוכנית "תיק תקשורת" ב-1 במאי: "בקשתך התקבלה אצלנו בהפתעה רבה", נכתב, "ומהרגע שמוגשת תלונה אין היא נמצאת בידיו של המתלונן". בפרקליטות הזכירו לשוקן שרק זמן קצר לפני כן העביר אליהם תצהיר חתום בידי החוקר הפרטי רפי פרידן, שלכאורה מחזק את הטענות נגד נמרודי שנכללו בתלונה של שוקן, ותצהיר זה סותר לכאורה את מה שנאמר במכתבים שהחליפו ביניהם שני המו"לים. הפרקליטות הזכירה לשוקן אחדים מהמאמרים החריפים שפירסם ב"הארץ", ובהם תקף את נמרודי. הפרקליטות מצאה שבקשתו לבטל את התלונה ומכתבי הפשרה שהחליף עם נמרודי תמוהים. "לסתירות האלה לא מצאנו הסבר או תשובה בפנייתך אלינו", כתבו לו.
שוקן אומר שחקירת הפרקליטות הסתיימה ללא תוצאות. בקרבתו טוענים שהפרקליטות "מורחת" את החקירה ושההדלפה מקורה שם ושכוונתה היתה להתנכל לו. בפרקליטות חושבים אחרת ואומרים שהתיק עדיין בטיפול ולא ברור מתי תסתיים החקירה בו. לטענתם, יש בידם מכתב תשובה משוקן שבו הוא אינו חוזר בו מבקשתו לבטל את התלונה שהגיש. שוקן סירב להגיב על כך ל"העין השביעית". כיצד מסביר שוקן את פנייתו לפרקליטות? בדוגמה אירונית מחיי משפחה: "כפי שאשה מתלוננת נגד בעלה במשטרה ולאחר מכן הם מסתדרים ומושכים את התלונה".
▪ ▪ ▪
מה, אם כן, נשאר מהטענות הקשות שהיו לשוקן נגד נמרודי? לכאורה, שום דבר. הדברים נמחקו, התאיידו, כאילו לא היו. ומה על מחויבותו הציבורית, מחויבותו לקוראי "הארץ" שבפניהם הטיח את האשמותיו הבוטות נגד נמרודי? מה על חובתו להבהיר לציבור את הנסיבות המלאות של הפשרה שאליה הגיע? מה תשובתו לטענה שרתם את עיתונו לניהול מאבק ביריב עסקי? פרופ' עמוס שפירא, ממלא-מקום נשיא מועצת העיתונות: "באופן תיאורטי, אם שופר ציבורי חושב שפלוני אויב העם, ושבתחום הציבורי הוא אסון לחברה, ואם ביום בהיר אחד הוא מתחבק איתו מכל מיני סיבות – יש כאן בעיה אתית". אבל מצד שני, שפירא מדגיש שמנקודת המבט המשפטית וגם העיתונאית, טוב עשו הצדדים שהתפשרו: "החיזיון של הגשה חפוזה של תביעות דיבה נגד עיתונים, ובמיוחד על-ידי עיתונים אחרים – היא לא לטובת העיתונות אלא להפך". שוקן אומר שההליך המשפטי, שבו הגיע להסדר, הוא די והותר: "היו שני מהלכים מקבילים: משפט אזרחי, והתלונה והחקירה במשטרה. בהליך האזרחי הגענו להסדר, וההליך השני צריך להתבטל". והצד הציבורי-אתי? שוקן מעדיף שלא לומר את דברו.
רוני דגן היא בוגרת לימודי תקשורת
גליון 21, יולי 1999
תגובה: מה יש כאן להבהיר
רוני דגן אומרת ("העין השביעית", גיליון 21) ש"הגל העכור שהציף את התקשורת הישראלית בעקבות התביעות שהגישו נמרודי ושוקן זה נגד זה, והיריבות הבוטה שהתפתחה כתוצאה מכך בין 'מעריב' ל'הארץ', נעלמו כלא היו". מי שכותב כך מגלה שאין לו מושג מה קרה בעיתונות. הגל העכור שהציף את התקשורת בא בעקבות חשיפתה של פרשת האזנות הסתר, שהיא, ולא תביעות כאלה או אחרות, עירערה מאוד את היחסים בענף.
"הבסיס ליריבות בין שוקן לנמרודי הוא תחרות עסקית, שבאחד מגלגוליה הקודמים יצרה ביניהם שותפות שהתפרקה בשנת 1992". גם זאת אמירה שאין לה שום יסוד. הבסיס ליריבות ביני לבין נמרודי לא היה תחרות עסקית, אלא אך ורק העובדה שאני הגעתי עוד במאי 1994, כחודש אחרי שהתפוצצה פרשת האזנות הסתר, למסקנה שעופר נמרודי יזם סדרה של האזנות סתר, ושהוא קונה את שתיקתם של מבצעי ההאזנות שנעצרו, רפי פרידן ויעקב צור. את הדברים האלה פירסמתי במאמר ב"הארץ" במאי 1994. באותו זמן הכחיש נמרודי בתוקף שהוא אחראי להאזנות, והפנה אצבע מאשימה לעבר "ידיעות אחרונות". מי שיקרא את מאמרי זה ימצא שהוא לא שונה בהרבה מכתב האישום שהפרקליטות הגישה נגד נמרודי יותר משנה אחר-כך, באוגוסט 1995.
אותי מעניין דבר אחד – לחשוף את האחראי להאזנות הסתר בעיתונות, ומשום שסברתי שהאחראי הוא נמרודי, פעלתי ככל שיכולתי כדי שאכן תגיע הפרשה לחקירה משטרתית ממצה (ולא למריחה משטרתית, והיתה גם אפשרות כזאת), כדי שהאחראי לפרשה ייחשף ויבוא על עונשו. למען מטרה זאת השקעתי מאמץ גדול, ולא התפלאתי שנמרודי ראה בי אויב.
לכן אין גם שום יסוד לאופן שרוני דגן מסכמת את ההסכם ביני לבין נמרודי בעניין "כל העיר": "כך מסיים שוקן את המסע שניהל נגד נמרודי, שמרכזו כתבתה של בירנית גורן ב'כל העיר', ובה נטען ש'מעריב' הפעיל שיטה של סחיטת מפרסמים באמצעות תחקירים שביצע על גופים עסקיים ובעליהם". מרכזו של המסע שלי נגד נמרודי היה פרשת האזנות הסתר, ואילו סחיטת המפרסמים היה עניין משני לחלוטין (אם כי כמובן חשוב ביותר כשלעצמו), שפורסם בכתבה ב"כל העיר". הוא הפך מרכזי בתקשורת רק בגלל תביעת הדיבה שנמרודי הגיש נגד "כל העיר". אלמלא הגיש נמרודי את התביעה, כל העניין הזה היה בכלל נשכח.
"הגרעין להתפייסות – המצב שנוצר בדיון על תביעת הדיבה שהגיש נמרודי נגד 'הארץ'", כותבת דגן. גם זה לא נכון. תביעת הדיבה שהגיש נמרודי (נגד "כל העיר", לא נגד "הארץ") יכולה היתה להסתיים בפסק דין או בהסדר לפני פסק דין. משיקולים שונים של הצדדים היא הסתיימה בהסדר, אולי כי כל צד חשש מתוצאה לא נוחה אפשרית, אולי מטעם אחר. אנו מחויבים לשיטה שבה האמת נקבעת לא על-ידי עובדיה יוסף, לא על-ידי מועצת חכמים, ואפילו לא על-ידי – אלא על-ידי בית-המשפט. לעובדה הזאת יש משקל כשעושים הסדר בתביעת דיבה.
אבל אין בין הסדר זה ובין גרעין ההתפייסות ולא כלום. הגרעין להתפייסות הוא העובדה שפרשת האזנות הסתר נחשפה, שכתב האישום הוגש, שנמרודי הודה במעשים שקודם לכן הכחיש ושפסק דין ועונש סיימו את הפרשה. מבחינתי פרשת האזנות הסתר, שהתחילה בשנת 1994 וגרמה לעימות קשה ביני לבין נמרודי, הסתיימה כפי שצריכה היתה להסתיים.
"והצד הציבורי-אתי? שוקן מעדיף שלא לומר את דברו". שוב אמירה חסרת יסוד של דגן. הרי לגיליון הקודם של "העין השביעית" נתתי תגובה מפורטת דווקא בעניין זה. אחזור כאן על עיקרה. נכון, עדיף שעופר נמרודי לא יעמוד בראש עיתון חשוב, ולא יהיה בעל עמדה בעיתונות בכלל. כך חשב אהוד ברק בעניין אריה דרעי, ויש סיכוי שהשיג את מטרתו – להוציא את דרעי מן הפוליטיקה הישראלית. אבל אותו אהוד ברק (כשהיה מועמד לראשות הממשלה) רץ, יחד עם רעייתו, ועם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו ורעייתו, ועם המועמד הנוסף לראשות הממשלה יצחק מרדכי ורעייתו, ועם נשיא המדינה עזר וייצמן ורעייתו לחגיגת נישואיו של עופר נמרודי. כולם הזדרזו פן ייפקד מקומם מן האירוע שנחגג ברוב עם עם כל הצמרת החברתית והכלכלית של ישראל, זמן קצר ביותר אחרי שנמרודי גמר לרצות את עונשו.
מה ההבדל בין דרעי לעופר נמרודי? אני לא בטוח שאני מבין את ההבדל, ואולי אפשר לשאול גם מה ההבדל בין שניהם לבין אלי הורוביץ (יש לפחות הבדל אחד – פסק הדין נגד נמרודי הוא חלוט לאחר הודאה, שני המורשעים האחרים כופרים באשמה ומערערים). אבל מה אומר לי הצדיק עמוס שפירא? "אם שופר ציבורי חושב שפלוני אויב העם ושתחום הציבורי הוא אסון לחברה, ואז יום בהיר אחד הוא מתחבק איתו מכל מיני סיבות – יש כאן בעיה אתית". אז ראשית אני שואל את עמוס שפירא: מה דעתך אתה על עופר נמרודי ועל מקומו בעיתונות? ואם דעתך היא כמו החלטת בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות (וכמו דעתי), שלנמרודי אין מקום בעיתונות, האם הפסקת לקרוא "מעריב"? האם קראת לאחרים להפסיק לקרוא "מעריב"? האם קראת למפרסמים לא לפרסם "במעריב"? עד כמה שידוע לי, עמוס שפירא לא עשה אף אחד מאלה. מדוע, אם כן, אני צריך להפסיק לקרוא "מעריב"?
כשראש הממשלה לא ניתק את קשריו עם "מעריב", כשסגן נשיא מועצת העיתונות אף הוא ממשיך לראות ב"מעריב" עיתון, כשכל הקוראים והמפרסמים עושים גם הם כך, אני צריך להיות הדון קישוט היחיד שיעמוד בהפגנה עם שלט מול משרד ראש הממשלה ומול מועצת העיתונות, לאמור "נמרודי ודרעי זה אותו דבר"? אני צריך להיות זה שילך למפרסמים ב"מעריב" ולומר להם שעליהם להימנע מכך עד שמועצת מנהלי העיתון תחליף את המו"ל? מעבר להיבטים עקרוניים של חופש הביטוי, הרי מצבי כאן גרוע הרבה יותר ממצבו של עמוס שפירא ושל שאר הצדיקים מן "העין השביעית" ומן המכון לדמוקרטיה. הרי כשאני מנהל מאבק (שמצליח) להביא לחשיפת נמרודי כאחראי לפרשת האזנות הסתר, כותבת עלי רוני דגן ש"הבסיס ליריבות הוא תחרות עסקית". ברור שאם אפגין עם השלטים האלה, גם אז היא תאמר, ויאמרו אחרים, שעמדתי מונעת מאינטרס עסקי (אבל אם לא אפגין עם השלטים האלה היא תשאל אותו: מה עם העמדה המוסרית שלך?).
והנה האינטרס העסקי. האם אני יכול להתעלם מכך שהציבור הישראלי על ראשיו ופשוטיו ממשיך להתייחס ל"מעריב" כאל עיתון לגיטימי ואל נמרודי כמוציא-לאור שלו? עמוס שפירא לא מתעלם מכך – עובדה שלא קרא לגרש את "מעריב" ממועצת העיתונות שהוא עומד בראשה. אם הוא לא עשה זאת, אני צריך לעשות זאת?
איני יודע אם פרסום הכתבה של אורית שוחט על מעורבות אפשרית של ראשי "ידיעות אחרונות" השפיעה על נכונותו של נמרודי להתפשר במשפט "מעריב"-"כל העיר", כפי שמשערת דגן, אבל אילו הייתי נמרודי הייתי מסיק מן הפרסום את המסקנה הנכונה – שמערכת "הארץ" אינה נותנת שום שירותים זולת על-פי האינטרס של הקוראים ואינטרס הציבור כפי שהיא מבינה אותם בתום לב. מערכת "הארץ" מעולם לא נתנה, ולא תיתן, שירותים לאיזה שהוא אינטרס עסקי אפשרי של בעלי העיתון, או של המוציא-לאור. מכאן, אילו הייתי נמרודי, הייתי מסיק גם שהפעולה העיתונאית של "הארץ" בפרשת האזנות הסתר, אף שאולי הזיקה מאוד לנמרודי, ולא הונעה משום טעם זולת האינטרס הציבורי לחשוף את מזמיני האזנות הסתר בתקשורת.
אבל מה שאני כן יודע בבירור הוא שאין שום יסוד בדבריה של דגן, שבחודשים שאורית שוחט עבדה על הכתבה שלה, "שוקן, שאיתו התייעצה שוחט וגם נעזרה בו במהלך הכנת הכתבה, ידע גם ידע" על הפשרה המתרקמת עם נמרודי בעניין התביעה נגד "כל העיר". ביום פרסום הכתבה של אורית שוחט, 18 בדצמבר 1998, לא היו כל מגעים ביני לבין נמרודי על הסדר, והמשפט בירושלים היה אחרי סיכום הצדדים והמתנה לפסק דין. אלא שיותר מחודש לאחר פרסום הכתבה, ביום 25 בינואר 1999, בקבלת פנים לכבוד ראש העיר החדש של תל-אביב, רון חולדאי, בביתו של ישראל בורוביץ, פנתה אלי תמי מוזס ואמרה לי שלדעתה הגיע הזמן לגמור את היריבות עם נמרודי. השבתי לה אז שאין לי יריבות עם נמרודי, שפרשת האזנות הסתר היתה בעיני פרשה חמורה מאוד וראיתי חובה לעשות כל מאמץ לחשוף אותה, אבל שאחרי שנמרודי הודה באחריותו והורשע, אין לי כל כוונה להמשיך לעסוק בעניין, ושהדבר היחיד העומד בינינו הוא תביעה של "מעריב" נגד "כל העיר" שמחייבת אותי לעשות כל מאמץ לא להפסיד במשפט. תמי מוזס השיבה שלדעתה נמרודי מעוניין להגיע להסדר בתביעה, והיא תשוחח איתו. מאז החלו השיחות בינינו על הסדר.
דגן שואלת: "מה, אם כן, נשאר מהטענות הקשות שהיו לשוקן נגד נמרודי?", והיא משיבה: "לכאורה, שום דבר". זה פשוט לא נכון – מן הטענה המרכזית שלי נגד נמרודי, שהוא הזמין והשתמש בהאזנות סתר וקנה את שתיקת המבצעים, נשאר כל מה שצריך היה להישאר – כתב אישום, הודאה, הרשעה ועונש. נכון, לכיתת יורים לא הגענו הפעם. חשוב להדגיש – העניין הזה היה העניין המרכזי שעסקתי בו בקשר לנמרודי בחמש השנים האחרונות.
עניין סחיטת המפרסמים לא היה חלק מן "הטענות הקשות שהיו לשוקן נגד נמרודי". עניין זה עלה בכתבה של העיתונאית בירנית גורן ב"כל העיר", ואני נכנסתי לעובי קורתו רק כשהיינו צריכים להתגונן מפני תביעת דיבה שהגישו "מעריב" ונמרודי נגד "כל העיר". בסוף ההליך המשפטי חשבנו שיש אפשרות שבית-המשפט יקבע שלא הצלחנו להוכיח את מה שנמרודי טען ש"כל העיר" פירסם. מכאן ההסדר.
עוד שואלת דגן: "ומה על מחויבותו הציבורית, מחויבותו לקוראי 'הארץ' שבפניהם הטיח את האשמותיו הבוטות נגד נמרודי?". נדמה לי שמצבי כאן מצוין. מה שאמרתי לקוראי "הארץ" שנמרודי עשה הוכח כנכון.
"ומה על חובתו להבהיר לציבור את הנסיבות המלאות של הפשרה שאליה הגיע" – מה יש כאן להבהיר? ניהלנו משפט, יכולנו לזכות, יכולנו להפסיד, ויכולנו להגיע להסדר. הגענו להסדר כי חששנו שיש הסתברות מסוימת גם להפסד.
ואחרי כל זה לדגן יש עוד חוצפה לשאול, "מה תשובתו לטענה שרתם את עיתונו לניהול מאבק ביריב עסקי?". איך שלא נסתכל על הפרשה, אצל דגן אני מפסיד. אם ניהלתי מסע לחשוף את אחריותו של עופר נמרודי לפרשת האזנות הסתר, עשיתי זאת בגלל יריבות עסקית. אם כל טענותי הוכחו אחת לאחת, והוא הודה ונענש, באיזו זכות גם אני (ולא רק אהוד ברק) מדבר איתו? מה עם המוסר? אם התפשרתי כי אולי חששתי מהסדר, מי יודע מה אני מסתיר.
רוני דגן כתבה תוך התעלמות מן השורש (פרשת האזנות הסתר) של נושא כתבתה – יחסי שוקן-נמרודי. היא הסתפקה באירוע האחרון (הפשרה בהליך המשפטי של "מעריב" נגד "כל העיר"), המציאה תיאוריות חסרות יסוד ("הגרעין להתפייסות – המצב שנוצר בדיון על תביעת הדיבה", בעוד שהגרעין להתפייסות הוא ההודאה של נמרודי בהזמנת ההאזנות), לא בדקה עובדות פשוטות (מתי, למשל, פורסמה הכתבה של אורית שוחט, ומתי נעשה ההסדר עם נמרודי) וכתבה לכן דברים חסרי יסוד.
ומ"בוגרת לימודי תקשורת" נעבור אל אשת התקשורת הוותיקה כרמית גיא. קצת קשה להאמין ששנים היא מכניסה את "הארץ" לביתה ועדיין לא עמדה על טיבו.
מה היא טוענת כלפינו? אמנם דיווחנו כהלכה מבחינה חדשותית על מערכת הבחירות, ואמנם מעמודי הדעות של "הארץ" ממילא מצפים ל"מקסימום דעות", אבל הדעות, אבוי, "לא ניתנו במידת האיפוק והשכנוע התרבותי ש'הארץ' מתהדר בהם, אלא במהלומות פטיש על הראש. לא עבר יום שבו לא נאמר לנו עד כמה בנימין נתניהו מסוכן לציבור, אין לו קווים אדומים בדרך לכיבוש מחודש על ראשות הממשלה, הוא עלול להמיט עלינו אסון, הוא ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה, אין לו שום הישג בשלוש שנותיו, ואפילו כתכמן הוא נחשף ונכשל".
לא בדקתי אם כל הטענות האלה נטענו כלפי נתניהו, אבל אם עשינו זאת, מה לא בסדר? הרי ברור ש"הארץ" היה בדעה שכהונתו של נתניהו היתה כהונה מזיקה, שהמשכה הוא סיכון ממשי לתהליך השלום, לדמותה של ישראל ולקשריה עם שכניה ועם העולם. כך חשבנו וגם אמרנו זאת. ממתי "הארץ" מסתיר את דעתו, ממתי אינו אומר אותה וגם בצורה בוטה?
במה שכתב דורון רוזנבלום לא היו שום חרפות וגידופים כלפי נתניהו. אני מציע ש"העין השביעית" תפרסם לקוראיה מחדש את הטור הקצר של רוזנבלום "באתי, הרסתי, הלכתי" שכתב אחרי מפלתו של נתניהו. אני בטוח שאף קורא לא יראה בו משהו מביך. אכן נתניהו בא, הרס והלך. אחריו ישראל זקוקה לשיקום.
כנראה הקלקול של רשות-השידור, שכבר אסור לומר בה שום דבר (אפילו הוא אמת) אם אינו מאוזן על-ידי היפוכו (ואפילו הוא שקר), דבק בכרמית גיא והוא היסוד לטענותיה.
ומה פסול בעמדת "הארץ" כלפי יצחק מרדכי? עמדת "הארץ" היתה שאין מקום למפלגת המרכז, הוא אמר אותה – מדוע זה פסול? האם "הארץ" חייב לתת הזדמנות לכל תופעה מיותרת רק כי כך פועלת שיטת מילוי זמן השידור של כרמית גיא? מדוע אסור לעיתון להפעיל שיפוט, עמדה וניסיון של שנים? הרי בשביל זה בדיוק קיים עיתון מסוגו של "הארץ" ולא בשביל להיות חמוד עם קפה הבוקר.
ובמה עוד "הארץ" לא בסדר בעיני גיא? זה שהמלצנו בפני קוראי העיתון להצביע בעבור ברק, זה בסדר, "כי במדינות רבות במערב זה מקובל" (כאילו שצריך להיות אכפת לנו אם זה מקובל או לא), אבל עשינו זאת בעוצמת ביטוי גדולה ובשפה משוחררת מסייגים, ולא באנדרסטייטמנט.
חבל שכרמית גיא לא מבינה שאנדרסטייטמנט יכול להיות גם ביטוי בעוצמה מוחצת, וממילא מדוע לא לומר דברים נחרצים, ברורים, אפילו בוטים, כשיש מה לומר? האם מה שעמד על כף המאזניים לא הצדיק זאת? מי שמכיר את "הארץ" יודע שבמשך שנות קיומו הוא היה נחרץ, ברור ובוטה בכתיבתו על לא מעט עניינים.
כדי לחזק את התיזה לא בוחלת גיא בהחשדה של "הארץ" שהוא התחפש למפרסמי מודעות אנונימיות של תמיכה בברק. קשה להבין איך מישהו יכול להעלות חשד כל-כך מרושע ומטופש. האם גיא עד כדי כך אטומה שלא חשה באווירת החירום שאחזה ברבים בישראל לנוכח האפשרות שבנימין נתניהו ייבחר מחדש?
קשה להבין מה הצורך ב"העין השביעית" אם הוא הפך לעיתון שכתבה מנותקת כליל מן העובדות כמו זו של רוני דגן, וכתבה שמעידה על כותבתה שכלל אינה מבינה מהו עיתון מסוגו של "הארץ", יכולות להופיע בו.
עמוס שוקן
הכותב הוא מו"ל "הארץ"
גיליון 22, ספטמבר 1999