כשעופר נמרודי נכנס לתפקיד הכפול של מו"ל ועורך ראשי ב"מעריב", בפברואר 92', הוא מצא עיתון במצב קשה מאוד, כמעט אנוש. בתקופה קצרה יחסית התחלפו עורכים בשרשרת, המו"ל הזר רוברט מקסוול נמצא מת בלב ים, הגירעון הקופתי היה גבוה והתפוצה ירדה לשפל חסר תקדים של 87,000 גליונות בסוף השבוע. הפורמט היה מיושן, התכנים סירבו להתרומם ועובדים ותיקים בעיתון חשבו לעזוב. במסדרונות המבנה הישן ברחוב קרליבך שררה אווירת נכאים. "מעריב היה כמעט גוף נטול רוח חיים", סיפר העורך הנוכחי, יעקב ארז, לבית-המשפט כאשר נתן עדות אופי לטובת הנאשם. יוסף (טומי) לפיד, בכיר הפובליציסטים בעיתון, מאשר: "המצב היה מאוד קשה, ולא נראה אז כיצד יוכל 'מעריב' להיחלץ ממנו".
על רקע תנאי הפתיחה האלה יתקשו גם יריביו הגדולים של נמרודי להתכחש לתנופה שהעניק לעיתון: לעובדיו, לתפוצתו, לתכניו ולמצבו הכלכלי. לפיד: "הוא השקיע הרבה מאוד כסף והרבה מאמץ ניהולי ופרסומי, וכך חידש את התחרות הקלאסית עם 'ידיעות אחרונות'. שוכחים היום שעד בואו הפסיקו זה מכבר להזכיר את 'מעריב' בנשימה אחת עם 'ידיעות'. הוא בפירוש עבד כדי ליצור מחדש את העימות עם 'ידיעות אחרונות'. הוא הנהיג שיטות אדמיניסטרציה חדשות, שינה את מחלקת המנויים והגדיל את הפרסום. הוא גם הרבה לעודד את רוחם הנכאה של העובדים בכינוסים משותפים. ברור שזה היה הפרויקט הגדול של חייו. אני חושב שאדם כמוני, שהשקיע את כל חייו ב'מעריב', שמח מאוד שבא מו"ל שמציל את העיתון מכליה".
נמרודי השקיע כספים ומאמץ בגיוס עיתונאים חדשים שסגנונם שונה, חדשני וצעיר יותר מהסגנון שרווח ב"מעריב" עד אז. בין הבולטים: חמי שלו, משה נגבי, רון מיברג, אמנון דנקנר, אדם ברוך, גל אוחובסקי, ציפה קמפינסקי, אורנה קדוש ואמנון רבי. אחד מהכוחות החדשים האלה היה הכתב הפוליטי שלום ירושלמי: "המו"מ איתי היה ממושך ואני יכול להעיד שהוא (נמרודי) השקיע את כל כולו להביא את מי שהוא רוצה. הוא החדיר בנו המון מוטיבציה, הבטיח תנאים טובים והראה המון נכונות". לפיד: "הוא אמנם הביא כוחות חדשים, אבל הקפיד לשמור על חוט השדרה המקורי. הכימיה בין השניים היתה נכונה והכי חשוב שהוא החזיר את האמון של העובדים ש'מעריב' יכול לקום לתחייה. עיתון ללא רוח חיים מלחמתית נדון לכליה וראינו מספיק עיתונים כאלה. מבחינה זו, אין ספק שתרומתו גדולה מאוד ליצירה של 'מעריב' כפי שהוא כיום".
היו חששות לבוא ולעבוד תחתיו?
ירושלמי: "בהחלט ניסו להפחיד אנשים חדשים שבאו. אמרו לנו שלא נוכל להתבטא בחופשיות, שניאלץ להיכנע לאילוצים שונים ולמחויבויות של אנשי עסקים. בדיעבד, לא היה ולא נברא. מעולם לא מחקו לי שורה ב'מעריב'. מבחינה זו מאוד הופתעתי".
נמרודי הפך את צורתו החיצונית של העיתון על פיה. הוא רכש מכונת צבע, השביח את צילומי הצבע והכריע בעד אימוץ פורמט של טבלואיד, בדומה ל"ידיעות אחרונות". ירושלמי: "זו מהפכה שלא היתה כמוה. מספיק לקחת 'מעריב' מלפני עשר שנים - סדינים גדולים, עיתון בלי צבע, ולהשוות לצורתו עכשיו - בהגשה, בסגנון, בכתיבה. העיתון היום פונה לקהל רחב הרבה יותר".
מאיר שניצר, מבקר הטלוויזיה של העיתון, הובא ל"מעריב" רק ב-93', אך עקב אחרי העיתון בגלגוליו הקודמים. כעורך "העיר" בסוף שנות השמונים הקפיד לקרוא בעיון רב את כל העיתונים. למען הדיוק, כמעט את כולם: "אני זוכר שהגעתי לסיכום עם סגני, אביב הברון, שאני קורא את כל העיתונים - 'ידיעות', 'הארץ', 'דבר', 'על המשמר' ואחרים, בתנאי שהוא קורא את 'מעריב'. פשוט רציתי שישחרר אותי מזה. זו משימה שלא יכולתי לעמוד בה. מבחינות רבות, 'מעריב' נכנס לשנות התשעים בדיוק עם אותה גישה שהנחתה אותו בשנות החמישים והשישים, כלומר 'מעריב' כמי שמנהל את המדינה, שקובע לקברניטים את סדר היום. הכתיבה היתה פומפוזית, הגישה היתה ירחמיאלית והפורמט היה מיושן מאוד.
"נמרודי הבין שהמגרש התקשורתי השתנה לגמרי, שהיום צריך למכור את המוצר, ששיווק מתחיל מהמוצר עצמו. הטיפול שלו בחומרים היה מהיר ומחודד מאוד. למרות שלא בא מעיתונות הוא גילה מקצוענות גדולה והביט כל הזמן קדימה בלונג-שוט. הוא שינה את הגישה החדשותית והקפיד על בחירת כותרות חזקות יותר. הוא הגדיל את מספר המוספים, והשקיע בבחירת נושאים רלבנטיים יותר לכתבות. כמעט בכל תחום, הוא שינה את דרך החשיבה".
מה היה המשקל של אישיותו?
הרוח שהביא איתו היתה סוחפת וגורפת. אין ספק שהוא כוכב של כריזמה. מבחינה זאת, זה חשוב אפילו יותר מהכסף: החזון לדחוף את העיתון קדימה.
יעקב ארז, העורך כיום, סירב להתראיין לכתבה זו והפנה אותי לעדותו במשפט נמרודי, מה-17.6 השנה. שם, בתשובה לשאלה של דן אבי-יצחק על תרומתו של נמרודי ל"מעריב", השיב: "אני פעם אמרתי למישהו שאת הקשר הזה של עופר לעיתון אני יכול להמשיל רק לקשר של מישהו שמחזר אחרי אשה שהיא בבת-עינו. והוא מחזר אחריה הרבה זמן, ובסוף מצליח להגשים את חלומו, ואחר-כך קורה מה שקורה. זה היה קשר של אהבה, אתה ראית את הדברים. הוא הביא חברים שלו לראות את העיתון. זה נראה לי מוזר. אני לא הבאתי חברים שלי לראות את העיתון. אתה ראית שהאיש הזה נקשר לעיתון: לא עסקית, לא מקצועית, אלא רגשית". את התוצאה, עלייה של 76 אחוז בתפוצה בפרק זמן קצר, מתאר ארז כ"משאת נפש, הגשמת חלום".
רונאל פישר, תחקירן המוסף "סופשבוע": "נדמה לי שאין ספק שבתחום של חקירות עיתונאיות 'מעריב' חולל מהפכה של ממש מאז תקופת נמרודי. המהפכה הזאת חרגה גם מ'מעריב' והשפיעה על העיתונות כולה. היו שותפים לה הרבה מאוד גורמים בעיתון, ביניהם יעקב ארז, אמנון רבי וגם אני, אבל אין ספק שהיא חסתה בצל ההסכמה, הגיבוי והעידוד שנתן עופר נמרודי. הוא ראה בעשייה הזאת חשיבות מיוחדת מהמדרגה הראשונה, ממש "נשמת אפו" של העיתון.
"הייתי אומר שהתרומה המרכזית של נמרודי היתה בהפעלת שיקול דעת בפרשיות השונות, כשנקודת המוצא היא שמדובר באדם משכיל בעל ידע נרחב בתחומים שונים כגון כלכלה, משפטים. בעיני היה הכרחי לעשות שימוש בידע הרחב שלו ובשיקול הדעת שלו במקרים קשים. כדוגמה אני יכול לתת את פרשת הדם האתיופי. לא היתה לנו שאלה אם הסיפור הזה מתאים לפרסום עיתונאי מההבטים הרגילים של דיבה, אבל נדרש שיקול דעת חזק דווקא כיוון שנוצרה תחושה שפרסום של פצע מוגלתי כל-כך יכול לגרום סבל וחוסר צדק להרבה אנשים. בעניין הזה נמרודי נדרש לשיקול דעת חזק. בדיעבד הליבון המשותף הוכיח את עצמו ואני למדתי שפעלנו כשורה".
אבנר הופשטיין הוא כתב העיתון "ירושלים"
גיליון מיוחד, אוגוסט 1998