אפרורית ומאופקת התנהלה לה מהדורת "מבט" מן ה-3 במרץ, 1997. הימים ימי ההמתנה המתמשכת לתוצאות החקירה המשטרתית בפרשת בר-און, וכבר מתקציר הידיעות הפותח של חיים יבין ניתן היה להבין שצפויה מהדורה בלתי מסעירה בעליל: תככים פנימיים בליכוד בעקבות ישיבת מרכז מאמש (כתבה ודברי פרשנות באורך 8.5 דקות), עניין הר-חומה והשפעתו על האווירה בשטחים (שתי כתבות בנות שלוש דקות כל אחת), קריאת שרון לממשלת ליכוד לאומי (שלוש דקות) וחקירת המשטרה בעניין הפרוטוקול שהודלף מישיבת הממשלה שבה הוחלט על מינוי בר-און (שתי כתבות בנות שלוש דקות כל אחת).
דקות ספורות לפני תום המהדורה, פנה יבין למצלמה ואמר: "הבה נדבר קצת על קופים". כך במלים אלו, נפתח פרק חדשות החוץ, ובו ידיעה בת דקה על שכפולם הגנטי של קופים מתאי עוברים (תמונות תקריב ממושכות על פניהם של קופיפים משוכפלים); ידיעה בת 45 שניות על עליית המתח באלבניה (תמונות של שוטרים אלבנים משועממי מבט מפטרלים באטיות ברחובות ריקים מאדם); ואז הפטיר יבין ביובש למצלמה: "מספר ההרוגים ברעידת אדמה באיראן הגיע ל-965". על רקע תמונות של איראנים מתייפחים הקוברים את מתיהם בשלג, המשיך יבין וסיפר ש"יותר מ-2,500 בני-אדם נפגעו ברעש העז שפקד את צפון-מערב איראן בשבת ורבבות נותרו ללא קורת גג". אורך הידיעה כולה – עשרים שניות בדיוק.
יותר משנתיים לאחר מכן, כשמסופר לחיים יבין, ומאוחר יותר לאורן נהרי, עורך חדשות החוץ של הערוץ הראשון אז והיום, על המהדורה ההיא, מגיבים שניהם ספונטנית בהשערה כי זה היה follow-up, קרי – ידיעת המשך לידיעה שכבר שודרה על אותה רעידת אדמה. אלא שיש כאן להסיר ספקות: אותן עשרים שניות בשולי המהדורה, בלי שהדבר הוזכר אף בתקציר הפותח, ולאחר סקירה נינוחה על קופים ושכפולים, היו הפעם הראשונה שבה התייחס מחלקת החדשות של הערוץ הראשון לרעידת האדמה באיראן על מאות, וכפי שמתברר לאחר מכן – קרוב לאלפיים, הרוגיה.
יותר משנתיים לאחר מכן, נראה שאין חדש על פני שולחנות העריכה של הערוץ הראשון: עשרים שניות בדיוק הקדישה מהדורת "מבט" מיום 10.11.99 לידיעה בדבר יותר מ-7,000 הרוגים בסופת הצקלון בהודו. זה היה חמש דקות לפני תום המהדורה, ולאחר דיווח נרחב יותר על, למשל, הופעתה של הבנקאית גליה מאור ברשימת "הנשים המשפיעות ביותר בעולם" שפירסם השבועון "ניוזוויק". מאוחר יותר באותו ערב, בתקציר החדשות של מהדורת "מהיום למחר", כבר לא היה לאותו אסון קטלני בהודו כל זכר. תחת זאת זכו הצופים לראות צילומים מפורטים של עבודות הבנייה הנעשות בימים אלה סמוך למוזיאון תל-אביב לשם הרחבתו.
הייררכיה חדשותית מקאברית-משהו זו נמשכה אף ביום שלמחרת, בעיתונות הכתובה: "מעריב" הקדיש להרג האלפים בהודו עשר שורות בתחתית עמ' 22, "הארץ" פירסם ידיעה בעלת נפח דומה בעמ' 11, ו"ידיעות אחרונות" לא הקדיש לנושא אף לא מלה אחת: ביקור הילרי וצ'לסי קלינטון בארץ, על האתרים שראו ואף המנות שהוגשו על שולחנן ("ידיעות אחרונות" מאותו יום) עיניין את שלושת העיתונים הרבה יותר.
חודשיים לפני כן, הפסד של נבחרת ישראל בכדורגל לנבחרת קפריסין נראה חשוב לשלושת העיתונים לאין ערוך יותר מעשרות גופות מושחתות וראשים ערופים שנראו באותו יום במזרח טימור: ההפסד בקפריסין בעמוד הראשון, הטבח בטימור אי-שם בשולי הגיליון. וגם כאן יש להסיר מיד ספקות – דיווחים אלה על הטבח בטימור לא היו בגדר "ידיעת המשך" למה שכבר דווח, אלא התייחסות תקשורתית ראשונה לאסון.
איור: רותו מודן
אפשר גם ליטול לדוגמה את מצוקת אזרחי צ'צ'ניה בשל ההתקפות הרוסיות האוויריות על עריהם ועל כפריהם בשלושת החודשים האחרונים: "מעריב" מיום 28.10.99 מוצא לנכון לדווח רק בשולי עמ' 17 על "יותר מ-100 הרוגים במתקפה אווירית רוסית על גרוזני", כשהעמוד הראשון מעדיף לחגוג עם הכותרת: "מנפלאות ארץ הקודש: קשישה חולה אנושה הובאה למות בארץ – והחלימה", בלוויית תמונה של הקשישה בת המזל. ואילו "הארץ", שלושה ימים לפני כן, מבשר בצנעה רבה בעמ' 9 על "27 הרוגים בהפצצה על כפר צ'צ'ני", כשבלבו של העמוד הראשון נדונה בהרחבה הסוגיה הבאה: "הצרפתים לא מבינים למה שופטים את המורה מוריאל פ'", מורה באחת מעיירות צרפת החולקת את יצועה עם אחד מתלמידיה.
כשעשרות אנשים נהרגו בתחילת אוקטובר האחרון בהתנגשות רכבות בלונדון, דיווח על כך "הארץ" בירכתי עמ' 9, בידיעה קטנה בהרבה מתמונתה של מיס עולם לינור אברג'יל שהתנוססה בעמוד הראשון באותו יום, למחרת הרשעתו של שלמה נור. "ידיעות אחרונות" נזכר באסון הרכבות בלונדון רק למחרת, ודיווח עליו בתחתית עמ' 8. ב"מעריב" לא היה לאסון זה כל זכר.
ב"מעריב" אף לא היה זכר לרעידת האדמה הנוראה באפגניסטן מפברואר 1998, אשר קטלה את חייהם של אלפים. "ידיעות אחרונות" דיווח עליה לראשונה שבוע לאחר שהתרחשה, בעמ' 22, וב-27 מלים. "הארץ" נתן ידיעה מפורטת יותר, אם כי, כהרגלו, בעמוד האחרון.
"מבט" עם חיים יבין, אם כן, איננו יוצא דופן בדחיקת דיווחי אסונות עולמיים לשוליים, אם כי שם, כמו גם בחדשות ערוץ 2, הדבר מומחש ביתר חריפות עקב היות סדר הידיעה כפוי על הצופה, שאינו יכול, כבקריאת עיתון, לפתוח מיד במדור חדשות החוץ. יש ובמהדורות הטלוויזיוניות האלה משמשים דיווחי האסונות הקטלניים פרולוג לתחזית מזג האוויר: אלפי סינים מוצפים בנהרות כלהקת החימום למופע של דני רופ.
כמעט כל אנשי חדשות החוץ שרואיינו לצורך רשימה זו ידעו לצטט איזשהו חוק תקשורתי בלתי כתוב שלפיו (בשינויים גיאוגרפיים ומספריים קלים ממרואיין למרואיין) "300 אלף הרוגים בבנגלדש שווים ל-200 באטלנטה שווים להרוג אחד בירושלים". ההבדל שעליו התבקשו במיוחד להרחיב את הדיבור הוא זה שבין אטלנטה לבנגלדש.
"זה לא יפה, אבל זה טבעי", אומר בחיוך עצוב גדעון רמז, עורך ומגיש "יומן חוץ" של קול-ישראל. "אין כאן כל-כך עניין של גזענות, כמו של קרבה תרבותית/אתנית/גיאוגרפית".
לעומת רמז שולל ערד ניר, עורך חדשות החוץ של ערוץ 2, את טיעון הקרבה התרבותית, ומציע תחתיו את ההסבר הבא: "הרבה יותר קל לנו להתחבר לאטלנטה מאשר לבנגלדש, משום שבבנגלדש זה צפוי, במובן מסוים, ש-300 אלף ימותו בהקשר זה או אחר, ונצקצק בשפתיים, כי זו מהות החיים שם כפי שהיא נראית מכאן, ואין זה מפתיע ואין זה חדש שאנשים מתים שם בהמוניהם, אם ברעב, אם במלחמת אזרחים, או מפגע טבע, או בהעדר טיפול רפואי נאות. זה לא ניוז שמתים בבנגלדש. אבל ש-200 אנשים מתים בארה"ב, על רקע הפיתוח והתיעוש בארה"ב, זה כבר מפתיע, לזה כבר יש ערך חדשותי". דברים ברוח דומה אומר גם אורן נהרי, והוא אף אינו מהסס להשתמש באותה מלה שהרתיעה את גדעון רמז. "יש כאן גזענות מערכתית מסוימת", כך נהרי, "אם טובעת מעבורת בבנגלדש ויש בה 500 הרוגים זה נראה לנו סיפור טבעי כי זה קורה הרבה".
זהו אחד הגורמים, אם כן, לסמיכות התקשורתית הצורמת בין היקף הדיווח על מיתות המוניות באזורים מוכי אסונות ובין דיווחים שגרתיים על שער המטבע או גובה הגלים: רוטיניות של אירוע, מחריד ככל שיהיה, שוחקת את העניין בו, והרי עניין, אחרי הכל, הוא מה שעורך החדשות המצוי רואה את חובתו לספק. הוא גם אמור, כמובן, לדווח על "דברים חשובים", אבל עד כמה "חשוב" בעיני עורך החדשות הישראלי יומו השמיני של עוד שיטפון בבנגלדש, או יומה השלישי של עוד מלחמת אזרחים בזאיר, ובעצם – עד כמה חשוב בעיניו אף יומם הראשון של אירועים חוזרים ונשנים שכאלה? "באיזשהו מקום", מודה בגילוי לב ערן בן-פורת, עורך החדשות של ערוץ 2, "כשזה רוטיני זה גם מאבד בעיני מחשיבותו. אם אני אשדר מדי יום את 200 ההרוגים בבנגלדש, אתחיל להיראות טרחן. אינני בא לייצר מניפסט, אלא לספר את מה שחדש ומעניין וחשוב מספיק כדי להכניס לסד הזמנים הקשה שאנו נתונים בו מדי ערב".
דבריו של בן-פורת מתקשרים לגורם נוסף, עמוק יותר, המגמד אצלנו את דיווחי האסונות המתרחשים בעולם, והוא הקלילות הכללית שבה נתפס במרבית כלי התקשורת תפקידו של דסק החוץ. כדברי יעל עינב, כתבת חדשות החוץ של הערוץ הראשון, "מצפים מאיתנו לאלמנט בידורי, פיקנטי, משהו שיתבלן את המהדורה, שלא תהיה שלמה בלי איזו ביאנלה בוונציה או משהו כזה".
מחקר שעשה דוד ויצטום העלה שמצד אחד, מתוך 57 כתבות ספורט שנקלטו בבניין הטלוויזיה הישראלית מגרמניה בשנת 1998, שודרו 56, ומאידך, מתוך 41 כתבות שהגיעו משם על אירועים ותהליכים באירופה, שודרו חמש בלבד, ומתוך 11 כתבות על פיצויי שואה, לכאורה נושא היכול ליצור כאן עניין, שודרו רק שלוש. ללמדך, כך ויצטום, כי "אנחנו מתעניינים רק בעצמנו. סיקור של חדשות חוץ הוא פועל יוצא של השיח הפנימי במדינות שבהן הוא מתרחש, ומאחר שאצלנו אין למעשה מדיניות חוץ, אלא לכל היותר תפיסת ביטחון, משפיע הדבר על סיקור חדשות החוץ. כתבנו בוושינגטון, למשל, הוא בעצם כתבנו המדיני בסניף הוושינגטוני של משרד החוץ הישראלי, וכך נראים הדיווחים משם".
ומפי יעקב אחימאיר, עורך "רואים עולם" (יומן שבו ניתן דווקא נתח ניכר, יחסית, לתחלואי העולם השלישי), נשמעת הטרוניה הבאה: "היחס לחדשות חוץ הוא שלילי: כל קשקוש שבא מהכנסת דוחק את חדשות החוץ, והדבר הכי קל להשמיט ממהדורה אם אתה שרוי בעודף זה חדשות החוץ. ומדוע? כי אף אחד לא יצלצל. זו גם ההנאה שבעריכת 'רואים עולם' – אם אתה שוגה בהיגוי שמו של מנהיג זר או בהרכב הקואליציה הנורבגית, איש לא יצלצל. אבל תאר לך שנעשה טעות באיזשהו עניין פוליטי פעוט ערך אצלנו. תיפתח חקירה!".
נראה כי ברקע נחיתות בסיסית זו של חדשות החוץ והפונקציה הבידורית-אסקפיסטית המיוחסת להן, מפעפעת בין השאר גם הרתיעה מלדכא את רוחו של הציבור יתר על המידה: מדי יום מתים בעולם עשרות בני-אדם מאסונות כאלה או אחרים. בשעה ששורות אלה נכתבות, משתוללת מלחמת אזרחים קטלנית באינדונזיה, ישנן מהומות בצפון ניגריה, שריפות ענק בהודו, סופות אל-ניניו בפרו ובאקוודור, דליפת נשק ביולוגי ממאגרים ברוסיה ובאוקראינה, וכיוצא באלה מצוקות ענק. טיפול תקשורתי יומי הוגן בכל אלה יהפוך את התקשורת לקשה במיוחד לעיכול, ומכך עורכי חדשות מבקשים להימנע. "אין לך איזה משהו מלבב, סטייל שרי רז?", התריס יאיר שטרן כלפי יעקב אחימאיר באחת מישיבות המערכת האחרונות של הערוץ הראשון, לאחר שזה הציג את סדר יומה המתוכנן של "רואים עולם", ובו סקירות על מתיחות סין–טייוואן, סבלם של התושבים בחבל קשמיר מן הנוכחות ההודית, ואלימות נוער בארה"ב.
ועוד משיקולי המערכת של המהדורות הטלוויזיוניות בעניין זה: הדרישות החזותיות מכתבות החוץ חמורות יותר מהדרישות מכתבות הפנים. שממון ויזואלי נוסח חברי-כנסת פוסעים לעבר ישיבת ועדת חוץ וביטחון נתפס כלגיטימי יותר מאשר עוד תמונה שגרתית של שתי רכבות הודיות מונחות זו על גבי זו. מידת הדרמטיות של התמונה המגיעה מאזור המצוקה הרחוק מהווה גם היא, אם כן, שיקול: יעל עינב מספרת כיצד בשנה שעבה, עת פקדו שטפונות קטלניים את סין, יפן וקוריאה, רמתן הדרמטית של התמונות שהגיעו מיפן ומקוריאה עלתה על אלו שהגיעו מסין, ועל כן ניתן זמן שידור נרחב יותר לשטפונות היפניים והקוריאניים, למרות שמספר ההרוגים בהם לא הגיע לאפס קצהו של מספר ההרוגים בשטפונות בסין. דוגמה נוספת לתופעה מספק "הארץ" מיום 8.10.99: בעמ' 9 ידיעה קטנה על "118 הרוגים בשטפונות במקסיקו", ובעמוד הראשון תמונה צבעונית מרהיבה של התפרצות הר געש באקוודור, שהביאה למותו של אדם אחד.
"תראה", אומר עמנואל הלפרין, לשעבר עורך "רואים עולם", "הרצון לחשוף את תלאות האדם באשר הוא אדם קרוב ללבם של כל עורכי החוץ", והוא מצטט את המחזאי הרומי טרנטיוס, מן המאה הראשונה לספירה: "אין דבר אנושי שזר לי". "אבל קח, למשל, את סיפור סומליה", ממשיך הלפרין, "הוא כיכב חודשים במהדורות החדשות כסיפור של מצוקה – רעב, מלחמת אזרחים, אנדרלמוסיה, הסיוע הבינלאומי שמבושש להגיע... ואז אתה רואה את הנחתים האמריקאים שמגיעים עם האורז ואתה מתחיל לשדר כל יום מהשטח. והנה אז, בני המקום מתחילים להרוג חיילים אמריקאים. האמריקאים אומרים, 'אנחנו עוזבים', ואיתם עוזבות רשתות הטלוויזיה. וכך היום, אין מלך בסומליה, המצב הכלכלי חמור ביותר, אני משוכנע שעדיין יש שם רעב, אבל מבחינה תקשורתית זה נמצא כעת בעלטה, כי: 1. 'כבר ראינו אתכם'; 2. 'ניסינו לעזור לכם וזה לא כל-כך הלך'; 3א. יש קושי טכני לדווח; 3ב. נורא מסוכן לדווח!".
וכך, מקדמי העניין שלפיהם ייקבע נפח הדיווח על מצוקה אנושית ברחבי העולם אינם קשורים בהכרח לממדיה. "חדשות חוץ הוא תחום שיש בו משקל גדול לשיקולים לא ענייניים", מאשר גדעון רמז. נוסף על רמת שכיחותה של המצוקה שבה מדובר, ורמת הדרמטיות שבה היא מצולמת, ישנו גם טיב זיקתה של המצוקה לישראל ולישראלים, כגורם שעשוי להגביר או להפחית את העניין התקשורתי בה: כך, נפח הסיקור המרשים שזכו לו לאחרונה בתקשורת הישראלית גלי רעידת האדמה הקטלנית בטורקיה, בא בראש ובראשונה משום שהיו ישראלים בין קורבנות האסון (מבצע ההצלה של שירן פרנקו) ומשום שטורקיה היא ידידת ישראל ומוכרת לישראלים מתוקף היותה יעד טיול פופולרי לשכבות רבות באוכלוסייה.
לשם המחשה, די להיזכר ברעידת אדמה קטלנית פי כמה שאירעה באיראן ביוני 1990, ושלא זכתה ליותר מידיעה אחת קטנה בכל אחד מן העיתונים – ב"הארץ" בעמוד הראשון, ב"ידיעות אחרונות" בעמוד השני (הכותרת הראשית הוקדשה לחשש לזיהום מים בגוש דן) וב"מעריב" בעמוד הרביעי, במדור "בעולם", כשמתחת לידיעה הופיע תצלום גדול ממנה של רוכב בתחרות רודיאו בארה"ב, עם הכיתוב: "החזיק חזק".
הוא הדין ברעידת האדמה שאירעה בספטמבר האחרון בטייוואן, ואשר גם היא לא נפלה במספר הקורבנות שגררה בעקבותיה מרעידת האדמה הטורקית: עצם התרחשותה, ביום 20.9.99, אמנם זכה לאזכור בולט בעמודים הראשונים של שלושת העיתונים למחרת, אך המעקב אחר אסון זה והשלכותיו על האוכלוסייה הטייוואנית הידלדל במהירות: יומיים לאחר מכן הסתפק "הארץ" בהפניית הקורא אל טור קטן בשולי עמ' 13, אשר בישר כי "יישובים בטייוואן הפכו לעיירות רפאים: מניין ההרוגים ברעש עלה ל-2,000". באופן דומה נהגו גם "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", אשר כבר למחרת לא טרחו להזכיר את רעידת האדמה ולו במלה אחת.
יש להניח ש"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" היו ממשיכים לסקר מקרוב את רעידת האדמה בטייוואן אילו שוגר אליה צוות חילוץ ישראלי. שבועיים קודם לכן היתה רעידת אדמה קשה ביוון, למקום נשלח צוות הצלה מישראל, וסיקורם של "מעריב" ושל "ידיעות אחרונות" את האירוע לא היה משולל איכויות של גרוטסקה: הדיווח על קורות הצוות הישראלי קדם לציון מניין ההרוגים והפצועים. כך נראתה הכותרת בתחתית עמ' 17 של "מעריב" מיום 13.9.99: "רעש האדמה ביוון: 'מאז שהישראלים הגיעו המורל שלנו עלה'". ובכותרת המשנה: "מניין ההרוגים הגיע אתמול ל-116. המשלחת הישראלית אמורה לשוב ארצה מחר". את הידיעה ליוותה תמונה של רופאה ישראלית מחייכת תוך כדי אחיזה בדחפור. שלושה ימים לפני כן פירסם "ידיעות אחרונות" ידיעה שונה מעט בכל הנוגע לרמת המורל שהרעיף הצוות הישראלי על תושבי המקום, אך זהה לחלוטין בכל הנוגע להייררכיה חדשותית מוזרה בין המחלצים לקורבנות: תחת הכותרת "הישראלים 'כבשו' את אתר האסון" התבשרו הקוראים כי "אנשי יחידת החילוץ של צה"ל נאלצו אתמול להתעמת עם מחלצים יוונים לאחר שאלה סירבו לאפשר להם לעבוד באתר ההריסות. רק לאחר ויכוח ממושך 'ניצחו' הישראלים והחלו בפעולות החילוץ"; ולקינוח, תזכורת אגבית, לפרוטוקול – "עד כה נמנו 84 הרוגים וכ-2,000 פצועים ברעידת האדמה".
טיב הזיקה לישראל הינו אכן המבחן הקובע את היקף הסיקור של אסונות החוץ: שיטפון בסין שישראלי תיעד במצלמתו יהיה בעל סיכויים רבים יותר להיכנס לשידור מאשר שיטפון דומה שתועד רק על-ידי סוכנות הידיעות המקומית; תאונת רכבות בהודו שבה נהרגו מאה איש, מהם שני ישראלים, תזכה קרוב לוודאי לסיקור נרחב יותר מאשר תאונת רכבת בהודו שבה נהרגו מאתיים איש, מהם אף לא ישראלי אחד.
המוניטין של הכתב איתי אנגל נבנה דווקא מדיווחי מצוקה אזרחית קשים ומורכבים ששיגר מהבלקן בעת משבר קוסובו ולאחריו, ונדמה שיש בכך משום הפרכה מסוימת לטענה הרווחת על חוסר העניין של הציבור בחדשות חוץ. אליבא דאנגל, ניתן להקנות עניין רב יותר לכתבות על מלחמת אזרחים רחוקה מאשר לעוד דיווח מוועדת הכספים, וקשה לחלוק על כך: ההאזנה ל"יומן חוץ" בקול-ישראל, למשל, אינה נופלת מזו של יומן הכלכלה המשודר מיד אחריו, ואף עולה במקצת על ההאזנה ליומן הערב שמשודר אחר-כך. כמו כן ראוי לזכור כי התקשורת לא רק מגיבה להתעניינות הציבור, אלא יכולה גם לעורר את התעניינותו ולעצב אותה. משונה לגלות עד כמה תובנה פשוטה זו נעדרת משיקוליהם של עורכי חדשות בתקשורת הישראלית, המעדיפים להציג את עצמם רק כשליחים של התעניינות קיימת או כקורבנות של אי-התעניינות קיימת.
בשולי הדברים, תצוין הערנות העיתונאית המיוחדת שמגלה כלפי אסונות חוץ היומון החרדי "המודיע": עיתון קטן זה, המונה עמודים אחדים בלבד לגיליון, מקפיד להקצות נפח ניכר לסיקור אסונות המוניים ברחבי העולם,לעתים אף לאסונות הנזנחים במידה רבה על-ידי העיתונות החילונית.
אלי לינדר הוא בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית
גליון 25, מרץ 2000