יותר משסיפקו הדיווחים בכלי התקשורת השונים (הישראלית, המערבית וזו של הפלסטינים ומדינות ערב) עובדות מוצקות ומהימנות על המתרחש בשטח מאז פרוץ המהומות ב-29 לספטמבר, הם שיקפו, דרך ההבדלים בין הדיווחים, את עומק הסכסוך בין שני העמים.

התהום שנפערה בין שני הצדדים היא כל-כך עמוקה, עד כי נדמה שאבדה האחיזה באותה פיסה של מציאות. הצדדים כבר אינם מתווכחים על מה היה ומה נכון. מהתיאורים והגרסאות השונים ניתן להסיק רק דבר אחד: הצדדים מדברים על מציאות שונה, עולמות נפרדים שאפילו עובדות בסיסיות, כמו שמות של אנשים, כבר אינם מוסכמים בהם.

מה מספר ההרוגים?

כמה פלסטינים באמת נהרגו מתחילת המהומות? ביום רביעי 18.10.00 אמר רוני שקד, כתב "ידיעות אחרונות", לאחר שיצא מראיון עם מרוואן ברגותי ראש ה"תנזים", כי המספר שנמסר לו כעת על-ידי ברגותי הוא 96 הרוגים. וליד אלעומרי, כתב רשת הטלוויזיה "אלג'זירה" הפופולרית כל-כך אצל הפלסטינים, אמר שמדובר בקרוב ל-110, זאת על סמך בדיקה שהוא עורך לגבי כל מקרה בבתי-החולים. צבי יחזקאלי כתב גל"צ אמר שמדובר דווקא בלמעלה מ-120 הרוגים, ועבד אבו-עסכר, מפיק חדשות בעזה בשביל הטלוויזיה של אבו-דאבי, אמר שמדובר ב-113. אצל הכתבים הזרים, כך נראה, המספר מאה הפך להיות עוגן. האוורד גלר מ"רויטרס" אנגליה דיבר על 105 הרוגים, על-פי סוכנויות הידיעות ובדיקה בבתי-החולים, ואילו כתבת הבי.בי.סי הילרי אנדרסון אמרה: "הפסקתי לספור אחרי 80, אז אני אומרת בערך מאה. לא יפתיע אותי בכלל אם יש הבדלם בגרסאות של הכתבים השונים".

ההבדלים בגרסאות הכתבים עוד מתקבלים על הדעת בהשוואה למה שעולה מהנתונים הרשמיים שסיפקו שני הצדדים. לאחר כניסת החירום של נחמן שי לתפקיד האחראי על מערך ההסברה הישראלי, סיפק המטה, דרך מתאם הפעולות בשטחים, רשימה מלאה של ההרוגים הפלסטינים (כולל ההרוגים מקרב ערביי ישראל). זו גרסת נגד לרשימה שמפרסם משרד ההסברה הפלסטיני שפתוחה לכל דורש באתר האינטרנט שלהם. שני הצדדים הכינו רשימה מסודרת, ערוכה על-פי ימים, ובה מופיעים שמות ההרוגים, גילם ומקומות מגוריהם. הסיכום הסופי של ישראל, עד ה-15.10, היה 95 הרוגים בישראל ובשטחי הרשות. משרד ההסברה הפלסטיני פרסם רשימה של 107 הרוגים עד לתאריך זה. אבל ההבדל של 12 הרוגים אינו הסיפור כולו. עיון ברשימות מראה הבדלים ששום דרך חשיבה הגיונית לא יכולה להסביר: השמות במקרים רבים אינם כלל אותם שמות, והסתירות אינן מאפשרות לקבוע איזה צד הוא המהימן יותר. שמות שמופיעים ברשימה הישראלית אינם מופיעים בזו הפלסטינית ולהפך. הרוג אחד מופיע ברשימה אחת כבן 17 ובאחרת כבן 30. מקומות המגורים משתנים. האם לא מדובר באנשים שהיה להם שם מוסכם, גיל ומקום קבוע להתגורר בו? המציאות הכאוטית שהשתלטה על האזור מאז תחילת המהומות לא אפשרה להגיע להסכמה אפילו על עובדות פשוטות כאלו, וגזלה מההרוגים את זהותם ונסיבות מותם. הדיווחים הבלתי אחידים של הכתבים היו רק שיקוף של המציאות הזו, שאין בה אמת אחת.

מה רואה הצופה?

התחושה בישראל בימים הראשונים של המהומות הזכירה את ימיה הראשונים של האינתיפאדה. מי שצפה בסי.אן.אן, בבי.בי.סי ובשאר הרשתות הזרות לא יכול היה להימנע מהתחושה ש"העולם נגדנו" וכי בקושי הצליח לזהות את המציאות המתוארת והמצולמת עם מה שהכיר מערוצי החדשות הישראלים.

שארל אנדרלין, כתב הטלוויזיה הצרפתית "פרנס-2" שחי בארץ שנים רבות, טוען שממש כמו בתחילת האינתיפאדה, התקשורת הישראלית הופכת מיד למתגוננת, כמעט מגויסת, ומונעת מהישראלים לראות את התמונה כולה. "ביום שלאחר הביקור של שרון היו בהר הבית הרוגים ומאה פצועים וכל מה שהתקשורת הישראלית סיפרה זה שניצב יצחקי חטף אבן. לא בדקו בכלל את התנהגות המשטרה ולא הראו את התמונות הקשות. יש לנו עימות עם התחושות של הציבור הישראלי משום שהוא לא מבין מה קורה".

נחמן שי דווקא חושב שהיתה הטיה בדיווחים של הרשתות הזרות נגד ישראל, שנבעה מכך שהצד הפלסטיני היה היוזם ונערך מבעוד מועד למתקפת הסברה. "הם ידעו שזה הולך לקרות. הם נערכו ל-13 בספטמבר, ולכן מערכת ההסברה שלהם היתה ערוכה והם ידעו איך לצאת יותר טוב. מלבד זאת, לי יש מגבלות שלא חלות עליהם. יש להם מרכזי הסברה שפועלים בשם הרשות הפלסטינית ומדווחים על אירועים. אני לא יכול להקים ארגונים קיקיוניים שידחפו אינפורמציה לתקשורת. לרשות ישראל לא עומדת הקלות הבלתי נסבלת של לצאת עם אינפורמציה מהר, בלי אישור. זה מגבלות הכוח שלנו".

גם אנדרלין וגם שי מסכימים כי המצב של מערכת ההסברה הישראלית מול הכתבים הזרים בארץ ערב פרוץ המהומות היה בכי רע, ופגע בדרך שבה סוקרה ישראל מתחילתן.

אנדרלין: "יועצי התקשורת של ראש הממשלה נתנו לנו יחס של דחייה מאז שהוא נבחר, אז שלא יבואו בטענות. אלג'יריה התייחסה כך לעיתונאיה לפני 15 שנה. במשך חודשים הגשנו ללשכת ראש הממשלה פניות שלא נענו, וכאשר היו נסיעות חשובות נלקחו רק כתבים מיוחסים, במקום לקחת פול של עיתונאים. ישבתי במלון בקמפ-דייוויד וביקשתי לדבר עם דוברים רשמיים לחמש דקות, ולא נעניתי". טענות דומות נשמעות גם מכתבים זרים אחרים. "יחסים עם התקשורת לא נבנים ביום אחד", אומר האוורד גלר, ראש התאחדות כתבי החוץ, "ואילו אנחנו זכינו להתעלמות ולזלזול מצד ראש הממשלה במשך חודשים. פעמיים בוטלה פגישה שלו אתנו ברגע האחרון. כתבים חזרו מחו"ל רק כדי לשמוע שהמפגש בוטל ולא התקיים מאז".

שי אומר כי מאז כניסתו לתפקיד, עשרה ימים לאחר פרוץ המהומות, נראה לו כל יום במטה ההסברה כשבוע. הרבה מאמצים הושקעו כדי ליצור מפנה בדרך שבה הוצגה ישראל בתקשורת הזרה. מצויד ב"אני מאמין" שלו ("הנשק היחיד של הדובר זו האמת, רק היא תשמור עליו. הפיתוח הוא לעשות מניפולציה") יצר שי מטה משותף לדובר צה"ל, המשטרה, משרד החוץ ומתאם הפעולות בשטחים והביא את הקול הישראלי לאחידות גבוהה יותר. מרכזי תקשורת הוקמו בירושלים ובתל-אביב כדי לשרת את כל כלי התקשורת, ואנשי הסברה רהוטים נשלחו לחו"ל. פעם ביום מוציא המטה הודעה ובה הנקודות המרכזיות לאותו יום, וכן נערך תדרוך יומי המשמש נקודת מפגש של מטה ההסברה עם כל הכתבים.

אבל למרות רושם ההצלחה שמקפיד המטה של שי לשווק בעקבות היערכות החירום (רושם שקשה למדי למדידה, והוא מתבסס בעיקר על תחושות בטן של הנוגעים בדבר, שהרי איך קובעים מהי דעת קהל חיובית או סיקור מאוזן?), המסקנה אינה צריכה להיות ששוב ישראל הצליחה לאלתר פתרון מבריק ברגע של מצוקה, אלא שמערך הסברה אינו מיועד רק לעתות חירום, ועיקר כוחו מבוסס על עבודה ממושכת עם כתבים ובניית יחסים אישיים של כבוד ואמון עמם.

מה השפה המדוברת?

מלבד המאמץ של מטה ההסברה הישראלי להצגת העובדות ה"קשות" בכלי התקשורת הזרים (על-פי הגרסה הישראלית, לפחות), נראה כי חזית שלמה התנהלה על המינוח שבו השתמשו הכתבים הזרים בתיאור ההתרחשויות. המונחים שבהם נקטה התקשורת הזרה אכן ייצגו לא פעם את נקודת המבט הפלסטינית יותר מזו של הישראלית, והדבר אינו מפתיע. הנרטיב שעולה מן התמונות המצולמות, ושמקובל בתקשורת הזרה כבר שנים (האינתיפאדה שימשה נקודת מפנה בעניין זה) בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא של עם כבוש חלש, מדוכא וחסר צבא, הנאבק מול מדינה חזקה, חמושה, מערבית אמנם, אך מדכאת. בהעדר יכולתו של המדיום הטלוויזיוני לשרטט תמונת עולם מורכבת יותר, התמונות מדברות בעד עצמן והכתבים משתמשים במונחים שמסייעים להעביר את הנרטיב הקליט והמוכר הזה של "טובים ורעים", כפי שמצפים מהם בתחנות השידור. כך, למשל, התלוננו בדובר צה"ל על השימוש במלים "קורבנות פלסטינים" בדיווחים, "מתנחלים ישראלים" לגבי הפגנות של יהודים בטבריה, ו"מפגינים לבנונים" לגבי לבנונים שחצו את הגבול וניסו לחדור לישראל. בסי.אן.אן הופיעה, תחת תמונות המסוקים מעל רמאללה לאחר הלינץ' בשני חיילי צה"ל, הכיתובית "צה"ל משתמש ב'כוח מתון' בתגובה למותם של שני חיילי צה"ל" כמעין הערה אירונית על מה שנראה על המסך.

המאמץ של מטה ההסברה בעניין זה נראה לעתים כמו מרדף חסר סיכוי אחרי מבול המלים שנזרקו לחלל האוויר בבת-אחת.

ביום שלישי, ה-17 באוקטובר, נשמע המשרד של סא"ל ירדן ותיקאי, ראש ענף תקשורת חוץ במרכז ההסברה בירושלים, כמו "המטה למאבק במלים". דקה לאחר שצעק לעבר עוזרו, "תגיד לבי.בי.סי שזה לא 'חילופי אש בגילה', זה הם יורים עלינו!", עלתה על הקו הכתבת של סוכנות הידיעות הצרפתית AFP, טניה וילמר. השיחה החלה בנימה מכובדת – ותיקאי הכחיש ידיעה שפורסמה כי "צה"ל יורה טילים לתוך מחנה הפליטים ברפיח" – וטיפסה די מהר לטונים גבוהים, חילופי צעקות של ממש, כשהכתבת מן העבר השני סירבה לקבל את ההסבר הישראלי.

"טניה, אני לא מבין, איזו מן ידיעה זו? האם אנחנו יורים לתוך מחנה פליטים? בחייך, איזו מן ציניות זו? לא, באמת, אני לא מבין..."
מן הצד השני התעקשה הכתבת כי זו הידיעה שנמצאה בידיה.
"אני רוצה לשאול אותך – האם זה דיווח עיתונאי או שאת נופלת למלכודת של הפלסטינים?".

ותיקאי עוד הסביר כי מדובר באירוע שהתרחש אתמול, ושעליו הוציא דובר צה"ל הודעה על כך שירו טיל נ"ט לעבר בניין שממנו ירו על חיילי צה"ל במשך עשרים דקות משלושה מקורות ירי, אך הכתבת התעקשה כי התיאור שהעבירה הוא מדויק.

בשלב הזה ותיקאי כבר רתח. "זה בניין שירינו עליו כי ירו ממנו עלינו, זה לא יריות על מחנה פליטים!", הוא צעק לתוך השפופרת, "למה את מדווחת את זה? למה? תפקידך זה להיות אובייקטיבית ולא לדווח ש'צה"ל ירה על מחנה פליטים'! יש לך דעות ואת שותלת אותן לתוך הדיווחים שלך! זה היה בית ליד עמדה של צה"ל, לא 'מחנה פליטים'!".

מכאן גלש הוויכוח לשאלה מהו "מחנה פליטים" ומי מגדיר אותו כך והשיחה הסתיימה בחוסר הסכמה מוחלט ובכעס. הכתבת סירבה לקבל את ההבדל העקרוני בין ירי לעבר מקור ירי ובין הפגזה של מחנה פליטים (ולא נענתה לפניית ה"עין השביעית" להגיב בעניין זה).

כמעט כל הנוגעים בדבר – דוברים ישראלים, כתבים זרים וכתבים של כלי תקשורת ערביים – מסכימים כי התמונות והדיווחים במדיום הטלוויזיוני בהכרח פועלים לרעת ישראל. הם רק נחלקים בשאלה עד כמה הדיווחים האלה מצליחים לשקף את התמונה כולה (הכתבים הפלסטינים מאמינים בכל לבם כי תמונתו של הילד מוחמד א-דורה היא הסיפור כולו). במקרה הזה, הכלי ההסברתי היעיל ביותר שנותר בידי ישראל הוא תגובה ותיקון שיטתי ועיקש של כל מלה שנזרקת לחלל האוויר, וגם זה לא מצליח לשנות את מה שמראות התמונות.

מיהו הקורבן?

האם נכון לדבר על צד מנצח במאבק ההסברה של השבועות האחרונים? במטה של נחמן שי מדברים על מצבה הקשה של ישראל בעשרת הימים הראשונים ועל המפנה שחל בסיקורם של כלי התקשורת לאחר מכן. ייתכן, אבל אם יש משהו אופייני וייחודי לעימות הדמים האחרון (מלבד שידורים חיים של מראות קשים לכל העולם), הרי הוא שהמאבק של שני הצדדים לא היה על הניצחון דווקא, אלא על תדמית הקורבן, בעיני עצמם ובעיני העולם. הפלסטינים נאבקו על תדמיתם כקורבנות הדם של הישראלים, ואילו הישראלים לא חדלו לדבר על היותם קורבנות התעמולה המאורגנת וההסתה הפלסטיניים. במאבק הזה על הקורבניות, כל צד בהכרח תיאר את הצד השני במונחים מגויסים הנובעים מנקודת המבט שלו, אם כי גם עבד אבו-עסכר, המפיק בעזה של תחנת אבו-דאבי, מודה כי הצד הפלסטיני מגויס יותר למאבק: "אני פלסטיני קודם כל, אפילו שאני עושה מאמצים לעשות איזון. בסוף היום אתה רואה את תמונות הילדים שנהרגו, השוטר, האשה, זה נשאר בראש. התקשורת שלנו יותר רגשית, זה נכון".

מנקודת המבט הישראלית, התיאורים שסיפקו הפלסטינים היו כל-כך מפלצתיים עד שהפסקנו לזהות בהם את עצמנו. ייתכן שכך גם הרגישו הפלסטינים מהצד השני.

אובדן מרכזי במאבק היה התמוטטותם של יחסי האמון השבריריים, שנבנו בעמל מאז הסכם אוסלו, והיכולת לתפוס ולהבין את נקודת המבט של הצד השני, שמתווכת בדרך-כלל על ידי אמצעי התקשורת, ונמחתה כליל בסערת האירועים האלימים.

ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית ועיתונאית

גיליון 29, נובמבר 2000