כיממה לאחר שהחליט מנכ"ל רשות השידור, אורי פורת, להדיח מכהונתם את עורכי "מבט" אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, התגבשה יוזמה בקרב עיתונאים שעבדו בעבר עם גוטמן בגל"צ, לפרסום מודעת הזדהות ותמיכה בו. המודעה נועדה לפרסום בגליון יום שישי של "הארץ". על העצומה חתמו 32 עיתונאים, העובדים כיום בתקשורת הכתובה והאלקטרונית ושעבדו עם גוטמן בעבר, וביניהם אילנה דיין, משה שלונסקי, יעל דן, קובי מידן, מרב מיכאלי, עקיבא אלדר וצבי גילת. רובם המכריע של החתומים צירפו את מקום עבודתם לצד שמם והביעו הערכה מקצועית ואישית לגוטמן. חותמי העצומה חלקו על הפרק המסכם בדו"ח הבדיקה שפרסם אורי פורת, ובו נטען כי גוטמן פעל בצורה "מגמתית ומניפולטיבית", וסיימו בקביעה שעל העיתונות הישראלית בכלל, והשידור הציבורי בפרט, להשתבח בעיתונאים שכמותו.

גילוי הדעת לא פורסם בסופו של דבר; יש כמה גרסאות לשאלה מדוע. "ידיעות אחרונות" דיווח שהכוונה לפרסם את העצומה בוטלה לאחר שנאסר על תשעה מהחותמים, עובדי עיתון "הארץ", ועל כמה עיתונאים מחברת-החדשות של הערוץ השני, לחתום עליה. תגובתו של עורך המשנה של "הארץ", יואל אסתרון, כפי שהובאה היתה: "עובדי 'הארץ' לא יכולים להיות חתומים על עצומות, משום שהדבר סותר את העבודה העיתונאית".

ל"העין השביעית" אמר אסתרון כי הציטוט ב"דיעות אחרונות" לא היה מדויק. לטענות כתבים ב"הארץ", שאף שלא ניתן איסור מפורש, הרי שבנוסח פנייתו של אסתרון די היה כדי להרתיע אותם מלפרסם את המודעה, הוא משיב: "לא היה שום איסור, לא על עובדים לחתום על המודעה ולא על מחלקת המודעות לפרסם אותה. קיבלנו את העצומה ממחלקת המודעות, הבהרנו את עמדתנו לחתומים והם נענו לנו, קיבלו את דעתנו ללא הטלת איסור או הוראה מצדנו, אלא במסגרת השיח המקובל במערכת. מה שנאמר לעובדים הוא שלא נראה לנו לעניין שהם יחתמו על עצומה שכזו, מפני שזה נראה כנגוע בניגוד אינטרסים או מראית עין שכזו. נראה לי בעייתי שחתימתו של עיתונאי על ידיעה תתנוסס ליד עצומה המפורסמת באותו עמוד". גם מנכ"ל חברת-החדשות, שלום קיטל, הכחיש את הטענה שהורה לעובדיו לא לצרף את שמותיהם לעצומה. ל"ידיעות אחרונות" אמר: "לא היתה שום הנחיה או איסור על עובדי החברה לחתום על עצומת תמיכה בעורך 'מבט' המודח, נתן גוטמן".

עמדת עורכי "הארץ" מעוררת שאלה עקרונית: האם מוצדק לשלול מעיתונאי את זכותו האזרחית להשתתף בביטויי מחאה ציבוריים? תקנון האתיקה של העיתונאים אינו עוסק בכך כלל. המשפטן והעיתונאי משה נגבי ("מעריב", קול-ישראל) גורס שהטלת איסור כלשהו על עיתונאים להביע את דעתם באמצעות עצומות או הפגנות היא פגיעה חמורה בחופש הביטוי, "מקארתיזם טהור שלא עומד באמות מידה חוקתיות של מדינה דמוקרטית". הוא סבור שיש להבחין בין שני מושגים: דעתו של העיתונאי, ודרך ביטויה בסיקורו. "לעיתונאי צריך שתהיה דעה וחשוב שתהיה דעה, הרי זו מהות כל העניין", אומר נגבי. "לעומת זאת מחויב העיתונאי שדעתו לא תפריע כאשר הוא מדווח". לדעתו, מוטב שדעתו של העיתונאי תהיה גלויה (למשל, על-ידי חתימה על עצומות), שכן זו הדרך היחידה לבדוק אם הוא עומד במבחן הדיווח הבלתי מוטה.

גם בגלי צה"ל, שבה אסור על כתבים בשירות סדיר להביע את דעתם בושאים פוליטיים מתוקף היותם כפופים למסגרת צבאית, לא קיימות הוראות האוסרות על עיתונאים שהם אזרחים עובדי צה"ל להביע את דעתם. צביקה שפירא, מנהל הרדיו האזורי "אמצע הדרך" ולשעבר מפקד גל"צ, אומר שעיתונאים אינם צריכים להיפגע בגלל שבחרו במקצוע זה. עם זאת, הוא מסכים שהסוגיה מורכבת, במיוחד בתחנת רדיו צבאית.

עמדתה של התקשורת הכתובה בנושא אינה אחידה. מול הסתייגותם הברורה של עורכי "הארץ" מהשתתפות עובדי העיתון בעצומה, לא נתקלו כתבים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" בהתנגדות הממונים עליהם להצטרפותם אליה.

גם בתקשורת האלקטרונית אין תמימות דעים בעניין זה. בעוד שברשות השידור חל איסור על העיתונאים לחתום על עצומות, בשל מעמדה הממלכתי, לא מוטלת מגבלה כזו על עובדי חברת-החדשות של הערוץ השני, גם לא ברדיו האזורי.

לדעתו של יוסף (טומי) לפיד, מי שהיה מנכ"ל רשות השידור, על העיתונאים להסתפק בהבעת דעתם מעל דפי העיתון, ואילו על כתבים שאין ביכולתם לעשות כן להשלים עם המגבלה הזו. "קיים חשש שבעצם החתימה ייווצר לעיתונאי אינטרס שהרעיון שלמענו חתם יצליח, וזה יכול להשפיע על הכתיבה. במידה שלא השתתפתי באופן פעיל למען הנושא ולא חתמתי, ייתכן ויאמרו כי דעתי נובעת משיקול דעת טהור. במידה שחתמתי, ניתן לחשוב כי הכתיבה באה כדי לקדם את החתימה, כדי שהרעיון יקבל משנה תוקף", מנמק לפיד. דוברת רשות השידור מסבירה שאין איסור ספציפי על עובדי הרשות לחתום על עצומות, אבל חלות עליהם הוראות התקשי"ר האוסרות על עובדי המדינה השתתפות בפעילות פוליטית.

שלום קיטל, מנכ"ל חברת-החדשות, מאמין כי ברוב המקרים על עיתונאי להימנע מלהביע את דעותיו. לדעתו, ה"אנונימיות הרעיונית" היא כלי חיוני מאוד בעבודת העיתונאי, משום שהיא מאפשרת לו להיתפס כנטול פניות.

יש הבדל בין אפשרות הביטוי של פובליציסטים שדעתם ידועה ממילא לבין כתבי חדשות המנועים מלעשות כך.
אכן, קיים הבדל עצום מובנה בין בעלי טורים שאמורים לספק ויוז וספקי חדשות שאמורים לספק אובייקטיביות, ניוז. כמו שלא יעלה על הדעת שבעל טור לא יביע את דעתו הברורה והנחרצת על נושא מסוים, כך לא יעלה על הדעת שכתב, שאמור לספק חדשות, יביע עמדה, ואני לא חושב שעיתונאי כזה צריך לפצות את עצמו.

האם אין כאן פגיעה בחופש הביטוי הבסיסי של העיתונאי, כאזרח?
כאשר אדם בוחר להיות עיתונאי, הוא שם על עצמו מגבלות מסוימות, הקיימות גם בגילדות מקצועיות אחרות כמו עורכי-דין ורופאים. אני לא מרגיש מקופח שהזכות שלי נשללה ושלם עם הזכות שיש לי להביא ידיעות ולעצב דעת קהל.

לעמדתו של קיטל שותף גם העורך המדיני של חברת-החדשות, גדי סוקניק. "כעיתונאי וכעורך אני בעד איסור מוחלט על עיתונאים לחתום על עצומות מכל סוג שהוא, ואם כתב היה שואל בעצתי הייתי אוסר עליו לעשות זאת", הוא אומר.

אילנה דיין מ"טלעד", מהחתומים על העצומה למען גוטמן, סבורה שזכותו של העיתונאי לבטא את דעתו קיימת בכל מקרה, אולם במסגרת החוזה הבלתי כתוב בין העיתונאי למעסיקו מוסכם כי לא תמיד יש צורך לממש את הזכות הזו. עם זאת, היא סבורה שבאופן עקרוני על עיתונאים להימנע מלחתום על עצומות כדי להימנע מיצירת מראית עין של הטיה או של הזדהות עם סוגיה שאותה הם עשויים לסקר. "בדיוק כשם שישנם דברים קיצוניים יותר שלעיתונאי אסור לעשות, כמו לקחת שוחד או לעמוד במצב של ניגוד עניינים".

מדוע החלטת לסטות מהעיקרון שציינת?
מעולם עד כה לא חתמתי על עצומה מכל סוג שהוא. הפעם החלטתי לחרוג מהכלל, כיוון שעיתונאי לעולם לא מפסיק להיות אדם, וגם כשקיימים עקרונות ברורים צריך להיות ערני לגבי מקרים שבהם מחויבות אחרת, עמוקה יותר מבחינתו, מחייבת אותו לסטות מהעיקרון. במקרה הספציפי הזה, נדמה היה לי כי מה שעומד על הפרק הוא לעזור לחבר שנקלע למצוקה ושהסנקציה שהופעלה עליו לא היתה מגיעה לו. זה היה הרגע שבו חשבתי כי הגיע הרגע הנכון לחתום, כי זו היתה הדרך היחידה לעזור לחבר.

שלומי מינץ הוא כתב תורם ברשת "ידיעות תקשורת"

גיליון 15, יולי 1998