ביוני 2002, בצלו של עוד אחד מפיגועי הטרור שהתרחשו בירושלים באותה שנה, התכנסו על הר־הצופים כמה אלפי אורחים לחגוג את פתיחת הקונגרס הציוני הל"ד. ראש הממשלה ושריה לא באו לאירוע, שניים משלושת העיתונים הגדולים התעלמו ממנו לחלוטין, ו"הארץ" ייחד לו לא יותר משלוש שורות מתחת לתמונה בעמוד 6. ואכן, זה לא היה אירוע חשוב, לא רק מפני שהקונגרס היהודי כבר איננו מוסד מרכזי בעולם היהודי והישראלי, אלא בגלל מה שהארגון הזה מייצג היום.
לא צריך להיות ציניקן כדי להודות שחגיגת יום־הולדת לקונגרס הציוני, ולמעשה לתנועה הציונית האידיאולוגית, כמוה כחגיגת יום־הולדת לאדם על ערש דווי. ויש כאן פרדוקס, שכן החלום הציוני הוגשם מעבר לכל התחזיות האופטימיות, ומבחינה זו מדובר בהצלחה חסרת תקדים של האידיאולוגיה הציונית. מדינת ישראל, חרף מצבה הבטחוני הקשה, מוסיפה להתפתח, קולטת עלייה, מולידה דורות חדשים ואיתנה מבחינה תרבותית וכלכלית. גם השפה העברית חוגגת את נצחונה. אם בראשית המאה העשרים רק אלפים ספורים דיברו עברית שוטפת, בסוף המאה השפה מתגלגלת בפיותיהם של כחמישה מיליונים מתושביה של הארץ. אם כן, לא הרעיון הציוני גוסס, אלא התרבות הציונית הלאומית, הצפנים והסמלים המאפיינים אותה - תרבות שהחלה את דרכה המרתקת בקונגרסים הציוניים הראשונים באירופה. היא הולכת ונעלמת לא רק מהנוף החברתי בארץ, אלא גם מהנוסטלגיה הישראלית שרוממה אותה והתרפקה עליה (ואל תטעו בגל הזמני והמאוד מסחרי של "שירת ארץ־ישראל").
והנה, אף על פי שמתרחש בתקופתנו דבר מדהים מבחינה היסטורית, התקשורת הישראלית, כמו החברה הישראלית כולה, במצב של הכחשה. הראש מבין, אך הלב מסרב להאמין שהתרבות הציונית דועכת. גם אלה שמוכנים להודות, שכלתנית, שתם עידן התמימות ומדינת ישראל פתחה פרק חדש בתולדותיה, מוסיפים בדרך־כלל להכחיש זאת רגשית. הם דומים בתגובתם לאדם העובר תהליך התפקרות. את המצוות הוא כבר אינו מקיים, אך את אלוהים, שהיה זמן כה רב חלק בלתי נפרד מעולמו הפנימי, לעולם לא יוכל לסלק לחלוטין מלבו. מי שגדל כמאמין, בדרך־כלל איננו הופך לכופר מושלם. לכן מי שגדל ציוני ימות ככל הנראה ציוני, גם אם לצד המושג "ציונות" צצים עוד ועוד סימני שאלה. למעשה רק מעטים בינינו, שגדלו על ברכי אהבת מולדת תמימה ובלתי מותנית, מבינים באמת את מלוא המשמעות הסוציולוגית של בשורת "קץ התרבות הציונית", ומעטים עוד יותר מעיזים לדבר על כך בגלוי, לפחות בתקשורת.
מלחמת הפיגועים המתרגשת על מדינת ישראל זה יותר מארבע שנים כמו החזירה אותה לימי מלחמת העצמאות והשיבה את הסומק ללחיי האתוס הלאומי. לפתע נראה שהגלגל התהפך - ישראל שבה לחיות תחת איום קיומי ולשלם מחיר דמים יומיומי כבד, הערבים שבו להיות אותם אויבים שטופי שנאה, אלימים, לא רציונליים, והאנטישמיות באירופה שוב הרימה ראש. גל חדש של פטריוטיזם שטף את התקשורת בארץ, והמוטיבציה לשרת בצה"ל לכאורה עלתה.
אולם דומה שהשמועות על תחייתה של הלאומיות הציונית מוגזמות למדי. חמישים שנות שחיקה תרבותית אינן נמחקות במחי מלחמה אחת, אכזרית ככל שתהיה. הירדן לא ייסוב לאחור, בעיקר בשל הדרך שאדם וחברה מעצבים לפיה את השקפת עולמם.
התרבות הציונית לא תשוב עוד למה שהיתה, לפחות לא במתכונתה הישנה, משום שהזיכרון הקולקטיבי הציוני עוצב על־ידי אלפי טיפות "פוסט־ציוניות" (רובן באמצעות "ברזים" תקשורתיים) שיצרו נוף חדש של ערכים. התרבות הציונית לא תשוב, ככל הנראה, לימי גדולתה, גם משום שכלי הקליטה והקיבול שלנו השתנו. התמימות הישנה התחלפה בספקנות ובאירוניה, והנטייה להסכמה בביקורתיות בלתי מתפשרת. היא לא יכולה לשוב למה שהיתה גם משום שבישראל חיה היום אוכלוסייה רחבה של אנשים שנוף תודעתם לא נחשף כלל ל"טפטוף" הציוני שקדם לעידן הרב־ערוצי: למעלה ממיליון עולים מרוסיה, למעלה ממיליון ערבים ישראלים, כמה עשרות אלפי עובדים זרים ובעיקר דורות של צעירים יהודים שנולדו בעידן הפוסט־ציוני וכמעט אינם מכירים את העבר הלאומי הרחוק. בעיניהם, ציונות היא משהו אחר לגמרי ממה שהיא היתה בעיני הוריהם והורי הוריהם.
התמימות התחלפה באירוניה: כרזה משנת 1939 הקוראת לגאולת קרקעות בגליל העליון ובעמק החולה (אוספי הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים)
הדור הצעיר הולך ומתרחק מהציונות בעיקר משום שהוא נחשף היום כבר מגיל רך ל"טפטפות" מידע מסוג חדש: מוצרי צריכה מיובאים, טלוויזיה רב־ערוצית, אינטרנט, טיולים לחו"ל וכיוצא באלה. ה"טפטפות" הללו מזרימות לבני־הנוער זרם של גירויים חוץ־ישראליים המעצבים בתודעתם נוף תרבותי חדש, והישראלים נעשים דומים עם הזמן בחזותם, בהתנהגותם, בטעמיהם ובערכיהם לבני גילם במדינות מערביות אחרות.
מובן שהישראלים, מבוגרים וצעירים כאחד, עדיין שונים מאוד באופיים מבני לאומים אחרים, ויש בהם סימני היכר הניתנים לזיהוי בקלות. אולם הייחוד הזה הולך ומתבסס יותר ויותר על דפוסים של צריכה ופחות על מכנה משותף אידיאולוגי. הסיכוי שהפטריוטיזם הציוני הישן יקנה שוב שבת בלבבות נראה קלוש ולא ריאלי, בעיקר משום שאנו חיים בעידן שבו לאישי, האינטימי והפרטי יש עדיפות מוחלטת על פני הכללי, החברתי והשיתופי.
נשאלת אפוא השאלה: האם יש לתרבות הציונית תחליף, ואם כן, מה הוא? באופק אכן ניכרים סימנים למודל חדש של ערכים המשתלט על החברה, מודל גלובלי שאני מכנה "האמונה הדמוקרטית", המעובד ומופץ בעיקר על־ידי התקשורת החילונית. אבל דמוקרטיה איננה המצאה ישראלית, ועדיין נשארת השאלה מהם התכנים הייחודיים שהישראלים ייצקו בה, אם בכלל. חשוב להזכיר שגם הלאומיות הציונית לא היתה המצאה יהודית, ולמעשה תירגמה את הלאומיות המודרנית, שצמחה באירופה בסוף המאה ה־19, למציאות ולצרכים יהודיים.
ספק אם לניסיון ליצור אידיאולוגיה מקומית חדשה, שלה כוח משיכה מהפנט כמו שהיה לציונות, יש סיכוי רב להצליח בעולם שבו כל התרבויות המערביות מאבדות את ייחודן ונשטפות בגל הצרכני הגלובלי. הצלחתו של הניסיון ליצור "עמוד אש" אידיאולוגי חדש הקשור לזהות היהודית מוטלת בספק משום שהדמוקרטיה מעלה על נס את זכויות היחיד ואת הפלורליזם התרבותי, ונוטה לצמצם את עליונותה התרבותית של קבוצה אחת על קבוצות אחרות. שימורן של התרבות הציונית, ושל התרבות היהודית המונחת בבסיסה, הולך ונעשה קשה יותר גם על רקע התביעות הצודקות והתקיפות של ערביי ישראל, ובעתיד הלא רחוק גם של קבוצות מיעוט כגון העולים הלא־יהודים והעובדים הזרים, לשותפות אזרחית ותרבותית שווה ומלאה. המושג החדש "מדינת כל אזרחיה" מבטא את האסרטיביות החדשה של ערביי ישראל, היוצרת מבוכה רבה בקרב האליטה הישראלית המשכילה.
הדרך אל "האמונה הדמוקרטית" במודל ישראלי מקורי ארוכה גם בשל העובדה הפשוטה שרבים מהישראלים טרם הפנימו את ערכי הדמוקרטיה ומחזיקים, כפי שמוכיחים סקרים המתפרסמים מדי פעם בעיתונות ובמכוני מחקר אקדמיים, בדעות שאינן עולות בקנה אחד עם משטר דמוקרטי.
אך עוד לפני שתיאלץ החברה הישראלית להתמודד עם שאלות זהות חדשות, היא תיאלץ להתמודד עם בעיות קשות המאיימות על עצם קיומה. התחזקות הקפיטליזם והרגישות הדמוקרטית הביאה לשפע חומרי חסר תקדים, לעלייה בתוחלת החיים, למנעד רחב של הנאות וסיפוקים אישיים ולחיזוק ההגנה על זכויות היחיד. אולם להתקדמות זו היה ויהיה מחיר, שעלול להיות הרסני לאיכות החיים ולחיים עצמם.
הקפיטליזם הדרוויניסטי, שהוא היום חלק בלתי נפרד מ"חבילת התרבות הדמוקרטית", פותח פערים עצומים בהכנסות וברכוש בין שכבות, יוצר ניכור, קיטוב וקנאה בין אזרחים ומשאיר מאות אלפי אזרחים מובטלים וחסרי ביטחון וערך עצמי. הוא גם מעודד פשיעה, רמאויות, חשדנות, עוינות ואי־אמון בין אנשים. האלימות נעשתה זה כבר מחלה קפיטליסטית גלובלית, והחיידק הדביק גם את ישראל. התקשורת הישראלית משחקת כאן תפקיד כפול וצבוע: מצד אחד היא מתריעה על החוליים הללו, ומצד שני היא גם זו המקדמת ומפיצה אותם.
בישראל צומח לאחרונה דור צעיר, שהוא גמיש, פתוח ויצירתי, אך גם חסר בושה, חרטה ועידונים - דור ה"סתאאם", ה"כזה כאילו" וה"קטעים". הוא בוכה בקלות, מחבק בקלות, מתוודה בקלות ומודה בקלות באשמה. אך הוא גם אנוכי מאוד, שקוע בעצמו, ונכון הרבה פחות להקריב מעצמו למען הזולת. רוצים דוגמאות לרוב? התבוננו בתוכניות האהובות על הנוער בערוצי הטלוויזיה.
ההשכלה הגבוהה וערכי הפסיכולוגיזם הביאו לעלייה במודעות העצמית והחברתית, אך בה בעת הם הצמיחו מערכת יחסים מלאכותית בין אדם לחברו. היאפי מאבד מהספונטניות האנושית ובנוי לעטות אלף מסכות (פרסונות). הוא לוקה לעתים קרובות בשיפוטיות ובביקורתיות־יתר, המגדילות בקרבו את פוטנציאל הדיכאון והדכדוך. לפני כשלושים שנה פירסם הסוציולוג האמריקאי ארווין גופמן את מחקרו הנודע העוסק במימד התיאטרלי של החיים. את ספרו הכתיר בשם הסמלי "הצגת האני בחיי היומיום". בימינו נראה שהכותרת המטפורית של גופמן הפכה למציאות מעיקה. כל החיים נעשו במה, והמשחק - דרך חיים (ע"ע אלפי הצעירים שביקשו להתקבל לתוכנית המציאות "פרויקט Y"). אפשר שזו אחת הסיבות לכך שהיאפים נוטים לחפש היום "נישות" של יחסים אנושיים אותנטיים, למשל טיפול פסיכולוגי או הצטרפות לכיתות, שם יוכלו להיות "הם עצמם".
התחרות המחריפה על מקומות עבודה ועל יוקרה חברתית רק מגדילה את "תרבות האני" ועלולה להביא לעלייה ניכרת בתופעת האסקפיזם - אלכוהוליזם, שימוש בסמים, תרבות שוליים, הומלסיות וכדומה. חרף הקמתן של עמותות רבות ונכונותם של רבים בארץ להתנדב, דומה שרמת הסולידריות יורדת ומתגברים דפוסים של חוסר אמון ומניפולציה חברתית. בגלל התחרות על "כל הקופה" והרצון הכפייתי להתעשר עוד ועוד, נעשה השיווק מטרת־על, ונוצרת תרבות פופוליסטית שבה השיקול העסקי (מכירות, רייטינג) גובר במקרים רבים על השיקולים הערכיים.
מחמת הצורך בגירוי מתמיד והעלייה בסף התענוג בשל תחושת השובע החומרי והרוחני, נעשית האלימות לסוגיה לבידור מענג, והאנשים האדישים והבלתי מסופקים תרים ללא הרף אחר ריגושים חדשים, שהתקשורת ששה לספק. הדחף לגוון - בביגוד, באוכל, בדיור, בבני־זוג ועוד - מעלה את רמת המתח הפנימי ותורם לאי־יציבות האישית והחברתית. גם הסגידה ליופי חיצוני, המאפיינת את התרבות היאפית והמחוזקת בכל אמצעי התקשורת החילוניים, מסוכנת, כיוון שהיא מחנכת אנשים להתבונן בקליפה, מאמללת את היפים פחות ויוצרת תחושה כרונית של אי־שביעות רצון עצמית.
רבים גם מציינים את המחיר האישי והחברתי שגובה תרבות התקשורת (טלוויזיה, אינטרנט, טלפונים סלולריים) בעידן הרב־ערוצי. איבוד הכושר להפשטה, חוסר המסוגלות להיות לבד (בשקט עם עצמך), התמכרות לתוכניות ומשדרים, אכילת־יתר, פיחות בכושר הניסוח בכתב ועל־פה, הנאה מאלימות חזותית קשה - אלה רק מקצת הרעות שתיאלץ החברה להתמודד עימן בעתיד בשל עליית התרבות האולטרה־תקשורתית.
תהליכי הקפיטליזציה והדמוקרטיזציה של החברה הישראלית יצרו גם משבר מנהיגות קשה. דימוי הכנסת והמפלגות נמצא זה כשלושה עשורים בירידה מתמדת, ונציגי הציבור נתפסים כאנשים לא אמינים וסתגלנים, המבקשים להיטיב בעיקר עם עצמם ועם המגזר הצר שהם מייצגים. הדימוי הזה הוא, כמובן, מוגזם ועושה עוול לפוליטיקאים רבים, אך התקשורת אימצה אותו והיא מאששת אותו כמעט מדי יום ביומו. אנשים מוכשרים וישרים, שניסו להיכנס למערכת הפוליטית ולשנותה מבפנים, סיימו רובם במפח נפש. הם נבעטו החוצה והשאירו תחושה שהפוליטיקה היא "ארץ אוכלת יושביה". אין תמה אפוא שהמקצוע "פוליטיקאי" נמצא בתחתית רשימת השאיפות של צעירים בישראל.
ולבסוף, הגלובליזם, שהתרבות היאפית מקדמת אותו, מאיים על יכולתו של הפרט ליצור זהות מובחנת, שכן הוא יוצר האחדת טעמים וזיקות, ועל כן עלול להגביר את רמת הניכור בחברה. הוא גם מאיים לדלדל, ואולי גם למחוק, את הנכסים היקרים של התרבות היהודית והציונית - שפה עברית, "חברת לומדים", סולידריות יהודית וכדומה.
כל התופעות הללו כבר מבצבצות, ויש לצפות שיתרחבו בשנים הבאות. מבחינה סוציולוגית, אפשר להמשילן לפסולת ולעשן שפולטים מפעלי התעשייה, המזהמים את הסביבה ומאיימים להוריד לטמיון את הישגי המהפכה התעשייתית. האם נדע להשכיל לסלק את הזיהומים שמביאה איתה התרבות הדמוקרטית־קפיטליסטית וליצור "אמונה חילונית" נקייה וייחודית משלנו? ימים יגידו. על כל פנים, לתקשורת יש, ויהיה, תפקיד מרכזי בהצלחה או בכישלון של הפרויקט הפוסט־ציוני במאה ה־21.
עוז אלמוג הוא פרופסור בחוג ללימודי ארץ־ישראל באוניברסיטת חיפה. ספרו, "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית", העוסק בגורמים לדעיכת התרבות הציונית ולעליית התרבות היאפית, יצא לאור לא מכבר בהוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה־ביתן
גיליון 52, ספטמבר 2004