אחת התופעות התקשורתיות המעניינות של העת האחרונה היא זריחתן של החדשות המזויפות: פריטי מידע שנראים כמו דיווחים עיתונאיים, אך נועדו להתל בציבור ובכלי התקשורת ולהזין אותם בדיסאינפורמציה שיש מי שיפיק ממנה רווח – כלכלי או פוליטי.

התופעה הגיעה לשיא חדש לאורך מערכת הבחירות לנשיאות ארצות-הברית: משתמשי הרשתות החברתיות בלעו דיווחים כמו זה שבו נטען שהאפיפיור תומך בדונלד טראמפ, או הסיפור לפיו סוכן ה-FBI שחקר את פרשת האימיילים של הילרי קלינטון נמצא מת בנסיבות חשודות. גם תומכיה של קלינטון הפיצו בדיות מהסוג הזה – למשל ציטוט מומצא של טראמפ מהמגזין "פיפל", שבו טען כביכול שמצביעי המפלגה הרפובליקאית מטומטמים, ולכן אם אי פעם יתמודד על הנשיאות יעשה זאת כרפובליקאי.

מאיפה מגיעות הידיעות הללו, מי מרוויח מהן ומדוע אנשים ממשיכים לשתף אותן גם לאחר שמתברר כי מדובר בבדיות? על כך שוחחו העיתונאי עידו קינן וד"ר יגאל גודלר מאוניברסיטת תל-אביב בשבוע שעבר ב"קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס. להלן גרסה ערוכה של השיחה שקיימו עמם מנחי התוכנית, איתמר ב"ז ונמרוד הלברטל.

הידיעות המזויפות על קלינטון וטראמפ, ציין קינן בפתח השיחה, לא תמיד בוקעות בסביבת מטה הבחירות של מי המועמדים. "הידיעות האלה בטח מגיעות מכל מיני גופים פוליטיים, ארגונים או אנשים שרוצים לקדם את המועמדים שלהם ומבינים שאפשר להפיץ סיפורים כאלה, כמו שתמיד אפשר היה", אמר. "אבל מעבר לזה, אתר 'באזפיד' חקר ומצא למעלה מ-140 אתרים שנמצאים בעיר וולה במקדוניה, שנראים כמו אתרי חדשות פוליטיות פרו-טראמפיות, אבל מפרסמים שקרים מוחלטים.

"זה עניין כלכלי לחלוטין: הם מעוניינים להרוויח כסף, והשקרים האלה מופצים היטב בפייסבוק. בכתבה של 'באזפיד' נתנו דוגמה מדהימה לאיזו כתבה שאומרת שהילרי קלינטון קידמה את המועמדות של דונלד טראמפ כבר ב-2013. הכתבה הפיקטיבית הזו צברה בשבוע אחד 480 אלף אינטראקציות בפייסבוק, לעומת 175 אלף בלבד שקיבל הסיפור המדהים של ה'ניו-יורק טיימס' על תשלום המסים של טראמפ. זאת אומרת, שקר מביא יותר כסף מאמת".

עידו קינן (צילום: חדר 404)

"הבדיקה ש'באזפיד' עשה היתה בשישה דפי פייסבוק פוליטיים משני הצדדים, והיא העלתה שהדפים הימניים פרסמו 38% סיפורים שקריים או מטעים, ושבדפים השמאלניים היו כ-20% סיפורים כאלו. אני מניח שזה נובע מכל מיני סיבות: הם יכולים לפרסם שמועה שמיטיבה עם המועמד, ומקסימום אחר-כך לתקן – זו הרי לא עיתונות, אין להם מחויבות לבדיקת עובדות, יש להם מחויבות לקידום פוליטי.

"בנוסף, התופעה הזאת מתאפשרת בגלל התפיסה שלפיה תחושות ודעות של אנשים חשובות יותר מהמציאות. מילוני אוקספורד אמנם בחרו למילת השנה את המלה 'פוסט-אמת' – Post Truth – אבל אני מזכיר שכבר ב-2005 המציא הסאטיריקן סטיבן קולבר את המילה Truthiness, שאומרת בדיוק אותו הדבר. זאת אומרת, שמה שאני מרגיש, הדעה והאמונה שלי חשובים יותר מהמציאות. וזה הסיפור בעצם.

"חוץ ממי שפועלים במודע כדי להשיג רווח כלכלי או פוליטי כלשהו, יש אנשים שמפיצים סיפורים כאלה מתוך תמימות, כי הם חשים שהסיפור מתאים לאג'נדה שלהם גם כשהם לא יודעים אם הוא נכון או לא נכון. רק לפני כמה ימים עיתונאית ישראלית [שרה ב"ק] הקריאה ברדיו כתבה שלכאורה פורסמה ב'הארץ' ב-1940, שבה תואר המינוי של צ'רצ'יל לראש ממשלת בריטניה. אחר-כך התברר שהכתבה הזאת פיקטיבית לחלוטין, שמישהו המציא אותה כדי לקשור ל'הארץ' כתר של עיתון שלא זיהה מראש שצ'רצ'יל הוא האיש שיציל את אירופה".

מסנן האמונות המוקדמות

ד"ר יגאל גודלר, שחיבר עבודת דוקטורט בנושא עובדות, פרסם השנה יחד עם פרופ' צבי רייך את "הספקן בחדר החדשות: כלים לסיקור עיתונאי במציאות מתעתעת". לדבריו, סט הכלים שהציע המדריך לא צריך לשמש רק עיתונאים – גם גולשים יכולים לאמצו כדי לבדוק אמיתות של ידיעות.

"בספר אנחנו מציעים לעיתונאים לחשוב על ארבעה מוקדים של ספק: ספקות כלפי המידע שמגיע אל העיתונאי, ספקות כלפי מקורות המידע והאינטרסים שהם מייצגים, ספקות לגבי השיטות והדרכים שבהן המקורות מגיעים למידע, וספקות כלפי שיטות העבודה של העיתונאי עצמו", אמר ד"ר גודלר.

יגאל גודלר (צילום: דני מכליס, אוניברסיטת בן-גוריון)

"אם אנחנו לוקחים את המבנה הזה ומחילים אותו על מה שעושים גולשים ובלוגרים, אפשר לחשוב על כל מיני עצות שאפשר לתת. למשל, המסנן הכי טוב, הכי זול והכי קל לשימוש בכל הקשור לאמינות של מידע הוא כנראה המסנן של האמונות המוקדמות שלנו על העולם. לכולנו יש אמונות מוקדמות כאלה, שכוללות כל מיני תפיסות לגבי מה שייתכן ומה שלא ייתכן. אף על-פי שהאמונות המוקדמות שלך הן לא בהכרח אמיתיות – הרבה מהן כן אמיתיות, והן מאפשרות לך לסנן מידע", הוסיף.

"זה לא כלי מושלם, אבל אם למשל תיתקל בסרטון שמראה תמונות של עב"מים או קולות שופר בשמי ירושלים – אתה אוטומטית תדע לנפות את הסרטון הזה מתוך מה שנקרא 'סך האמונות הסבירות'. במבט ראשון אפשר הרי להגיד על הרבה דברים שהם סבירים, או שהם ייתכנו מבחינה לוגית, אבל כשאתה רוצה לנהוג באופן אחראי אתה לא יכול להסתפק אך ורק בסינון לפי האמונות המוקדמות – אפשר גם לשאול מיהו האדם שמפיץ את המידע הזה, ואיך הוא בכלל בורר את המידע שלו. אם מדובר באדם שידוע באיזשהו להט אידיאולוגי, או עיוורון אידיאולוגי, נדע לקחת את הדברים שהוא מפיץ בעירבון מוגבל. עם כל זה שאנחנו נמצאים בתקופה פוסט-מודרנית, אנחנו לא חייבים לאמץ לעצמנו הנחות פוסט-מודרניות".

חלק מהגולשים או העיתונאים הם אנשים ישרים, וכשהם מגלים שעובדה כלשהי אינה נכונה – הם נמנעים מלהפיץ אותה. מה אפשר לעשות כשמי שמפיץ את הבדיה הוא איש ציבור בכיר – ראש ממשלה, או מועמד לנשיאות – ויש עניין ציבורי מובהק בציטוטים שלו?

קינן: "בבחירות האחרונות בארצות-הברית השקרים והאי-דיוקים הרבים שטראמפ השמיע דירבנו את רשתות הטלוויזיה לבצע בדיקת עובדות בזמן אמת, להקשיב לדיבייט ולציין בכתוביות אם הדברים נכונים או לא נכונים".

פייסבוק וגוגל, כנראה שני ערוצי הפצת המידע החזקים ביותר בעולם כיום, הודיעו כבר שהם יפעלו לחסימה מסוימת של ידיעות מזויפות, או של אתרים שמפיצים אותן. זה לכאורה מהלך מתבקש, אבל יש בו גם משהו בעייתי: אנחנו רגילים להתייחס לשירותים האלה כאל פלטפורמות טכניות, ועכשיו הם יתחילו לבדוק מה אנחנו מפרסמים ויאסרו עלינו להפיץ מידע מסוגים מסוימים. היום זו ידיעה מזויפת, מחר זה משהו אחר.

קינן: "זה בדיוק מה שקרה בפייסבוק לא מזמן. עובדים במחלקת סינון התוכן באירלנד ביקשו למחוק תכנים מסיתים של דונלד טראמפ – תכנים אמיתיים, נכונים, שהוא עצמו אמר, אבל הם מהווים הסתה ולא תואמים את תקנון השימוש. המייסד והמנכ"ל של פייסבוק, מארק זאקרברג, אמר: 'אנחנו ניתן לתכנים האלה להישאר, כי יש להם חשיבות חדשותית וחברתית'".

הוא עשה החלטה של עורך.

קינן: "הוא עשה החלטה של עורך, וכמובן שאנחנו יכולים לדבר על אלגוריתמים כמה שאנחנו רוצים, אבל לפייסבוק יש עורך. העורך הזה הוא מי שכותב את האלגוריתמים ומשנה אותם. העורך זה הוא אותם אנשים שיושבים ומסננים תכנים. עכשיו, אחרי הבחירות, זאקרברג פרסם פוסט שבו נכתב שהרבה אנשים טענו שאתרי החדשות המזויפים תרמו לבחירת טראמפ – אבל ש-99% ממה שאנשים רואים בפייסבוק הוא אותנטי. זה מספר מעניין.

"אני חושב שמאוד בעייתי לתת לפלטפורמות שאין להן אחריות ציבורית של עריכה – כמו שיש לכלי תקשורת – אפשרות לצנזר דברים ולהחליט מה יופץ ומה לא. אם הם כבר מחליטים להתערב בתחום הזה, הדבר הנכון לעשות הוא לתת לדברים האלה להיות מופצים אבל לציין לידם – אם הם רוצים – ש'מבדיקתנו עולה שהדבר הזה לא נכון, ואנחנו ממליצים לא להפיץ את זה'".

בהכנת הידיעה סייע איתמר מרגלית

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.