משהו חמור באמת היה צריך להתרחש כדי שראש מערכת החדשות של "הארץ" ישגר מכתב אל מפקד מחוז תל-אביב במשטרה, ניצב גבי לסט, המודיע לו כי מעתה מערכת החדשות שומרת לעצמה את הזכות שלא לבקש תגובות על ידיעות משטרה שתפרסם בעתיד. המכתב נשלח ב-8 באוקטובר אשתקד. יום לפני כן הגיעו לניקול קראו, כתבת המשטרה באזור תל-אביב, פרטים בלעדיים על חקירה סמויה שערכה המשטרה נגד מיליונר מהרצליה-פיתוח, סוכן ביטוח בהליכי גירושין, שנחשד בשכירת שירותיו של רוצח שכיר תמורת מאה אלף דולר, כדי שיחסל את אשתו. הוא גם נחשד, כך נודע לקראו, שאישר את חיסול בתה של אשתו אם תיקלע למקום האירוע. האיש נעצר באותו בוקר, שעות אחדות לפני מועד החיסול המתוכנן. סיפור המיליונר מתחבל התחבולות התפרסם בהרחבה מאוחר יותר בכל כלי התקשורת, כולל שמו, חיים אפללו, ושם אשתו אילנה. אבל באותו יום, יום שני בשבוע, היתה קראו, בעברה חוקרת משטרה, העיתונאית היחידה שהחזיקה בפרטי המקרה. היא עמדה לצאת עם הידיעה הבלעדית בגליון יום המחרת. זמן קצר לאחר שהתקשרה למפקד מרחב דן, תנ"צ אלי ארזי, כדי לשמוע את תגובתו, הגיעו אליה שיחות טלפון ממפקד צוות החקירה ירון לונדון ומדובר מחוז תל-אביב גדי דורון. שניהם ניסו ללחוץ עליה להימנע מפרסום הידיעה, בטענה שהיא עלולה לפגוע בהמשך החקירה ובמעצר של חשוד נוסף בפרשה. "היה לי ברור", אומרת קראו, "לאחר ששוחחתי עם גורם מוסמך שהיה מצוי בפרטי הפרשה, שהפרסום לא יפגע בחקירה ובמעצרו של החשוד הנוסף. אותו חשוד ישב שבעה באותו זמן, והוחלט לדחות את מעצרו עד תום ימי האבל. עד אז הסיפור היה מתפרסם בכל מקרה בכלי התקשורת, מפני שסוכן הביטוח היה מובא להארכת מעצר. אותו גורם גם הסביר לי שהסיבה לבקשה לעכב את הפרסום היא מסיבת העיתונאים שעמד לקיים צוות החקירה ביום שלמחרת. לא חשבתי שאני צריכה לדחות את הפרסום כדי לאפשר לצוות החוקרים לקיים מסיבת עיתונאים, ועניתי לדובר ולראש צוות החקירה בשלילה".
מאוחר יותר פנה גדי דורון לרכז המערכת של "הארץ" באותם ימים, צביקה גולדברג, וביקש ממנו שוב לגנוז את הידיעה. דורון נענה שוב בשלילה. יש בידינו סיפור שפרטיו מלאים ומדויקים, נאמר לו, ואין אנו מתכוונים להימנע מפרסומו רק משום שלא הגיע דרך הדובר. אם אתה מעוניין למנוע את פרסום הידיעה, הוסיף גולדברג, אתה יכול לפנות לדרכים המשפטיות המקובלות. במשטרה החליטו לנקוט שיטה אחרת: בדרך משונה למדי הגיעו פרטי הסיפור לבוקי נאה מ"ידיעות אחרונות" ולשירה אימרגליק מ"מעריב", והתפרסמו בעיתונים אלה למחרת היום. הידיעה הבלעדית של קראו הפכה למידע נפוץ. כל מי שהחזיק עיתון למחרת בבוקר היה יכול לקרוא את הסיפור על כל פרטיו. ב"מעריב" אפילו פירסמו את שמות בני-הזוג וצילמו את הווילה המפוארת. זה היה הלקח שניסו אנשי המשטרה ללמד את מערכת "הארץ" – למשטרה לא אומרים לא.
משה גל, ראש מערכת החדשות של "הארץ" עד לאחרונה, זעם על ההדלפה של המשטרה. במכתב ששיגר באותו היום לניצב לסט כתב כך: "בתגובה לכך (לסירוב אנשי 'הארץ' להימנע מפרסום הידיעה; ע"ב), כך נודע לנו ממקורות מהימנים, התקשרו גורמים בכירים במשטרת מחוז תל-אביב לכתבי שני עיתונים אחרים – 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב' – והסגירו לידיהם את הסיפור הבלעדי של 'הארץ' תוך מסירת פרטים על הפרשה, למרות שהמשטרה טענה שיש עליה איפול, ולמרות שקציני המשטרה ידעו כי מדובר בסיפור בלעדי של 'הארץ'. אנו רואים בחומרה יתרה את המעשה הפסול הזה של גורמים במשטרת מחוז תל-אביב ומחזיקים את פיקוד המשטרה במחוז כאחראי למעשה. זה מעשה שלא ייעשה והוא מהווה הפרה בוטה וגזה של כללי העבודה בין המשטרה ובין העיתונות. כלל ידוע הוא שאין מסגירים סיפור בלעדי של עיתון אחד לעיתונים אחרים. המשטרה מצווה להקפיד על הכלל הזה, שהוא הבסיס והיסוד ליחסי האמון בין התקשורת ובין המשטרה. איננו יכולים להמשיך לסמוך על משטרה שכך נוהגת וחוצה קווים אדומים [...] בשלב זה", סיים גל את המכתב, "אנו מדגישים, כי איבדנו את האמון בדוברות משטרת תל-אביב ובפיקוד המחוז ואנו שומרים לעצמנו את הזכות לפעול כראות עינינו על-פי המתחייב ממעילה באמון של המשטרה, בכלל זה אי-בקשת תגובות והתייחסות מצד המשטרה לדברים שנפרסם".
דוברת מחוז תל-אביב, ניצה פרידמן, מסרה בתגובה ל"העין השביעית": "הפרשה נדונה, נבדקה ולובנה בעבר עם כל הגורמים המעורבים, לרבות הדובר הקודם, יחידת השטח והכתבים הנוגעים בדבר".
את בוקי נאה הסיפור הזה מקפיץ: "ניקול קראו היא אפרוח שיצא מהביצה וכבר מתחיל לצרוח. כל הסיפור על אובדן הבלעדיות הוא שקר ובלבול מוח. ארזי החליט להוציא את הסיפור לכתבים מ'ידיעות' ו'מעריב'. הוא עצמו סיפר לי על זה שבועיים לפני כן, כשזה עוד היה חסוי. אחר-כך היא קופצת ואומרת – זה היה סיפור שלי".
עם זאת, גם נאה יודע לספר על מקרה שבו בקשת תגובה הביאה לאובדן הבלעדיות. בחודש יולי שעבר הכין למדורו השבועי "כתב פלילי" סיפור משעשע ומדהים למדי על האסיר אורן אברהם, המתמחה בהוצאת פרטי מידע במרמה דרך הטלפון הציבורי שבכלא. במקרה האחרון הצליח האסיר להשיג את פרטי כרטיס האשראי של מי שהיה אז ראש לשכתו של נתניהו, פנחס פישלר, והזמין עבורו ארבעים מגשים של פיצות וכמה חבילות נופש בחו"ל. הפרשה נחקרה על-ידי משטרת מחוז ירושלים. היא הגיעה לנאה באופן בלעדי, דרך האסיר עצמו, שהוא נמצא בקשר עימו. נאה: "יום לפני ההורדה לדפוס של המדור התקשרתי לדובר משטרת מחוז ירושלים כדי לאמת איתו את הפרטים שהיו קשורים לחקירה בירושלים. למחרת בבוקר משטרת ירושלים הוציאה את זה לעיתונות. הדובר נתן את זה לכתב 'מעריב' בירושלים. כעסתי על זה מאוד. התקשרתי לאריה עמית והוא הכחיש, אבל אני לא מאמין לכך".
למה בחר הדובר, לדעתך, להדליף את הסיפור הבלעדי שלך?
אני כתב בתל-אביב ואני לא עובד מול משטרת ירושלים. לדובר יש יחסי תן וקח עם הכתבים שעובדים תחתיו, ועלי הוא לא שם. הוא יודע שהוא עוד יקבל תמורה על הידיעה שנתן לכתב של "מעריב".
איור: מיכל בוננו
דובר משטרת מחוז ירושלים, שמוליק בן-רובי: "אני דוחה בתוקף את הטענות של בוקי נאה ומזמין אותו לבדיקה משותפת בכל פורום שהוא, כולל בדיקת פוליגרף במשרד אזרחי לאימות הטענות שלו. טוב יעשה מר נאה אם יחפש את המדליף בין מקורותיו ולא ינסה לתרץ את כשלונו בטענות נלעגות וחסרות בסיס".
ינקי גלנטי, כתב הפלילים של "מעריב" בירושלים: "דובר משטרת ירושלים הוא אחד ההגונים והדיסקרטים בעניין מתן תגובה, ובוקי נאה מוציא את דיבתו רעה. לגבי הסיפור המדובר – יום אחד, כשאני ובוקי כבר לא נהיה כתבים, אוכל לספר לו מאיפה זה הגיע".
המקרים שמתארים קראו ונאה, והמכתב שיצא בעקבות מקרה סוכן הביטוח ממערכת עיתון "הארץ", משקפים הלך רוח הרווח בין כתבי החדשות. לכולם ברור כי במצב הנוכחי, שבו מתנהלת תחרות חסרת רסן בין כלי התקשורת, צעד בלתי מחושב במהלך עבודה על ידיעה בלעדית מביא לאובדן הבלעדיות. המצב הזה גורם לאצבעות המיומנות של הכתבים להסס מעט לפני שהן נחות על לחיצי הטלפון בדרך לבקשת תגובה מנשוא הידיעה שלהם. הלקח האישי שהם נושאים איתם ונסיונם של כתבים אחרים הוכיחו כי צלצול טלפון אחד לבקשת תגובה עלול להוריד לטמיון סיפור בלעדי שהושקעה בו עבודה רבה. ידיעה שהיתה נחלתם הפרטית יכולה תוך דקות מעטות להתפרסם כידיעה בלעדית – אצל המתחרים.
העבודה העיתונאית הפכה, בעקבות כך, ממודרת וחשדנית יותר; משהו שמזכיר פעולה ביחידת מודיעין יותר מאשר עבודה במקצוע המשרת את זכות הציבור לדעת. הרצון לבדוק את העובדות, לרדת לפרטים ולקבל תגובה מהגוף הרלבנטי עומד כל הזמן מול החשש מאובדן הבלעדיות. ככל שהסיפור "גדול" יותר, כך גובר החשש מהדלפתו וכך יפחת רצונו של הכתב להרים עוד כמה טלפונים כדי לקבל תגובה ולאמת את הפרטים. כתבים בכירים וותיקים מודאגים ממה שמעוללת אווירת התחרות לאיכות העבודה העיתונאית.
אמנון אברמוביץ', פרשן פוליטי בערוץ 1: "החשש הזה גבר מאוד בתקופה האחרונה. ברגע שאתה פונה לתגובה או לבירור, אתה הופך את נותן התגובה, במידה מסוימת, לשותף לסוד. הנחת העבודה היא שהסיפור עלול לדלוף החוצה, ומכאן נגזר הכל. זה נמצא בתודעה כל הזמן, ואין ספק שזה פוגע באיכות העבודה העיתונאית. החיבור בין מערכת פוליטית-בטחונית-משפטית מניפולטיבית ובין תקשורת כל-כך קצרת נשימה ותחרותית הוא זה שיוצר את התופעה הזאת".
כמה מהאנשים והגופים המסקרים באופן קבוע עלולים למצוא את עצמם נפגעים מהמצב הזה, אחרים למדו מהר מאוד כיצד לנצל את פניה החדשים של התקשורת לטובתם. אדם או גוף, שמתבקש לתת תגובה על ידיעה שעומדת להתפרסם עליו ואינה לשביעות רצונו, יכול לפנות לכלי התקשורת המתחרה ו"למכור" את הגרסה שלו לסיפור. "נפגע" "ידיעות אחרונות" יתקבל בזרועות פתוחות ב"מעריב", ולהפך; "נעלב" של ערוץ 1 ייענה בחיוך חם בערוץ 2, ולהפך. המיומנות החדשה היא לתמרן בין כלי התקשורת המתחרים. איציק סבן, כתב "מעריב" באזור השפלה, למד את השיעור באופן אישי. בינואר לפני שנה הגיעה אליו ידיעה שחברת ויטה החליפה את מדבקות תאריך השיווק הישנות על מרק מסוג מרק-עכשיו בטעם גזר, במדבקות חדשות הנושאות תאריך מאוחר יותר. סבן: "ידעתי שיש לי סיפור בלעדי ועבדתי עליו במשך כל היום. הקפדתי לשמור על סודיות מוחלטת כל הזמן מפני שחששתי שהסיפור ידלוף. כשהתקשרתי למשרדי הדוברים השונים, הקפדתי לדבר אך ורק עם דובר המשרד ולא עם אחד הפקידים, וביקשתי במפורש לשמור על דיסקרטיות. כשפניתי לוויטה לקבל את תגובתם, הם ביקשו ממשרד יחסי-הציבור שלהם ליצור עימי קשר ולתת תגובה על הסיפור". ב"מעריב" הקדישו לסיפור עמוד שלם. "ויטה שינתה את התאריך על המרקים הישנים – ומכרה אותם", בישרה הכותרת. למחרת, כשפתח סבן את "ידיעות אחרונות", ציפתה לו הפתעה. גם שם הופיע סיפור המרק, אלא שהכותרת וגוף הידיעה הציגו את הסיפור בצורה שערורייתית הרבה פחות מזו שב"מעריב". הידיעה ב"ידיעות אחרונות" הזכירה יותר מודעת התנצלות בשם החברה: "ויטה מסירה מהמדפים אבקת מרק בטעם גזר", נכתב בכותרת. "... בחברה מסבירים שמדובר בסך-הכל בטעות בהדפסה והמרק ראוי למאכל...", הסבירה כותרת המשנה. סבן מעריך שמשרד יחסי-הציבור של ויטה הוא זה שהעביר את פרטי הידיעה לכתבת "ידיעות אחרונות", נורית ארד. "ב'ידיעות' ידעו שאני עובד על סיפור בלעדי וחיפשו כל היום לדעת מה הנושא", מעריך סבן. "אני מניח שהם קיבלו מחברת ויטה את התגובה שאני קיבלתי, כי התפרסמה אצלם ידיעה מרגיעה, בלי כל הפרטים שהיו בסיפור המקורי שלי. פתאום 'ידיעות אחרונות' הפסיק להיות עיתון שעוסק בתחקיר והפך להיות מפרסם הודעות הרגעה לציבור".
נורית ארד מכחישה את עניין ההדלפה: "הסיפור הגיע אלי דרך מזכירות המערכת ולא דרך ויטה. הם קיבלו תלונה בקשר למרק וביקשו ממני להכין מזה סיפור".
תגובת חברת ויטה: "אין לנו עניין בתחקיר הזה. חברת ויטה טענה אז וטוענת גם כיום כי אורך חיי המוצר היה תקין".
חברת ויטה, אם אכן שימשה מקור להדלפה, לא נהגה כפוף לכללי האתיקה המקובלים במגע עם כתבים, אבל בהחלט בהתאם לאינטרסים המסחריים שלה: היא ניצלה את התחרות בין שני העיתונים כדי להקהות את עוקצו של הסיפור שחשף סבן.
סבן מאשר שקיים חשש אצל כתבים לבקש תגובה על ידיעה בלעדית: "זאת תופעה של השנה וחצי-שנתיים האחרונות. התחרות גדולה מאוד, והחשש לפנות לקבלת תגובה בהחלט קיים כשיש לך סיפור בלעדי ביד. אתה תחשוב פעם ופעמיים לפני שתרים טלפון לקבל תגובה, ובכל מקרה תעשה את זה הכי מאוחר שאפשר. אתה פשוט מפחד לראות את הסיפור הבלעדי שלך למחרת ב'ידיעות אחרונות' או אצל מתחרים אחרים. הבעיה לא מתחילה אצל הכתבים. התחרות בין הכתבים האזוריים היא גלויה ולויאלית. הבעיה שלנו מתחילה עם האנשים שאנחנו עובדים מולם. הם לא מבינים מה זה עיתונות והם לא מבינים שכתב יכול לצאת עם סיפור בלעדי. כתב יכול להתקשר לדובר כדי לקבל ממנו תגובה על סיפור, וכמה דקות אחר-כך הדובר יוציא את התשובה בהודעה לעיתונות לכל הכתבים. הדוברים עושים את זה כי הם חוששים מהבוקר שלמחרת. הם חוששים שהכתבים יבואו אליהם בטענות – איך זה שלאיציק סבן היה סיפור בלעדי? למה לא נתתם את זה גם לנו?".
אז מה אתה עושה?
אני מודה שאני בהחלט בבעיה. הפחד מהדלפות קיים. אני אשתדל להימנע מלקחת תגובה, אם זה לא הכרחי. כשיש לי סיפור שאני יודע שהתגובה לו אינה הכרחית, אני לא אתקשר לבקש.
בקרב על הבלעדיות למדו הכתבים לשכלל את אמצעי ההגנה. האמצעי הנפוץ ביותר הוא, כפי שציין סבן, בקשת התגובה ברגע האחרון לפני הפרסום, דבר שמעמיד לא פעם את נשוא הכתבה בלוח-זמנים בלתי אפשרי. בן כספית, הכתב המדיני של "מעריב", מודה שזו אכן השיטה: "אני שמתי לעצמי חוק: לגבי סיפורים חשובים אני מבקש תגובה מאוחר. גם אם יש לי סיפור חשוב בארבע אחר-הצהריים, אני לא אבקש תגובה לפני תשע או תשע וחצי בערב".
ינקי גלנטי, כתב המשטרה של "מעריב" בירושלים: "אני משתמש בכל מיני טריקים: להתקשר אחרי המהדורות בטלוויזיה, להתקשר מאוחר כשהרדיו כבר מת ואין סיכוי שזה יודלף. בכל מקרה, אני מקפיד תמיד לדבר רק עם אדם אחד בלשכת הדובר, ואני מודיע לו שאני אראה בו אחראי במידה שזה יודלף החוצה. זו תגובה תחת אזהרה".
שיא של משחק ציני בתחרות בין כלי התקשורת ובצמא למידע בלעדי נרשם בפרשת "השפן המנוול" שעברה על שמעון פרס בנובמבר שעבר. עד היום חלוקות הדעות בשאלה מי הביא לפיצוץ הסיפור בתקשורת – שמעון שיפר או שמעון פרס. מה שבטוח הוא, שהמושכים בחוטים היו אנשי לשכתו של נתניהו, והם עשו זאת במיומנות רבה.
שיפר, כפי שכבר סיפר ודווח בהרחבה, קיבל מידע, בתחילה מגורם לא פוליטי, ואחר-כך ממקור בלשכת נתניהו, שלפיו הונח על שולחנו של ראש הממשלה מסמך סודי שבו נכתב כי פרס מנחה את ערפאת במשא-ומתן על חברון. הוא התקשר לשי בזק כדי לקבל את תגובתו. מכאן החל כדור השלג להתגלגל. בזק סיפר על הידיעה לראש הממשלה, וזה מיהר להתקשר לפרס בחו"ל. בינתיים פנה שיפר גם לעליזה גורן, שהיתה יועצת התקשורת של פרס. פרס היה נסער מאוד מצלצול הטלפון של נתניהו. הוא התקשר לגורן והורה לה להוציא מיד הכחשה לעיתונות במטרה להרוג את הסיפור בטרם לידתו. עליזה גורן התקשרה לפלאפון של עמנואל רוזן ומסרה לו את ההכחשה. במקביל הוציאה גורן הודעה לכל העיתונאים. רוזן הספיק להכניס את ההודעה של פרס למהדורת החדשות של ערוץ 2, וכך בעצם התפרסם הסיפור לראשונה – הסקופ הגולמי של שיפר נקלט בלי שום מאמץ בזרועותיו של עמנואל רוזן.
אומר אחד הכתבים המדיניים: "שיפר עשה שגיאה עם הסיפור השערורייתי והאיום ונורא על פרס. הוא התקשר מוקדם ללשכת ראש הממשלה כדי לבקש תגובה, ובכך איפשר לביבי להתקשר לפרס. בעקבות כך הוציא פרס הודעה לעיתונות. שיפר חשב שיהיה לו למחרת סקופ, והוא מצא את זה אצל עמנואל רוזן בערוץ 2. זו שגיאה של שיפר, מעבר לידיעה העיתונאית האיומה הזאת".
שיפר וגורן חלוקים עד היום בדעותיהם בנוגע לפרשה. שיפר טוען כי הפרסום בערוץ 2 הוא זה שחייב אותו להתייחס לסיפור בגליון "ידיעות אחרונות" למחרת. אלמלא התגובה שהוציא פרס, הוא אומר, ייתכן שכל העניין כלל לא היה מתפרסם. גורן משוכנעת, בעקבות שיחה שניהלה עם עורך "ידיעות אחרונות" באותו ערב, כי הסיפור היה מתפרסם בכל מקרה. גורן: "אנשי 'ידיעות אחרונות' אמרו שהם מתכוונים לפרסם, אבל הבטיחו להביא את תגובתנו ולהיות בסדר. אני סברתי שזה לא נכון לפרסם את שתי הגרסאות – הסיפור וההכחשה, אלא שצריך להראות איך לשכת ראש הממשלה עושה מניפולציות על התקשורת".
על דבר אחד מסכימים שניהם, שיפר שאיבד את הסקופ בעקבות בקשת התגובה, וגורן שכעסה מאוד על עצם הפצת הידיעה: בקשת תגובה מנשוא הידיעה היא חלק הכרחי מהידיעה עצמה. גורן: "חייבת לבוא תגובה בכל סיפור. כל מי שמדליף, מאחורי המעשה שלו עומד איזשהו מניע. לפעמים יש אינטרס אישי, לפעמים פוליטי, לפעמים מדיני. ממול עומד מי שנפגע מההדלפה. העיתונאי חייב לקבל את התגובה של הצד שכנגד, אי-אפשר בלי זה. זה שומר על העיתונאי מפני מקור שהטעה אותו, וזה מאפשר לו לבדוק אם יש אמת בדברים או לא".
שיפר מסכים שהתחרות בין כלי התקשורת מעמידה את הכתבים בבעיה: "ישנה תחושה אצל עיתונאים שסיפורים בלעדיים דולפים מרגע שמבקשים עליהם תגובה. ואכן, היו כבר מקרים שסיפורים התפרסמו ללא בקשת תגובה. לי, למשל, היה סקופ גדול על הפגישה הראשונה שנערכה בין דורי גולד ליאסר ערפאת. זו היתה הפעם הראשונה לאחר הבחירות שנציג של ראש הממשלה נועד עם ערפאת. אנחנו החלטנו לפרסם את הידיעה ללא תגובה. לא התקשרתי לשי בזק בשל החשש שהעניין יודלף לאמצעי התקשורת האחרים. זו בעיה שבהחלט קיימת. קרה לנו לא פעם שחשבנו שיש לנו ידיעה בלעדית ביד והיא דלפה החוצה".
רפי מן, ראש דסק החדשות ב"מעריב" ומרצה לעיתונות, מוטרד מן המצב הנוכחי, שבו כתבים מנסים לא פעם לשכנע את העורך שכדאי לוותר על בקשת תגובה: "אני רואה את בקשת התגובה כעניין הכרחי, וזאת משלוש סיבות: הסיבה הראשונה היא ההגינות שצריכה לעמוד בבסיס העבודה העיתונאית, למרות הדימוי שיש לעיתונאים. אחד הביטויים שלה הוא האפשרות למתן תגובה כאשר כותבים משהו שעלול לפגוע במישהו. חייבים לתת לו את זכות התגובה, וכדאי שהתגובה תופיע בכתבה עצמה ולא במהדורה של היום שלמחרת. חשוב מכך, התגובה משמשת את הכתב להשלמת המידע ולאימותו. היא מוסיפה פעמים רבות פרטי מידע חיוניים וחושפת פרטים לא נכונים. הסיבה השלישית נוגעת לעניינים משפטיים. שום עיתונאי, אם ייתבע תביעת דיבה או לשון הרע, לא יוכל לטעון להגנה של תום-לב אם לא ביקש תגובה מהאיש שעליו כתב. אחד ההסברים הנפוצים אצל כתבים מדוע לא לבקש תגובה הוא החשש שמא בקשת התגובה תביא לאובדן הבלעדיות. הם חוששים שהדובר, או מי שיפנו אליו, עלול למסור את המידע לגורמי תקשורת אחרים. ב-99 אחוז מהמקרים הטיעון הזה לא מקובל עלי. אני מוכן לשלם את המחיר שבאובדן בלעדיות, ובלבד שאהיה בטוח באופן מלא שאנחנו מפרסמים ידיעה העונה לקוד המקצועי המחייב קבלת תגובה".
ענת באלינט היא סטודנטית לפסיכולוגיה ולתולדות האמנות ועיתונאית
גיליון 9, יוני 1997