ביום שישי, 16 באוגוסט 1996, ניתן בבית הדין הצבאי בקריה בתל אביב גזר דינו של אל"מ עמוס בן-אברהם. בן-אברהם, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, הורשע יחד עם שני קצינים נוספים מהסיירת בגרימת מותם ברשלנות של ירון בר-דור וערן עופר ז"ל, שמתו ממכת חום במהלך ניווט בדרום במאי 1992. בית הדין גזר עליו עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי.
התקשורת ליוותה את הפרשה מתחילתה והעניקה לה סיקור נרחב. טיבן של פרשות כאלה, וטיבן של חדשות בכלל, שהן זוכות לתשומת לבה של התקשורת בנקודות השיא. כך, במקרה שלפנינו, הפנתה העיתונות את זרקוריה אל בן-אברהם שלוש פעמים: לאחר האסון, לאחר פסק הדין, שמצא את בן-אברהם ואת שני הקצינים האחרים אשמים, ולאחר מתן גזר הדין, שהפתיע רבים בפער שבין חומרת העבירות שבהן הורשעו השלושה לעונשים הקלים מאוד שהוטלו עליהם.
עמוס בן-אברהם הוא, כנראה, מפקד יוצא דופן. על כך מסכימים גם שני זוגות ההורים השכולים. יוצא דופן באישיותו, באומץ לבו, כמפקד וכלוחם. נאמר עליו כי הוא אחד המפקדים המובחרים שיש בצה"ל. זו, אולי, הסיבה לכך שהפרסומים על הפרשה לא כללו רק דיווחים חדשותיים אלא הקיפו את כל סוגי הטיפול העיתונאי: ממאמרים בעמודי הדעות ועד לכתבות נרחבות במוספי סוף השבוע. ח"כ עוזי לנדאו מהליכוד כתב במאמר ב "ידיעות אחרונות" לאחר סיום הפרשה: "מדוע הועמד לדין על-ידי התביעה מלכתחילה, ומדוע נמצא אשם על-ידי בית הדין בדיעבד? ... הדבר נובע מרצון לרצות גורמים בציבור ובתקשורת, שבשנים האחרונות לוחצים ללא הרף על צמרת צה"ל להעמיד לדין פלילי ולהעניש בפומבי 'את האחראים', כל אימת שמתרחש אסון" (19 באוגוסט 96'). אלא שהפעם, חלק לא מבוטל מהתקשורת יצא דווקא להגנתו של מי שנמצא אחראי על ידי בית הדין. האם היו כל הפרסומים שקדמו למתן גזר הדין מקריים או שאולי היו מי שדאגו לפנות לתקשורת כדי ליצור בעזרתה דעת קהל אוהדת כלפי בן-אברהם?
בחמשת השבועות שחלפו בין מתן פסק הדין (7 ביולי 96') לגזר הדין (16 באוגוסט) נשמעו הטיעונים לעונש. אל בית הדין הגיעה הצמרת הבכירה של צה"ל בעבר ובהווה כדי לספר בשבחו של בן-אברהם. "מצעד הגנרלים", כינה "מעריב" את יום הדיונים הזה שזכה לסיקור נרחב בכל כלי התקשורת.
בתקופה קריטית זו, בין הכרעת הדין לגזירת העונש, פורסמו בעיתונות מאמרים, שיצרו אווירה אוהדת כלפי עמוס בן-אברהם. את האחרון שבהם פירסמה עדית זרטל ב"הארץ" יום לפני מתן גזר הדין. במאמר, שכותרתו "המקום שבו נעצרה האחריות", כתבה על הנאשם: "איש צבא הומניסט, ששום מעשה ממעשיו בעת האסון או לפניו לא היה חתום בחותם הפזיזות או הרשלנות, לא ישירה ולא עקיפה" (15 באוגוסט).
זרטל לא קראה את פסק הדין, אלא הסתמכה על מאמרים, שנכתבו בעניין המשפט, שיחות שקיימה וכן על נאום הסנגוריה. המסר שבמאמר אינו עולה בקנה אחד עם העובדות שנקבעו בפסק הדין, והן – שבן-אברהם אחראי ברשלנות, ולו עקיפה, למות החיילים. זרטל היא במקורה מקיבוץ עין-שמר, קיבוצו של בן-אברהם. בשיחה עמה היא מודה כי "השבט קרא לה", "לא במובן המילולי" היא מסבירה. "הסיפור נגע ללבי, אני מודה שכאן לא פעלו כל השיקולים שפועלים אצלי כאשר אני כותבת מאמר". היא מציינת כי המשפחה לא פנתה אליה, וכי כתבה את המאמר מיוזמתה. אומרת זרטל: "המאמר הוא מאמר עמדה, לא כתבה על עמדות הצדדים במשפט. התייחסתי לשאלה איפה נעצרת האחריות. זו היתה התיזה העיקרית של המאמר שלי".
איור: עמוס אלנבוגן
זעקי ארץ אהובה
אחד משני מספרי הטלפון שהופיעו במודעת תמיכה בבן-אברהם, שהופיעה על פני חצי עמוד בעיתון "הארץ" יום לפני מתן גזר הדין, היה של טלפון בקיבוץ עין-שמר. "זעקי ארץ אהובה", קראה כותרת המודעה; בשוליה נאמר כי מומנה בכספי החתומים עליה. מספר טלפון נוסף היה של דפי אסף מקיבוץ מעגן מיכאל, שהיתה בין יוזמי המודעה ובין אלה שחתמו עליה. היא מאשרת כי חבריו של בן- אברהם פנו לתקשורת, אך מוסיפה כי היו גם עיתונאים שרצו לכתוב מיוזמתם על הנושא. "זה היה משולב, שיתפנו פעולה. היו כאלה שלא רצו לפנות אל התקשורת, והיו כאלו שאמרו שמוכרחים ללכת לתקשורת, ושזה בסופו של דבר מה שישפיע ויעזור. הלכנו על חבל דק, ופחדנו כל הזמן להזיק לו במשפט". אל מי בתקשורת פנו לא הסכימה לומר, אך נראה כי הגישה היתה לא להמתין ליוזמה של עיתונאים, אלא להתקשר אליהם, לעורר את התעניינותם, להעביר להם חומר, ולהסב את תשומת ליבם לפרטים חדשים. אריק כמוס הוא חבר נוסף, שנרתם למשימה.
"נפגשתי עם עיתונאי אחד, דיברתי עם שניים, ראינו מה אפשר לעשות", הוא מספר. "חשבנו שנעשה משהו שהוא לא בסדר ורצינו לצאת עם זה לתקשורת. את העיתונאי השני שעמו דיברתי הנושא עניין. שאלתי אותו אם הוא שמע על הנושא והוא אמר שכן. נפגשנו אתו, היתה פגישה ארוכה ומעניינת, ולבסוף יצאה מזה כתבה. אלמלא הרקע שנתנו לו, כנראה שלא היה כותב". מטרתם של כמוס וחבריו להעלות את הפרשה על סדר היום הציבורי הושגה, לדעתו: "אנחנו עוררנו את זה לדיון. עצם זה שהיתה התייחסות, גם בעד וגם נגד, זה סיפק אותנו".
האם התגייסו אנשי הסיירת לחלץ לוחם שנותר פצוע בשדה? ב- 19 ביולי, שבוע לאחר מתן פסק דינו של בן-אברהם, פורסמה ב"סופשבוע" של "מעריב" כתבתו של צבי גילת "תסמונת המח"ט". הכתבה עסקה ברובה בפרשת ההתייבשות בסיירת מטכ"ל, ואיזכרה פרשות נוספות שבהן הועמדו לדין קצינים בכירים, ביניהן פרשת אל"מ מוני חורב, מפקד ביה"ס לקצינים, שהדיונים סביב העמדתו לדין התקיימו בזמן משפטו של בן-אברהם. כתב גילת: "אישום קשה. דבק בו ריח של מעשה פלילי...קצין מוכשר עלול לאבד קריירה מבטיחה. צה"ל עלול לאבד קצין מוכשר". בכתבה מראיין גילת שניים ששירתו בעבר עם בן-אברהם בסיירת מטכ"ל: ירון, שהוא במקרה או שלא במקרה בעלה של דפי אסף, ממארגני העצומה, וחבר אחר בשם אריק. גילת שוחח גם עם עומר בר-לב שהיה מפקד הסיירת בעבר. דעתם של השלושה היתה אחידה, כפי שביטא אותה אריק בכתבה: "מפקד היחידה אומנם נושא באחריות מיניסטריאלית לכל מה שקורה, אבל הוא לא קשור לאימונים... ודאי שאינו נושא באחריות ישירה של 'גרם מוות ברשלנות', עם כל הצער והכאב על המקרה".
גילת מכחיש כי פירסם את הכתבה בעקבות פנייה שקיבל, וטוען שהיה חשוב לו להביא "דיבורים של מפקדים בצה"ל בעקבות פסק הדין". לדעתו, "אם מצדיקים אותם ואם חולקים עליהם, הם ראויים לתשומת לב". הוא מוסיף כי "בעקבות הפסיקה, התחילה התעוררות של חברים של עמוס בן-אברהם ביחידה, שהרגישו שלאיש נעשה עוול. אני מכיר כמה אנשים שמכירים אותו". לדברי גילת, לא היתה התארגנות רשמית של אוהדי בן-אברהם, אך היו אליו פניות מצד אנשים שביקשו לעניין אותו בנושא. "אני לא בובה שמפעילים אותה, אבל פניות עוזרות, הן ממקדות אותך, ומפנות את תשומת ליבך לכיוון כלשהו".
נקודת המבט של בן-אברהם
נחום ברנע הקדיש לאסון בסיירת ולבן-אברהם שני עמודים בטור שלו ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות". גם הוא כתב על כך בתקופה שבין פסק הדין לגזר הדין. כמו במקרה של גילת, הכתבה הופיעה בגיליון סוף שבוע של עיתון בעל תפוצה גדולה, שללא ספק משפיע על דעת הקהל. ברנע סיפר בכתבתו על השתלשלות העניינים, שהביאה להתפטרותו של בן-אברהם מהפיקוד על הסיירת מיד לאחר התאונה. את הערב שבו התפטר בן-אברהם מתאר ברנע לפרטי פרטים, החל מדברים שנאמרו לבן-אברהם בחדרו של הרמטכ"ל אהוד ברק, וכלה במה שחשב בן-אברהם במכוניתו בדרך הביתה. בין אם דיבר ברנע לצורך הכנת הכתבה עם בן-אברהם עצמו, ובין אם הסתפק בשיחות עם מקורביו, הכתבה מציגה בעיקר את נקודת המבט של מפקד הסיירת. דוגמה לכך היא הפיסקה המסיימת, המתייחסת לחקירה שעבר בן-אברהם אצל אל"מ נילי פלד, שמונתה כקצינה חוקרת: "בן-אברהם דיבר עם נילי פלד בחופשיות, ללא גינונים משפטיים. כל מה שאמר לה הוטח בו במשפט ... שוב, כמו בליל ההתפטרות, היתה לעמוס סיבה להרגיש שנתפס בחכה. שנבגד. צה"ל, לפחות אותו חלק בצה"ל שעובד עם הפנים לקהילה המשפטית, הניח לו את האקדח על השולחן" (2 באוגוסט).
ההורים מעבירים את המסר
כשבוע לפני מתן גזר הדין, ב- 9 באוגוסט, פירסם איתן רבין, הכתב הצבאי של "הארץ", ראיון נרחב עם הוריו של עמוס בן-אברהם, בעמודי החדשות של העיתון. ההורים, דוד ומרים בן-אברהם, מדברים על עיוות הדין שנעשה, לדעתם, לבנם. "למה רודפים אחריו כשהוא לא אשם", הם שואלים "הוא לא היה אחראי על זה (האימון - ר.ש.), והוא לא צריך להיענש". רבין רואה את חשיבות הראיון בכך שאיפשר לבן-אברהם, שהיה מנוע מלהתראיין בשל היותו איש צבא, להעביר את המסר שלו באמצעות הוריו. הוא מודה כי ההורים פנו אליו בבקשה להתראיין, אך המשפחה טוענת כי היוזמה לא יצאה ממנה. לדעת רבין, העובדה שבעבר ראיין גם את משפחותיהם של שני החללים, הופכת אותו לסוקר אובייקטיבי של הפרשה.
ההורים סיפרו בראיון הזה על דאגתם המתמשכת לבנם: "חודשים לא ראינו אותו, לילות לא ישנו מחשש לחייו". הפרסום יצר אהדה כלפי בן-אברהם. תשעה ימים לאחר מכן, בעקבות גזר הדין, כתב נתן זהבי ב"מעריב": "לא רק על עב"מ (עמוס בן-אברהם - ר.ש.) חבל. חבל גם על הוריו. עד האירוע הטראגי בקושי ישנו בלילות, והיו חסרי מנוחה בימים, יודעים לא יודעים, מנחשים ... מעתה נודדת שנתם מעינוי הדין" (18 באוגוסט).
אל תגעו בו – הוא משלנו
האם היתה התארגנות של קציני צבא, בני משפחה וחברים כדי להציל קצין שעלול היה לקבל עונש כבד? אריאלה רינגל-הופמן מ"ידיעות אחרונות", שעקבה אחרי הפרשה וכתבה עליה, אומרת כי עמוס בן-אברהם זכה בתמיכת התקשורת הודות לאופיו, ולמה שהוא מייצג, ובשל הדרך שבה נטל על עצמו אחריות. "עמוס מייצג משהו שהיה לציבור קל להזדהות עמו, ללא קשר למידת אשמתו", היא אומרת. ככל הידוע לה, "לא התארגנה קבוצה ואמרה: אנחנו קבוצת כוח שמזיזה דברים, אבל הן ההורים והן אנשי הצבא הבינו את החשיבות שיש לדרך שבה מוצג העניין בתקשורת, והם עשו כל אחד כמיטב יכולתו". היא מודה כי "היו התארגנויות ספונטניות לאורך כל הדרך, של אנשים שדאגו להתקשר לעיתונאים". גם אליה הגיעו פניות.
לאחר מתן גזר הדין, פנתה רינגל-הופמן לעדנה גחטן, חברתו לחיים של בן-אברהם ועיתונאית ב"הארץ", וראיינה אותה למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "היה איזה שלב שחשבת לעשות משהו בעניין, להרים טלפון לפצ"ר, להוביל בעצמך איזה מאבק תקשורתי, שעמוס לא יכול לנהל?" שאלה רינגל-הופמן את גחטן. "לא, מעולם לא הרמתי טלפון לאיש. זה גם לא באופי שלי", ענתה גחטן והוסיפה: "גם עמוס בשום אופן לא היה מאשר מהלך כזה ... עמוס כל הזמן אמר שזה עניין פנימי של הצבא, שהצבא צריך לטפל בזה, לא דרך עיתונות ולא באמצעות לחצים ציבוריים".
ואילו דפי ממעגן מיכאל, מארגנת מודעת התמיכה, אומרת: "עמוס ועדנה לא כל-כך שיתפו פעולה, הם פחדו. הכל היה דרכנו".
ההתרשמות כי ההתגייסות החברית והציבורית השיגה את מטרתה, משתקפת בדבריו של תום שגב, שכתב ב"הארץ" ב-21 באוגוסט, כמה ימים לאחר גזר הדין: "בן-אברהם יצא מבית המשפט כשהוא מוקף באהבה שבטית גדולה. חבריו הקדימו לגזר הדין מודעה ... שתמציתה - אל תיגעו בו - הוא משלנו".
רותי שילוני היא בוגרת הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית
גיליון 6, נובמבר 1996