ימי הזיכרון והחג שאנו בעיצומם הם במידה רבה ימי ציון של הצבא הישראלי, ובשנה זו הם נערכים במציאות לא שגרתית שבה צה"ל הופך שק חבטות ציבורי – ולא על רקע כלכלי, התנהלות שכבר הפכה חצי מקובלת – אלא בשל חשד לשמאלנות ויפות נפש שהוטל בראשיו, שהתנגדו לירי ללא אבחנה בתוקפים ערבים או בהוצאתם להורג ללא משפט, ושזיהו סימנים מטרימים של פשיזם בציבוריות הישראלית.
ב"מעריב" בחרו לכותרת הכפולה הפותחת ציטוט של הרמטכ"ל המסכם את האווירה הנוכחית, מתוך דברים שאמר בטקס יום הזיכרון: "על צה"ל לדעת שהעם מאחוריו". ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים בעמוד 5 את הנאום כולו. ב"ישראל היום" מפרסמים גם כן נוסח מלא של דברי הרמטכ"ל – אבל לא הדברים שאמר בטקס, ובהם התייחסות למחלוקת שהתגלעה סביב צה"ל – אלא לנוסח פושר שהופץ כ"פקודת יום" של איזנקוט.
"האם צבא העם מאבד את העם", שואלת כותרת טורו של עמוס הראל, הנפרש על פני עמוד 3 של "הארץ" ומומלץ, כתמיד, לקריאה.
קולו המתון של עמוס הראל, כך נראה, עלול להפוך ליוצא דופן בנוף הדעות והפרשנות של "הארץ". הניתוק משדרות רחבות של העם הופך בחלקים רחבים מהשמאל לניתוק מהמציאות (ואולי להפך?), ומוציא מתוכו מנות הגונות של סהרוריות. מה שהיה תבלין חיוני במקומוני שוקן ושולי "הארץ", משתלט על התבשיל – וכבר לא מדובר בתבלינים טריים, אלא גרגירים מיובשים שכבר אין מי שזוכר מתי נטחנו.
דוגמה אופיינית היא הגרוטסקה התופסת היום את המאמר המרכזי בעמוד הדעות ("לקראת מהפכה צבאית"): ייחול של הפרשן הוותיק לענייני ערבים, צבי בראל, להפיכה צבאית, לא פחות. "מהפכה או הפיכה צבאית הם סופה של כל דמוקרטיה. בכל פעם ששמענו על דמוקרטיה שנפלה שדודה בידי חונטה צבאית חשנו תימהון ודאגה, אבל הרגענו את עצמנו שבישראל זה לא יכול לקרות. מתברר שגם ישראל איננה חסינה מפני האפשרות הזאת. אלא שלא הצבא יהיה זה שיגרום למהפכה, אם תתחולל. ההנהגה הפוליטית שדוחפת עכשיו את הצבא למקום שבו עליו להתגונן על נפשו ועל ערכיו, היא שתחולל את המהפכה הצבאית היהודית הראשונה, שאולי כבר התחילה", כותב בראל, ומסמן שיא ציפרי נוסף מעל דפי "הארץ": אם בשנים האחרונות תירגלו שם קריאה לאומות העולם שיצילו אותנו מעצמנו, כעת יסתפקו בצה"ל.
הטור ההזוי הזה הוא סממן של המחלה הממארת שמשתלטת על "הארץ", בינתיים בעיקר על חלקו הדעתני – אך אין ערב לכך שלא תתפשט לבסוף גם אל הדיווחים העיתונאיים. נשף המסיכות של הליצן המוצהר בני ציפר (שכבר הפך תקליט ועבר לכורסת המרואיין ב"ישראל היום") זוחל מהעמוד האחורי אל השער, עולם דמיונות הכורסה מהבלוג של אורי משגב משתלט על עמודי הדעות, השנאה לשמה של רוגל אלפר כבר מזמן התקדמה מטבח פרות קדושות לירי חי אל תוך ההמון. החתירה לבירור עובדתי וניתוח בהיר נדרסות על-ידי דחפים אידיאולוגיים מסמאים, שמוחלפים בתורם בהתמכרות לפרובוקציה לשמה.
אסור שהשמאל הסהרורי יכבוש את "הארץ", גם אם חלק הכובשים הם מוותיקי כותביו. לא רק משום ש"הארץ" חשוב לדמוקרטיה הישראלית (שעדיין איתנו, עד המהפכה הצבאית), אלא גם משום ש"הארץ" משמש דוגמה ומופת לאליטות החדשות, הימניות, הבונות את עיתונות האיכות שלהן בצלמו. מה לעשות שההשחתה הגוברת של העיתונות הישראלית הכתיבה שבמירוץ השליחים של העיתונות הנאמנה "הארץ" הוא כמעט רץ יחיד.
כותבים כמו אלו שציינתי לעיל נתלים ודאי בהקצנה הפושה לשיטתם בחברה ובשיח הישראליים כתירוץ לשילוח הרסן המקצועי והערכי מכתיבתם, ומשום מה נעלמת מהם האירוניה הבוטה: במקום להזריק לאווירת הטירוף שהם מלינים עליה שפיות ככל יכולתם, הם מנסים להתחרות בה ולהדגים שיאים חדשים של אובדן עשתונות. כותבים אחרים, שגם כמותם ציינתי לעיל, כבר אינם נזקקים לתירוצים כלשהם, והם פשוט נסחפים שיכורים בזרם העכור שיצרו.
כפי שהעיר כאן בצדק יובל דרור, האשמים העיקריים הם לא הציפרים למיניהם, אלא העורכים שלהם. הם אלו שהתמכרו לקליקים שמביאות שערוריות הזוטא והפרובוקציות ביורו של כותביהם. הם מי שלא מצילים את הצבי בראלים מעצמם ומציבים להם מראה שתמחיש להם מה באמת כתבו. הם לא רואים את החור בסכר, אלא את החור שבגרוש.
אותו החיוך שנראה כמו לכלוך
"מה שעשה אלפר ב'ביקורת' הזאת היה לתקוף אב שכול ואח שכול באופן מלגלג ומתנשא, תוך חלוקת ציונים, הערות סרקסטיות ('הקיטש של השכול') ואבחנות מבישות ('אמצעי לעם לבכות ולהתרגש ולהתפלש בגורל משותף דביק'). קשה לי להבין מהיכן שואב אלפר את התעוזה ללגלג באופן הזה בנושא כה רגיש. אני אכן גאה בכך שבני שי גדל על הערכים שעליהם אנו מחנכים את כל ילדינו: לשאוף למצוינות, לגבות אחד את השני, להיות אזרחים שתורמים למדינה ולחברה שבה הם חיים" (מאמר תגובה ב"הארץ" לטור ביקורת הטלוויזיה).