בכנס אילת לתקשורת, שנערך בשבוע שעבר, הגדרתי באוזני שר התקשורת את ההחלטה ההולכת ומבשילה להמיר את זכיונות השידור בטלוויזיה לרשיונות כ"פיגוע תרבותי". אף שהמטפורה קשה והסעירה את רוחות המשתתפים בדיון "רישיון או ביזיון", שבו נטלתי חלק – הרי שהיא מדויקת.

ההבדל בין זיכיון לרישיון מהותי ומשמעותי. מתן זיכיון מותנה בשורה של התחייבויות – למשל היקף הפרסום בשעה, שיעור הפקות מקור או התחייבות לשידור תוכנות בסוגות מסוימות. לעומת זאת, רשיון שידור יקבל כל מי שעומד בתנאי סף כגון איתנות כלכלית ויכולת לקיים את השירות בקביעות. עד כה העדיפה המדינה, מטעמים שונים, לחלק זכיונות שידור. הזיכיון מאפשר פיקוח ציבורי על תוכני השידורים והטלת סנקציות במקרה של הפרת התנאים. הפיקוח על בעלי הרישיון הוא רופף יותר. אמנם גם כיום מתעוררת לעתים קרובות ביקורת על הגופים המפקחים ועל יכולתם לאכוף ביעילות את תנאי הזיכיון על הזכיין. יכולת הפיקוח תלויה, במידה רבה, באיכות המפקחים ועמידתם בלחצים מצד הזכיין, במישרין או באמצעות הדרג הפוליטי.

"זרוק את הטלוויזיה שלך" (צילום: Roo Reynolds, רשיון cc-by-nc)

המעבר לשיטת הרשיונות אינו מפתיע. הוא בא עקב לחצים מתעשיית השידור על הדרג הפוליטי, ותואם להפליא לאקלים הניאו-ליברלי, המחליש כל רגולציה בחברה ובמשק לטובת כוחות השוק. שיטת הרשיונות אמורה להקל על בעלי ההון להפעיל תחנת טלוויזיה או רדיו, שתהיה לעוד מיזם כלכלי של הפקת רווחים.

ריבוי של ערוצי שידור עלול להחריף את התחרות על עוגת הפרסום ואת מלחמת הקיום של אמצעי התקשורת הקיימים והחדשים. די לעקוב אחרי קשיי ההישרדות של ערוץ 10, או של יומונים מסוימים, כדי להתרשם שכבר היום עוגת הפרסום מתקשה לקיים את מערך התקשורת כולו. על כן מתן רשיונות נוספים לערוצי שידור חדשים עלול רק להעמיס על עוגת הפרסום ולסכן במיוחד את המשך הופעתם של היומונים הקיימים.

טלוויזיה אינה רק מכונת כסף, אלא גם מכשיר חינוכי רב-יכולת. חשוב במה משקיעים ומלעיטים את הציבור. במה משקיעים את המשאבים הכספיים המצטמצמים, במשדרים חד-פעמיים ומתכלים, כמו משחקי ספורט ו"האח הגדול", או בנכסים ערכיים רב-פעמיים, כגון סרטי קולנוע, סרטי תעודה ודרמות מומחזות על סמך ספרים מקוריים. דווקא בחברת מהגרים יש לאמצעי תקשורת, ולטלוויזיה בפרט, משקל נכבד בעיצוב המכנה המשותף. שידורי טלוויזיה רדודים גם מסיחים את דעת הציבור מן העיקר ומחלישים את כושר השיפוט שלו. במידה רבה, אמצעי תקשורת מוחלשים נוחים לפוליטיקאים.

גם כיום גובה מלחמת ההישרדות של אמצעי התקשורת מחירים גבוהים, במיוחד תרבותיים. לא במקרה ערוצי הטלוויזיה מרבים בשידורי אקטואליה ותוכניות בישול בפריים-טיים בעלות הפקה נמוכה. יומונים נדרשים להתייעל, להעדיף כוח עבודה זול ובלתי מיומן כראוי, ובדיעבד להשלים עם פשרות של הנמכת סטנדרטים עיתונאיים. ואגב תוכניות בישול, מדוע מותר, ואפילו חובה, לפקח על מה שנכנס לפה אך לא לפקח על מה שנכנס לראש?

רק איתנות כלכלית של אמצעי תקשורת מבטיחה עמידה בפני לחצים פוליטיים, ולהפך. תקשורת חלשה ותלויה בחסדים פוליטיים מתקשה לבקר את השלטון ולהתעמת עימו. מכאן שכל מי שחרד לחוסנה של התקשורת הישראלית ולתרומתה לדמוקרטיה חייב להתגייס נגד ההחלטה להמיר זיכיון ברשיון שידור. ריבוי של ערוצי התקשורת כמוהו כ"פיגוע תרבותי" בחברה הישראלית, והוא נושא בחובו תוצאות הרות גורל ובלתי הפיכות.

דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון