לפני כשנה נפגשתי עם דמות רגולטורית בכירה בתחום התקשורת. הפגישה במשרדה של אותה דמות היתה לבבית. כשעלה הקשר שלי לעין השביעית, הצביעה אותה דמות על הקיר לצד השולחן, שם נתלתה אחר כבוד מפת הבעלויות בתקשורת מבית "העין השביעית".

הדמות הרגולטורית הפליגה בחשיבות הפרויקט, שחשיבותו אכן מרובה. כשיצאתי מאותה פגישה שאלתי את עצמי, כמה מוזר הדבר, שרגולטורים שבידם המידע והכוח להביא את הנתונים לציבור, מעדיפים להשאיר את מלאכת החשיפה בידי גופים אזרחיים שמחוץ לרשות המבצעת. התשובה לשאלה הזאת קשורה כנראה גם לאיכות הרגולציה הכוללת שמאפיינת את שוק התקשורת על ענפיו המפוקחים השונים.

לרגל פרסומה של המהדורה הרביעית של מפת הבעלויות מבית "העין השביעית", מוצר ציבורי ייחודי המאפשר הצצה פנורמית לפתולוגיה של שוק התקשורת הישראלי מבעד לפריזמה פרסונאלית מדאיגה, נוכל לעמוד מול המפה התלויה על הקיר (של הרגולטור, או זה שאנחנו רגילים לדבר אליו כשאנחנו מעבירים ביקורת על כשלי השוק הרבים של התקשורת הישראלית) ולשאול כמה שאלות בהתאמה לגבי העבר, ההווה והעתיד של הבעלות בתקשורת הישראלית.

מפה מפה שעל הקיר, יש ריח של שינוי באוויר? (תשובה: מו"ל בא ומו"ל הולך, ורק השיטה נשארת)

עשור חלף מאז פורסמה מפת הבעלויות הראשונה. זה היה ב-2006, אחרי המכרז השני בערוץ השני, אחרי שפתרונות חקיקה חסמו חששות לבעלות צולבת וקצת לפני שמו"ל חדש הפציע בשמי ישראל (היום) והחל פוצע שחקנים ותיקים ממנו, אך כוחניים לא פחות במהלכי השוק שלהם. מאז ראינו את "מעריב" עובר ידיים ופושט רגליים, נופל וקם. ראינו את ערוץ 10 נחבט ונשמט ונשרט עד שעוד מעט קט היה מגיע לפיינל קאט, אבל גם שם באו בעלי בית חדשים שהגיעו ממש מעבר לכביש, מזירות בעלות אחרות, ושעזבו לטובת בעלים אחרים שהחליפו אותם.

ראינו אנשי עסקים גדולים באים מסיבות שהקשר בינם לבין תקשורת ועיתונות מקרי בהחלט ‒ אך לא מקרי כלל (וכור ושופרסל וסלקום גם) וקורסים במקביל וביחד עם כלי התקשורת שרכשו. ראינו משפחות עיתונות מצטמצמות ונאבקות על מורשת בעלות שאולי היתה מוגזמת מלכתחילה. ראינו את השידור הציבורי מתפורר ומתעורר ומסתחרר מחדש. אם ניתן היה ללמוד משהו על העבר הזה, הוא שלמרות התחלופה המתמדת, השיטה בינתיים כאן כדי להישאר וזאת כנראה שיטת השקשוקה במקרים רבים.

מפה מפה שעל הקיר, מי המו"ל הכי בכיר? (תשובה: לא ברור)

פעם, למשך תקופות ארוכות בעידן עיתונות הדפוס ולפני פריצת השידור המסחרי, היה ברור פחות או יותר מי מושל בכיפה. "ידיעות אחרונות", העיתון הנפוץ ביותר החל משנות השמונים ואילך, קיבל גם חותמת רשמית של מונופול מוכרז. השידור הציבורי עד לשנות התשעים היה השידור היחיד (בבעלות של כולנו אך בשליטה של אחדים מיוחדים בלבד). משם ועד היום הפכה המציאות ‒ ועימה הבכירות והרווחיות ‒ עמומה ומעורפלת הרבה יותר.

כך הזרים שנקשרו לראשה של הזכיינית הבכירה קשת הולכים ונפרמים וקמלים עם תנודות השוק. "ידיעות אחרונות" כבר אינו מונופול, ואפילו לא העיתון הנפוץ או הנקרא ביותר. על המתחרה העיקרי שלו לאורך שנים רבות, "מעריב", קשה להגיד אפילו שהוא במשחק התחרותי. נגד הכוכב העולה בשוק התפוצה, "ישראל היום", יש רבים שטוענים שלא מדובר בעיתון כלל אלא במתחזה תועמלני. משקלו הסגולי של "הארץ" בכל הנוגע להשפעה על סדר היום הציבורי ועל הליין-אפ החדשותי אכן גדול מהיקף תפוצתו, אך האם באמת הוא משחק במגרש של ההמון הגדול?

נותרנו עם תחרות מלכות יופי ללא זוכים מובהקים. ככל הנראה, במצבם הנוכחי כל המתמודדים מקדישים זמן לנסיונות איפור והסוואה, כדי להסתיר את החבורות והפצעים שהסבו להם מאבקי הכח הקשים של השוק, ולאו דווקא מוצאים את הזמן להפגין יופי כלכלי ומקצועי טבעי ומתפרץ. במקום זה, נדמה כי האיפור החדש שכבש את השוק, התוכן השיווקי, הוא מטאפורה נוספת לנסיונות ההסוואה והכיסוי של האינטרסים הסמויים ממילא המאפיינים את שוק המוצר הרגיש הזה ששמו תקשורת ועיתונות.

מפה מפה שעל הקיר, מי את המו"לים בכלל מכיר? (תשובה: כמעט אף אחד)

הניסוי שאני נוהג לערוך בתחילת כל סמסטר לימודים בחוגים לתקשורת שבהם אני מלמד: עשרות תמונות שמוקרנות ברצף לעיני אותם סטודנטים מאתגרות אותם לשלוף את שם המצולם ותפקידו בשדה התקשורת. רבים מהם מזהים את פליטי הריאליטי שהפכו לפאנליסטים, מגישים ומראיינים, גם שמותיהם של עיתונאים שזכו לזמן מסך רווי רייטינג נזרקים לחלל האוויר. מעטים יותר מכירים את שמות ופרצופי עיתונאי הדפוס המובילים (שזוכים גם הם לזמן מסך קצוב).

את העורכים הראשיים והמנכ"לים רק מעטים מזהים ומכירים. כשזה מגיע למו"לים ‒ כל המו"לים, מאליעזר פישמן, דרך שוקן, בן-צבי, עזור ואפילו אדלסון ומוזס ‒ משתררת דממת אימים באולמות הלימוד, למעט גמגום מהוסס אחד או שניים.

תוצאת הניסוי הזה חוזרת על עצמה כל פעם מחדש למעט מקרים חריגים ביותר, באותה מידת הצלחה רוויית כישלון תודעתי. מילא הציבור הרחב, אבל סטודנטים לתקשורת, העילית והעידית של עתיד התחום? ואולי משום שהעתיד אינו ברור באותה מידה שלא ברור להם ולנו מיהם האנשים השולטים באמת בכלי התקשורת שלנו ומה האינטרס שהם מביאים איתם באמתחתם אל השוק.

מפה מפה שעל הקיר, מה העתיד מסתיר? (תשובה: עוד מאותו דבר)

קשה לחזות איך תיראה מפת הבעלויות בתקשורת בפעם הבאה שתעודכן ותפורסם. ניתן בהחלט לשער איך היא לא תיראה. קשה להאמין שנראה כאן לבלוב של המוני בעלים שלמדו שתחרות בריאה לשוק ושהיא מייצרת מוצרים עיתונאיים ראויים ותחושה של רווחה כלכלית בשוק. קשה להאמין גם שהבעלים העתידיים בשוק התקשורת יהיו מעוניינים בעשיית רווח מאחזקותיהם התקשורתיות בלבד ויזנחו אפיקי השקעה והכנסה אחרים, שאולי אחזקות התקשורת שלהם באות לשרת ולתמוך.

קשה גם לבנות על שקיפות גדולה יותר, שכן אור השמש אולי טוב לעיתונות, אבל לא טוב לבעלי העיתונים. אלו מסרבים בעקביות עמוסת חשדנות להתרצות ולמלא את הוראות סעיף 15 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות. "מו"ל של עיתון ובעליו יפרסמו בעיתון אחת לשנה גילוי נאות של האינטרסים העיסקיים והכלכליים המהותיים שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לו" קובע אותו סעיף נידח, נשכח ומקופח, שאפילו מועצת העיתונות אינה נלחמת עליו בשיניה, והוא הפך לסוג של אות מתה, שמדי פעם עולות הצעות לבטלה.

עד שלא יישרו אותם מו"לים קו עם חובתם האתית לפרסם מידע שממילא נכלל במאגרים פומביים שונים ורק איסופו, ריכוזו והצגתו כרוכים בקשיים לוגיסטיים והוצאות של זמן וכסף, תהיה מפת הבעלויות בתקשורת חלופה יחידה להבנת תחום שמחפש (לפחות על-פי הצהרות פומביות) לחשוף את האמת על אחרים ושעיקר המוניטין שלו מושתת על כך, אבל נלחם בעור שיניו על מניעת החשיפה העצמית.

ושאלה אחרונה (ללא תשובה מוחלטת) נשארה תלויה בחלל האוויר: איזה מסר זה מעביר? (תשובה מסתמנת: מעונן חלקית עד סגריר).

* * *

מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית, 2016

מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית, 2016 (לחצו להגדלה). לעיון במפה בפורמט pdf