בבוקר ה-8 בנובמבר, יום שישי, שודרה בחדשות קול-ישראל ידיעה, ולפיה ברחבי יהודה ושומרון מופצת קלטת של שירי הלל ליגאל עמיר ולברוך גולדשטיין. אלה היו ימי האזכרה ליצחק רבין ז"ל, השבוע שבין יום השנה העברי להירצחו לבין התאריך הלועזי, והידיעה שודרה ברדיו בהבלטה, בתוספת ציטוטים. באותה שעה הייתי במערכת חדשות ערוץ 2 בירושלים; ערכתי כתבה למוסף, שנושאה: הרוב בימין מבקש שיאפשרו לו להשתתף באבל. ממש באותם ימים סיימתי את עבודתי ככתבת התיישבות. צעקות העורכים נשמעו מכל עבר: "צריך מיד להשיג את הקלטת, צריך לשדר קטעים מתוכה, להכין תמונות, לרוץ ולצלם איך מחלקים אותה בכל מקום".

כל כתב מכיר את ההרגשה הזאת, כשעורכיו דוחקים בו לספק את החומר החם, ומיד. למעמסה שיש בכך מתלווה בדרך-כלל גם תחושה של הנאה, סיפוק בשל עצם העיסוק בכותרת של היום. אבל הפעם הרגשתי אחרת; אולי העובדה שימים ספורים קודם לכן עזבתי את התחום אפשרה לי מבט מעט שונה על כל ההתרחשות, והמבט החדש הזה הצטרף לתחושות לא נוחות שהיו מנת חלקי לא פעם בשנים האחרונות. על התחושות האלה, שסיפור הקלטת ממחיש היטב, אדבר כאן.

▪ ▪ ▪

היכרתי את מי שהוזכרו כאחראים לקלטת: ברוך מרזל ונועם פדרמן, בוגרי "כך", תושבי חברון; הבנתי שמדובר שוב בתרגיל יחסי-ציבור, בתעמולה שמפיצה קבוצה שמנצלת את התקשורת, כך למדתי בשנים האחרונות, בצורה צינית, ועם זאת כמעט מושלמת. היום נראית לי המניפולציה שקופה; בהמשך אנסה לפרט את מרכיביה.

אחרי הפנייה הבהולה מצד העורכים, ניסיתי לגמגם משהו בחלל הדסק. אמרתי שכלל לא ברור שהקלטת אכן מופצת, או שיש לה כל-כך הרבה דורשים כמו שטוענים מפיציה. אבל קולי נבלע בבליל הקולות שכבר תיאם את שכפול הקלטת ובחר שורות שיצוטטו מתוכה והכין את הכיתוב שיופיע על המסך בזמן שיישמעו צלילי השירים - טיפול טלוויזיוני לחומרים קוליים, שכמוהו מקבלות ידיעות בעלות ערך חדשותי מובהק במיוחד.

השגת הקלטת היתה עניין של מה-בכך; למעשה, היא כבר עשתה את דרכה למערכת על-ידי מפיציה. התקשרתי למקורות שלי בהתנחלויות, לשאול אם הם יודעים עליה משהו. התקשרתי לקריית-ארבע, הקרובה מאוד לחברון. איש מהאנשים שאתם שוחחתי לא ידע על מה אני מדברת, אבל הבטיחו לברר, וחזרו אחרי כמה דקות עם תשובה: לא נראתה קלטת כזאת בחברון. התקשרתי להתנחלויות אחרות, הידועות כקיצוניות. גם שם לא שמעו על הקלטת. התקשרתי לראשי יש"ע; הם דווקא ידעו על מה אני מדברת, אבל לא הצליחו להשיג בעצמם עותק של הקלטת כדי לשמוע את תוכנה, וביקשו ממני ציטוטים לפני שיגיבו. תוך כדי שיחות הטלפון האלה הונח על שולחני פקס שהגיע זה עתה: ח"כ אמנון רובינשטיין מגיב על הקלטת. "שערורייה!", היה כתוב שם, "שלא יגידו עכשיו שיש רק יגאל עמיר אחד".

היה לי ברור שח"כ רובינשטיין מסתמך על הידיעה ששודרה ברדיו, ולא בדק בעצמו את אמיתותה. היה לי ברור גם שהוא מגיב על הידיעה משום שהיא קיבלה נפח בתקשורת. היה לי ברור שהידיעה קיבלה נפח בתקשורת כי מישהו היה מעוניין שתקבל נפח, ולא כי עיתונאי חקר ומצא, או אפילו סתם בדק, מה מספר האנשים שמחזיקים בקלטת, ואם היא אכן "מופצת במאות עותקים". קבוצה קטנה של בעלי עניין הצליחה, במהלך מתוכנן היטב שדורש מיומנות לא קטנה, לתת לדעותיה ולמעשיה ביטוי בתקשורת הארצית - ביטוי רחב בהרבה מזה שהיא ראויה לו. מיד אבהיר כי ודאי שיש מעשים, שגם אם הם נעשים על-ידי אדם אחד, הם ראויים לסיקור: רצח, למשל. אבל כאן מדובר בקבוצה קטנה שמבקשת (וגם ומצליחה) להצטייר בתקשורת כאילו היתה קבוצה מובילה בפלח אוכלוסייה מסוים: הימין, ואולי נכון יותר לומר: ההתנחלויות.

▪ ▪ ▪

הגיעה שעת צהריים. במערכת דנו בשאלה אם לשמור את הקטע על הקלטת למוסף, או לשדר אותו במהדורת החדשות שלפני כתבות המוסף. הרגשתי שאני מתקשה לעצור את הסחף.

המשכתי להתקשר להתנחלויות. האנשים ששוחחתי אתם היו מקורות אמינים. אחרי כמה שיחות ניגשתי לעורכים ואמרתי שעל-פי כל הבדיקות שערכתי, אין הפצה המונית של הקלטת; מדובר בפעולה של קבוצה מצומצמת של מתנחלים קיצונים, אנשי "כך" לשעבר. הצעתי, על כן, להתייחס אליה בהתאם. לא חשבתי שאין מקום לשדר את הידיעה, אבל הצעתי ניסוח אחר, שונה מזה שנמסר על-ידי יוצרי הקלטת. הצעתי להזכיר מי היוצרים, וכיוון שלא הוכחה "הפצה המונית", לא להזכיר את הטענה הזאת. אמרתי גם שכיוון שהקלטת לא ממש מופצת, אולי הידיעה עליה איננה כותרת כל-כך גדולה.

עכשיו אתעכב לרגע על טיבה של המניפולציה. מחוללת אותה קבוצה זעירה של אנשים שיש לה היכרות טובה עם רזי התקשורת. היא בקיאה בדינמיקה המפעילה את מערכות החדשות, היא מכירה את הכללים הכתובים והבלתי-כתובים המניעים עיתונאים, היא התוודעה לחולשות, לרגישויות ולהעדפות המשפיעות על עבודת אנשי התקשורת. ההתמצאות הזו אינה כללית בלבד; לחברי הקבוצה יש מידע מפליא על המתרחש בכל אחת ממערכות החדשות בארץ. הם מכירים את יחסי הכוחות בכל כלי תקשורת; הם בקיאים במידע על היחסים האישיים: מי ממתין לקידום, מי מתוסכל, מי "האיש החדש", מי עדיין צריך לבנות לעצמו מעמד; הם מעודכנים בתחרות בין כתבים. בכל פעם שהם פונים לתקשורת, הם משתמשים בכל המידע הזה במיומנות רבה ובדרך-כלל נוחלים הצלחה.

אין לי שום ספק שעיתוי הפרסום של הקלטת לא היה מקרי. אנשי "כך" ידעו שבימים של טקסי אזכרה לרבין, כל מה שקשור ביגאל עמיר יזכה מיד להבלטה (באותו שבוע הם גם פעלו למען מכירת נרות זיכרון לרב מאיר כהנא, הדומים לנרות הזיכרון ליצחק רבין). הם גם ידעו שככל שהמסר שלהם יהיה בוטה יותר, סיכוייו לשידור יגדלו; הם ידעו שהספקת אמצעי-המחשה (הקלטת) תסייע להפצת המידע. הם גם ידעו שבמקרה של קלטת אודיו, עדיף לתת אותה קודם לרדיו.

הם שולטים במידע זה ובשלוחותיו. הם יודעים לפרוט על חולשותיו של העיתונאי: בדרך-כלל הם ייתנו התרעה מוקדמת לפני פרסום הידיעה, ייצרו מעט מסתורין סביבה וימליצו לשריין לה מקום. הם משתמשים בשפה מקצועית בניסיון לשכנע כאילו מתקיימת מערכת של זהות-אינטרסים בינינו, העיתונאים, ובינם. המלכודת נפרשת כשהם מקנים לנו הרגשה שהם משרתים את האינטרסים שלנו: הם הרי נותנים לנו "סיפור טוב".

הכמיהה של כל עיתונאי לידיעה בלעדית היא כלי בידם, כמו גם התחרות ההולכת ומתעצמת בין הערוצים. הם יחלקו את הסקופים בקפידה. תמיד יספרו לעיתונאי אחד מה עמיתו כבר יודע. אין להם ערוץ תקשורת מועדף; הם יפזרו את הידיעות בין כולם, וכך כולם יהיו "חייבים להם". הם "מספקי כותרות" והם בונים את המעמד הזה ושומרים עליו בקפידה.

אנשי "כך" מחברון התמחו טוב מכולם בשימוש המניפולטיבי בתקשורת וגם במועצת יש"ע יש מי שלמדו את המלאכה בשנים האחרונות. פעמים רבות, גם בפעילויות היזומות של מועצת יש"ע, הרגשתי כמו חטיבת הביצוע במשרד הפרסום שלהם. אבל במקרה של אנשי "כך" מחברון, התופעה היתה בולטת יותר, ומבחינתי - קשה יותר.

שיאה של התופעה היה בימים שלפני רצח רבין. באווירת ההסתה של אותה תקופה התפתחה בין אמצעי התקשורת מעין תחרות, שאיש, כך נדמה לי, לא עצר לרגע להרהר בה: מי יביא את ההתבטאות הקשה ביותר, את הכרזה המרטיטה ביותר, את התמונה המזעזעת ביותר. העיתונאים התעלמו מהשאלה מי עומד מאחורי המעשים האלה - אדם בודד או קבוצה גדולה. אפילו על הצגה שנועדה רק לתקשורת דווח כאילו היתה אירוע אמיתי, "חשיפה של תופעה" - אף שמאחוריה לא עמד דבר מלבד מניפולציה.

אני זוכרת את עצמי (ויסלח לי מיכאל קרפין על שדברי אינם תואמים את התיאוריה שלו, שהיא מופרכת בעיני) חוזרת מהפגנות ומחפשת בקלטות שצולמו את השלט של הקבוצה הקיצונית ועושה ממנו את הסיפור כולו, כי המערכת קבעה ש"זה מה שהלך". גם מחברון שבנו תמיד עם האמירה הבוטה ביותר, שסופקה תמיד על-ידי אותה קבוצה מצומצמת.

אינני חושבת שאין מקום לדווח על התבטאויות קיצוניות, גם אם הן מייצגות קבוצה קטנה. אבל לעתים נדמה לי שאנחנו מתמסרים להן בלהט רב מדי, עד כדי סכנה של שרטוט תמונה מעוותת בפני הקורא, הצופה או המאזין. במסגרת חשבון-הנפש שאחרי רצח רבין, נדמה לי שהעיתונות לא הקדישה מספיק מחשבה, אם בכלל, לחלק שלנו בהעצמת כוחו של הימין הקיצוני - בהפצת רעיונותיו ובמתן לגיטימציה לכל התארגנות שולית.

אין לי מרשם בדוק כיצד לא לחזור על שגיאות אלו, מלבד עמידה על המשמר. לא להיענות אוטומטית לכל מה שעשוי להניב כותרת גדולה, אדומה; לייחס קצת יותר חשיבות לערכים חדשותיים אחרים, שקובעים גם הם איזה אירוע יהפוך לידיעה במהדורת החדשות, ומה יהיה גודלה היחסי.

▪ ▪ ▪

הידיעה על הקלטת שודרה, כמובן. הושמעו ציטוטים מתוכה, גם נאמר שהיא מופצת בכל יהודה ושומרון. אבל תוחלת החיים של הידיעה היתה קצרה מאוד, ויותר לא שמעו עליה - וגם לא את הקלטת עצמה, שמספר עותקיה היה זהה כנראה למספר מערכות החדשות בארץ.

לפני שלושה שבועות הזמין אותנו אביגדור אסקין לטקס חידוש הפולסא-דנורא. יעצתי לעורך שלי לא ללכת. לא הלכתי. נדמה לי שאף עיתונאי לא הלך. אולי הימין הקיצוני בכל זאת מתחיל לאבד את שופרו הגדול.

רינה מצליח היא הכתבת הפרלמנטרית של חדשות ערוץ 2

גיליון 12, דצמבר 1997