מדורי הדעות בעיתונות הישראלית מזכירים, אם תרצו, את הילד החנון של הכיתה. בעוד שעמודי החדשות והמגזינים דוהרים או מקרטעים אל המאה ה-21, עוקפים מימין ומשמאל את העיתונות האלקטרונית ומעלים שרירים, עמודי הדעות מחפשים עדיין את דרך התגובה הנאותה להתפתחות התקשורת, ונלחמים באויבם העיקרי, הסטרוקטורלי - השעמום. לא חשוב מה ייעשה בעמודי הדעות, או מי יערוך אותם, הם נידונים לאופי המעגלי שיש לדעות ורעיונות בדרך כלל, בניגוד לאופי הליניארי של החדשות; והם חייבים להתבסס על כותבים קבועים, שצריכים להפיק מעצמם, בתוך השקפת עולמם המעוצבת ותחום עיסוקם שאינו בלתי מוגבל, מאמר עמדה מעורר עניין בתדירות של פעם בשבוע, אולי פעמיים, אולי פעם בשבועיים. ועכשיו לך תקים מדור דעות סביר, שלא לומר מרתק.

אפשר להצביע על שני דגמים של מדורי דעות בעיתונות הישראלית. הדגם הראשון הוא של מאמרים הנכתבים בידי כותבים מצוות העיתון, מעין מעצבים מקצועיים של דעת הקהל, שזה מקצועם או עיסוקם העיקרי. הדגם הזה מקובל בעיתונות האיכות בעולם. עם קריסתה של העיתונות הפוליטית, והשינויים שחלו ב"מעריב", נעלם כמעט לחלוטין הדגם הזה מהנוף, ונשאר רק ב"הארץ". אופי המאמרים בדגם זה הוא בעיקר "פרשני", כלומר, במרבית המאמרים עמדתו של הכותב אינה מפורשת והוא מתבקש להביא במאמר גם מידע.

לצד הדגם הזה, ששלט בעיתונות הישראלית עד לפני כעשר שנים, צמח בעיתונות דגם חלופי של עמודי דעות, השונה כמעט בכל קריטריון מהדגם הראשון. בעוד הדגם הראשון בנוי על נבחרת מצומצמת של כותבים מזוהים שזו עבודתם, הנבחרת בדגם השני רחבה בהרבה, וכוללת עיתונאים שהכתיבה הפובליציסטית אינה עיקר עבודתם, ובעיקר אנשים מבחוץ העוסקים בתחום אחר. בדגם הראשון מטפח העיתון את הז'אנר הפרשני, בדגם השני בולט ז'אנר של "עמדה מועשרת", כלומר, מובחנת בו יותר דעתו של הכותב, אך הוא מביע אותה באמצעות סגנון מיוחד, דוגמאות היסטוריות, שנינויות ואסוציאציות. בדגם הראשון חותר העיתון להאחדה סגנונית ומבנית, הדגם השני פלורליסטי.

מדור הדעות, שאותו ערכתי בשנותיו האחרונות של "חדשות", היה מוצר אופייני של הדגם השני. במדור כתבו מידי יום ארבעה כותבים, שלושה מהם קבועים על בסיס דו-שבועי, ורביעי מזדמן על-פי חומר שהגיע למערכת ביוזמת כותביו. רק כותב אחד מהארבעה היה חבר צוות "חדשות". נוסף לעיתונאים כתבו במדור סופרים ואנשי אקדמיה, ולעתים רחוקות פוליטיקאים.

מרבית המאמרים לא היו פרשניים אלא קרובים יותר למאמר הדעה האישי, שבו עמדתו של הכותב ברורה אך הוא מחפה על כך בזווית מיוחדת, אסוציאציות מפתיעות, נושאים לא צפויים ובדרך כלל סגנון ייחודי.

מיד לאחר סגירת "חדשות" עטו העיתונים על הכותבים במדור והם הפכו לפובליציסטים מן הזן החדש בעיתונים שונים, שחלקם כבר נסגרו אף הם.
במקביל החלו המקומונים לפתח מדורים או עמדות דעה באותה רוח.

ב"מעריב" הפך מדור הדעות בהדרגה, בעיקר עם החלפת הבעלויות, ממדור מהדגם הראשון למדור מהדגם השני. המדור ב"ידיעות אחרונות" בנוי גם הוא על תפיסה דומה, אך על-פי דרכו של עיתון זה המדור מתבסס על כותבים "בטוחים", כלומר, בעלי מעמד וותק, ומספר הכותבים הקבועים בו קטן בהרבה.

לשני הדגמים של מדורי העמדה מעלות וחולשות. הראשון, דגם "הארץ", נחשב ענף של מקצוע העיתונאות. הרף שמציב "הארץ" בדגם שלו גבוה מאוד. כדי לקיים מדור מרתק וחיוני, הבנוי על קבוצה מצומצמת של כותבים במשרה, צריכים הכותבים להיות משכמם ומעלה, בעלי הומור, כתיבה מרתקת, טווח נושאים רחב ומקורות מידע בלתי נדלים. יתרונו של הדגם השני שהוא מגוון יותר ומביא עמדות של אנשים מתחומים ושפות שונות. חולשתו המרכזית של הדגם הזה היא שהאנשים הכותבים בו עסוקים בעניינים אחרים, רובם, כאמור, אינם עיתונאים, ולכן רובצת לפתחו של המדור סכנה של כתיבה "מן השרוול", ללא ביסוס או מתוך עמדות יסוד ברורות מדי.

הדגמים שונים, כפי שהעיתונים שונים זה מזה, אבל הדגם אינו המפתח לפריצת המעגל הסגור של מדורי הפובליציסטיקה. המפתח הם הכותבים. כפי שאין תחליף בעמודי החדשות לעיתונאי השטח החרוץ וחד החושים, כך אין בעמודי הדעות תחליף לכותבים האטרקטיביים. לא תמיד ניתן להניח את האצבע על מקור האטרקטיביות של הכותב, ובכך דומים מאמרי הדעה ליתר תחומי התקשורת והתרבות בכלל. הכותבים היותר אטרקטיביים בעמודי הדעות אינם תמיד בעלי הכושר האנליטי או המקורות הטובים ביותר. כותב אטרקטיבי הוא בעל איזו "סגולה נוספת", סוג של כריזמה שאינו סך כל סגולותיו אלא מאפיין הנוצר כתוצאה מהסך הכול הזה. יש גם כותבים שהם אטרקטיביים לאו דווקא בזכות עצם כתיבתם אלא בזכות התחום המיוחד שלהם, שבו הם בני סמכא, או מעמדם האישי המיוחד.

יש כותבים אטרקטיביים בתחום הפובליציסטיקה הישראלית, אך הם אינם רבים. רובם אנשי תקשורת שפיתחו את הפובליציסטיקה כתחום ההתמחות שלהם, מיעוטם באים מתחומים אחרים. אחדים מן הסופרים הישראלים נחשבו תמיד לכותבי מסות מעולים, מה גם שכתיבת מסות כאמנות ייחודית כמעט לא התפתחה בישראל. הקבוצה המאכזבת ביותר בתחום זה היא של אנשי האקדמיה. מרבית אנשי האקדמיה סבורים, משום מה, שכתיבה תקשורתית, ידידותית ומקורית המתאימה לעיתון יומי סותרת את מעמדם האקדמי. אנשי האקדמיה מתקשים, בדרך כלל, בכתיבה עברית פשוטה ושוטפת ומשפטיהם מסורבלים ומפותלים. קבוצה נוספת שכמעט איננה מציעה מאמרי דעה איכותיים היא אנשי הציבור, פוליטיקאים ואנשי ביטחון בדימוס, וגם עובדה זו מעוררת הרהורים על איכותה של העלית השלטת.

מדורי הדעות נעים במעגל השילוש הישראלי: מדיניות, תרבות, חברה. נכון להיום, וגם לאתמול ולשלשום, מרבית המאמרים בעמודי הדעות הישראליים עוסקים בתחום המדיני-פוליטי-בטחוני. התחום הזה הוא קללתה של הפובליציסטיקה הישראלית, מפני שהוא מחייב עיסוק עתיר מאמרים ומלים על מעט מאוד עניין ומעט מאוד חידושים של ממש.

למכלול הנושאים המוגדרים כ"מלחמת התרבות" אטרקטיביות גבוהה, אף שהם אינם החלק הארי של המאמרים. הנושא התרבותי הוא המורכב והטעון שבין הנושאים על סדר היום הציבורי, והעיסוק בו בעמודי הדעות הוא עיסוק טבעי. גם המחנות בתחום התרבותי לא נערכו באופן מובהק כמו בתחום הפוליטי, והמונחים והמושגים לא נחבטו עד תום.

הנושא הפרובלמטי ביותר בעמודי הדעות בעיתונות הוא הנושא החברתי. הוא גם המוזנח ביותר מבחינה כמותית: מעט מאמרים עוסקים בתחום החברתי, ומעט כותבים שולחים ידיהם אל התחום הזה. אפשר למנות לכך סיבות רבות, כמו הסיבה החבוטה (גם אם נכונה) שכל עוד לא נפתרו בעיות הקיום של המדינה אין הציבור מתפנה לעסוק בשאלות פנימיות ובמבנה החברה. לטעמי, הסיבה העיקרית לכך נעוצה בשפה. אין שפה טובה לדיון החברתי, בניגוד לתחום הפוליטי והתרבותי. ב"הארץ" ניתן לראות בעליל איך עוסקים, למשל, אברהם טל וחנה קים בנושא החברתי ואין ביניהם מפגש שפות - קים ניזונה מתפיסה חברתית-כלכלית שמאלית, טל מדבר בלשון כלכלית עם הנחות יסוד של שוק חופשי. צד אחד מדבר על אנשים, צד שני על כסף, כתיבה אחת היא "חמה" ומרדנית, כתיבה שנייה "קרה" ושמרנית.

הפרדוקס של הכתיבה החברתית עמוק עוד יותר כשאתה בוחן את מי מייצגים הכותבים. בכתיבה בתחום התרבותי מייצגים כותבים דתיים-לאומיים ציבור מוגדר בעל שפה מוגדרת, לעומת כותבים ליברלים-חילונים שגם להם קהל מוגדר בעל שפה מוגדרת. הכתיבה החברתית שהחלו לפתח לאחרונה כותבים כסמי שלום שטרית, למשל, אינה מובנת לציבור העצום שאותו היא אמורה "לייצג"; היא ניזונה מאידיאולוגיות רדיקליות שמעצם טבען אינן פונות להמון. פה ושם מנסים מדורי הדעות לפרוץ זאת על-ידי טיפוס "הכותב העממי", ומתברר שיש לאלה אמנם אותנטיות, אבל סל הטיעונים, האסוציאציות והלשון דל מדי כדי להחזיק כתיבה שוטפת בעמודי הדעות.

נהוג לראות במדורי הדעות את אחת הבמות החשובות של השיח הציבורי. ייתכן שזה נכון, אלא שהשיח הזה נעשה מאז ומתמיד בתנאים של חירשות. הדיאלוג כמעט אינו מתקיים. לחירשות הזו שורשים היסטוריים. בעידן העיתונות האידיאולוגית לא התקיים למעשה כל דו-שיח בין הצדדים.

בעיתונים של תנועת העבודה, שהיוו את הרוב בכמות העיתונים ובמספר הקוראים, כתבו אנשי שמאל. במעט העיתונים של הימין כתבו אנשי ימין כתיבה ימנית מסוג "ישן", שהיא בעצם מעין כתיבה ממלכתית הבנויה על קונספט של "אחריות". בכל מקרה, ניתן להצביע על תופעה ברורה: מרבית כותבי מאמרי הדעה המובילים בעיתונים הם אנשי שמאל, הם מתאימים באופן טבעי לתקשורת המודרנית, בעוד שהימין נותר עם כותבים מעטים ביותר. כאשר נכנסתי ל"דעות חדשות", התקבצו אל המדור, באופן טבעי, כותבי שמאל איכותיים, והייתי צריך לחפש בנרות כותבים מתאימים מן הימין.
במהלך שנות התשעים צמחו יותר כותבים מן הימין. נראה ש"המחנה הלאומי" קלט את עמדת החולשה שלו בתחום זה והניב כוחות, שהתקבלו על דעת עורכי העיתונים. קבוצה קטנה של אנשי אקדמיה ותקשורת, שהודיעה על תמיכתה בבנימין נתניהו, הפכה בתוך זמן קצר לקבוצה מחוזרת בתקשורת ואנשיה כותבים בעמודי הדעות בעיתונים באופן קבוע.

ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" יש שמירה מובהקת על איזון בין כותבים ימניים ושמאליים, ויחד עם זאת קיים עדיין חוסר איזון מהותי. על-פי שורת מדדים - כתיבה אטרקטיבית, זוויות ראייה מגוונות, גישה עיתונאית לכתיבה פובליציסטית - הכתיבה השמאלית חזקה ואפילו דומיננטית בעיתונות הישראלית גם היום.

קשה להצביע באופן מובהק על הסיבה לכך. עקרונית, אני תומך בסברה שהדבר נובע מעצם מהותה של החשיבה השמאלית, שהיא אוניברסלית יותר, מוטת-תרבות יותר, חילונית ופלורליסטית ודמוקרטית יותר - מקבץ עמדות המאפשר כתיבה פתוחה וביקורתית. העובדה ההיסטורית היא שהימין לא פיתח פובליציסטים ראויים, כפי שלא פיתח עיתונאים, כפי שלא צמחו בו סופרים או הוגי דעות בעלי משקל, ומעמדו בתחום הרוח באקדמיה נמוך. כאשר תחום שלם מסוג זה מוזנח לאורך שנות דור, המצב לא יכול להשתנות ביום אחד.

בעבר סברתי שהכתיבה המעניינת, המעוררת והחשובה נמצאת בקצוות, באגפים הרדיקליים של החברה הישראלית, משמאל ומימין. היום נראה לי שניתן למצוא דיון מרתק גם ב"מרכז", ובמידה גדלה והולכת. אותו מרכז משוקץ שזוהה עם המפא"יניקיות של פעם הוא היום מקום מעניין יותר מאשר השמאל הרדיקלי וודאי מן הימין הרדיקלי. כותבים לא מעטים אינם "שמאל" או "ימין" מובהק, אלא סוג של מרכז מתלבט, אשר מייצר דיאלוג וכתיבה ספקנית יותר מן הקצוות. התחום המרתק של מלחמת התרבות, שבו קווי המתאר והעמדות אינם מגובשים ומדוברים לעייפה, מחזק את המגמה הזו.

שרשרת הדילמות שתיארתי אינה נותנת תשובה לבעייתה של הפובליציסטיקה הישראלית. על דרך השלילה מצטייר ממנה מעין דגם אידיאלי, שבו כותבי המדור יהיו גם מקצועיים וגם בעלי קול אישי; גם נחשבים וגם רעננים; שעמדתם הפוליטית הבסיסית לא תקבע מראש את עמדותיהם בכל עניין; שיעסקו בעניינים פוליטיים מהיבטים מפתיעים, שיזינו טיעונים כבדי משקל למלחמת התרבות, ויסייעו במציאת שפה הולמת לדיון החברתי. שיהיו דעתנים אבל לא ייקחו את דעתם ברצינות יתרה. מדור הדעות האידיאלי צריך להיות רציני, אפילו אליטיסטי, אבל מרגש וגורר לקריאה ואף מסייע במכירת העיתון.

הדגם הזה, כאמור, רחוק ממימוש. יש הבטחה מסוימת בפובליציסטיקה הישראלית, כפי שיש כבר הבטחה בספורט, או באמנות, אבל ההבטחה רחוקה מהבשלה. הפובליציסטיקה הישראלית היא ים תיכונית, היא תוססת, מרובת קולות, אבל עליה לטפס עוד במעלות רבות של איכות, כמו תחומים ומוצרים רבים בתקשורת-תרבות הישראלית. חלק מצרתה נעוץ בקצב האירועים הישראלי. יש כל-כך הרבה עניינים להגיב עליהם בכל-כך מעט ימים ושבועות, שהפובליציסט פשוט דוהר אחריהם, מעצב תגובה בחופזה ואץ לפרסם. סדר היום המגוון של החברה הישראלית הוא גם שולחן ארוחת הבוקר של מדור הדעות. הוא נראה תמיד מלא וגדוש, אבל חסר בו השילוב המערבי בין אנינות לחריפות ולברק. ייתכן שבניגוד לעמודי החדשות, הנזקקים למנת אדרנלין בלתי פוסקת, מדורי דעות צריכים לצמוח, להיחשב ולהיכתב לאט ובתנאים של שלווה וטיפוח הדוק ומסור. זה לא יקרה בדורנו.

רוביק רוזנטל הוא עורך מדור הדעות של "מעריב", עורך כתב-העת "פנים" ומרכז לימודי כתיבה עיתונאית באוניברסיטה הפתוחה

גיליון 13, פברואר 1998