האגרוף הכהניסטי והכוחני, הפורץ-כאילו מן האיור שליווה את כתב השטנה של ירמי עמיר ("לו הייתי הומו", "העין השביעית" מס' 15) ממשיך להכות בי ללא הרף.

הרשו לי לפתוח בנימה אישית: בשנת 95' הכריז חבר הכנסת מאיה מעל במת הכנסת כי אני ושכמותי ראויים למוות בסקילה, ובעקבות הכרזה זו הגיעו לביתי איומים על חיי ועל חיי היקרים לי מכול, בן-זוגי ובננו המאומץ. מאז ועד קריאת מאמרו של עמיר לא חשתי ביטוי מובהק שכזה של הרצון להכחיד אותנו, הן באופן סמלי והן בצורה מוחשית. מבלי להיגרר להכללות, כפי שמבקש עמיר: יש הטרוסקסואלים, שתפסו עמדות מפתח בתקשורת, ומנצלים את מעמדם כדי להפיץ ברבים את הגיגיהם השפלים, הנבזיים והקטנוניים. את המחיר המיידי ישלמו חברי ואני; אך לטווח ארוך תינזק כלל החברה הישראלית.

בגיל 19, בשנת 79', כאשר התוודעתי לעובדת היותי הומו, האדם היחיד הנוסף שידעתי שהוא הומו היה זלמן-שושי, שעליו/עליה למדתי מאמצעי התקשורת של אותם ימים. מלבדו, ברובה המכריע של ההיסטוריה של התקשורת בישראל, הייצוגים הבלעדיים של הומואים התקיימו בדיווחים עיתונאיים מזדמנים על מעשי-סדום שנעשו בילדים ובבני נוער. במשך שנים רבות - למעשה, במהלך כל ילדותי, נערותי והתבגרותי - השיח התקשורתי על אודות הומוסקסואליות התבצע בהקשרים של עבירות מין. ולראיה, ארכיון עיתון "הארץ" סיווג כל איזכור של הנושא תחת הקטגוריה "פלילים: עבירות מין" עד שנת 1989! חדירתם של הומואים אל השיח התקשורתי היתה, אם כן, כרוכה בחדירתם הפולשנית לגופם של קטינים חסרי ישע.

לתסכול, לדיכאון ולחוסר התוחלת שחשתי לא היה גבול: המוצא היחיד שעלה אז על דעתי היה התאבדות. המוות היה עדיף בעיני הנער הבודד שהייתי על פני חיים בשוליה הפליליים, האקזוטיים והמיוסרים של החברה הישראלית, כפי שאלו הצטיירו מן הכתבות בעיתונות. התקשורת היתה עבורי, ובמידה רבה עבור רבים גם כיום, אמצעי הקשר היחיד עם העולם ההומוסקסואלי; והעתיד שהיא הציעה לי היה גרוע ממוות.

המערכת החברתית, המושתתת על חיברות בנים לדפוס הטרוסקסואלי, הנתפס כמצב הנורמלי הבלעדי, משקיעה מאמצים מגוונים כדי לשמר את עצמה. בין אלו ניתן למנות את העיצוב הסמלי של ההומוסקסואליות, המקנה לה עומס של סטייה, פתולוגיה, פשע ו/או חטא. כפועל יוצא מהבניות חברתיות ותרבותיות אלו, מאפיינת את ההומואים והלסביות חרדה מפני הגילוי שהם כאלה. חרדה זו נובעת מן הצורך להסתיר את הנטייה המינית עקב סנקציות כלכליות, אובדן יוקרה חברתית ו/או התנכלות עוינת ואלימה. לפיכך, רובם המכריע של הלסביות וההומואים נותרים בתוך מה שמכונה ה"ארון" במהלך כל חייהם; והיציאה ממנו, קרי - ההצהרה על נטייתם המינית, מוגבלת להקשרים חברתיים מצומצמים בהיקפם ובמספרם.

עד שלהי שנות השמונים, חברו בישראל כמה גורמים נוספים לדחיקת הומוסקסואלים אל שוליה הבלתי נראים של החברה, ביניהם איום מפני העונש הקבוע בחוק נגד משכב-זכר, האתוס הציוני שהאדיר את הגבריות השרירנית של הצבר, הקדימות ההגמונית של הגוף הקולקטיבי על פני צורכיהם של הפרטים ועוד. באקלים חברתי-אידיאולוגי זה ההכרזה על נטייתו ההומוסקסואלית של אדם בפני אחרים לא היתה אפשרית. וכך נותרו ההומואים והלסביות שקופים ובלתי נראים לעין.

מאז שנת 88' חלו שינויים מרחיקי לכת בהתייחסותה של המערכת הממסדית ללסביות ולהומואים. בין אלה יש למנות את ביטול החוק נגד משכב זכר, חקיקה נגד אפליה מוסדית, פסיקות נאורות המשוות את מעמדם האזרחי של הלסביות וההומואים לאלה של שאר אזרחי המדינה, והשתתפות מוגברת בשיח התקשורתי. הישגים אלה ממקמים את ישראל בין המדינות הסובלניות ביותר. ויחד עם זאת, במישור הפרטני, אקלים הדעות ספוג עדיין במידה רבה בהומופוביה ובהטרוסקסיזם. ולפיכך, מלבד קומץ זעיר של הומואים ולסביות פומביים, וקהילה קטנה של אנשים ש"יצאו מהארון", מרביתם של הלסביות וההומואים עדיין מתמודדים ללא הרף עם החרדה מפני סנקציות חברתיות ופסיכולוגיות, העלולות להיות מוטלות עליהם בעקבות הצהרה על נטייתם המינית.

על רקע שסע עמוק ובר-קיימא זה בין המרחב הציבורי לבין המרחב הפרטני, מן הראוי לבחון את השתלבותם המיוחדת של הלסביות וההומואים בשיח הציבורי בשנים האחרונות. השתלבות זו היא פועל יוצא של מרכיבים תרבותיים, פסיכולוגיים וחברתיים מגוונים. מן הראוי לציין ביניהם את ביטולן של ההגבלות המיניות, והפחתת עוצמתן של הסנקציות החברתיות, המסייעות בהקלה על מארג השיקולים וההשלכות החזויות להצהרה על נטייתו ההומוסקסואלית של הפרט בתחומו הפרטי. ובעקבות זאת מסתמנת נכונות מתגברת של הומואים להיחשף ככאלה גם במרחב הפומבי.

בין הגורמים המסבירים את השילוב ההדרגתי של סוגיות הומוסקסואליות וייצוגים של הומואים כחברים מן המניין בחברה הישראלית בחמש השנים האחרונות, ניתן לציין את היציאה מ"הארון המערכתי" של אנשי תקשורת הומואים ולסביות כבעלת חשיבות רבה. שחרור זה מכבליו הדורסניים וההרסניים של "הארון המערכתי" מאפשר עתה שינויים רטוריים וסמיוטיים בעיצוב השיח התקשורתי, העלאת נושאים לסדר היום הציבורי וכתיבת טקסטים, המציגים דימויים בלתי-סטריאוטיפיים או כאלו שעברו עידון. לתופעה זו גם משמעות ניכרת בשינוי אקלים הדעות בקרב עמיתים במוסדות התקשורת עצמם. אכן, מלבד חריגים מוגבלים, ניכר בבירור כי היחס של אנשי הפרופסיות התקשורתיות, כמו גם של העובדים במוסדות מייצרי-תרבות אחרים, מאפשר למיעוט ההומו-לסבי למלא תפקידים רבים ומגוונים בשיח הציבורי ובשדה התרבות והאמנות, מלבד סוטים, המאיימים על האתוס הציוני ועל המרקם החברתי.

ולאור כל זאת, לטיעוניו של עמיר בדבר ההשתלטות הממאירה של אלה, שרק לאחרונה החלו לדרוש ולקבל את "מקומם ליד השולחן", אין כל ביסוס במציאות הנוכחית. "הניסיון של קבוצת הומוסקסואלים לקבוע את סדר-היום של התקשורת ושל התרבות הישראלית יוצר מצב אבסורדי", זועקת כותרת המשנה לכתבתו של עמיר (וברצוני להפנות אצבע מאשימה לעורכי "העין השביעית" על הדגשה זו). אני שב וטוען: העלאת דרישותיהם של חברי הקהילה ההומו-לסבית לשוויון זכויות לסדר היום הציבורי - מלבד חיזוק וביצור הדמוקרטיה תוך מתן פתחון פה למגזרים, שהיו עד כה מושתקים על-ידי קונספירציה של המוסדות החברתיים, ונאלמים מפחד ומאימה - עשויה להיות קרש הצלה אמיתי ו/או סמלי לאנשים, נשים ובני-נוער. עבור כולנו הדיון הזה מכונן זהות גאה, ומציע בחירה בחיים מאושרים-פוטנציאלית ולא במוות.

מלבד כל האמור לעיל, האנלוגיה של ההומואים והלסביות עם ש"ס היא מופרכת ומגוחכת במקרה הטוב, ודברי פלסתר והבל במקרה הרע. בניגוד לחרדים, חלק הארי של ההומואים והלסביות ממלא את מכלול חובותיהם האזרחיות (ראו, כדוגמה, את מאבקינו המוצלח להשוואת חובותינו בשירות הצבאי). אך בתמורה אנחנו "נהנים" ממגוון חוקים ותקנות הנוטלים מאיתנו זכויות, המוקנית אוטומטית לכל שאר אזרחי המדינה ההטרוסקסואלים, כגון : הזכות להינשא, הזכות לאמץ ילדים, הזכות לרשת את בן הזוג, הזכות להקנות אזרחות לבן-זוג לא יהודי, ועוד ועוד ועוד. עוצמתם המתגברת של החרדים ושל ש"ס עומדת ביחס הפוך במובהק למעמדנו האזרחי, הכלכלי והחברתי. ולפיכך, הטענה בדבר "הניסיון של ההומואים והלסביות להשתלט על התרבות הישראלית" מזכירה במידת-מה את הרטוריקה האנטישמית מן הסוג התפלצתי ביותר, כפי שנוסחה והופצה ב"פרוטוקולים של זקני ציון", כדרך משל.

לסיום, אני חש צער עמוק על כי "המכון הישראלי לדמוקרטיה" מטפח דמגוגיה הומופובית, המנצלת רטוריקה ומטאפורות ויזואליות גזעניות. האם כך מתפרשת בעיני עורכי "העין השביעית" הזכות לחופש הדיבור? האם כך מתממשים אצלכם עקרונותיה הנאצלים של הדמוקרטיה? בפרסומיכם נאמר כי "העיתון מהווה במה שבה יכולים עיתונאים להתבטא בחופשיות". אם זו הבמה, ואלו השחקנים, אינני רוצה להימנות עם הצופים.

הכותב הוא תלמיד-מחקר ומורה-עוזר בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב, ופעיל בארגונים הומוסקסואלים מאז 1982

גיליון 16, ספטמבר 1998

תגובה: סתם משמיצן

מכתב ההשמצה של עמית קמה נגדי, בעקבת מאמרי "לו הייתי הומו", משקף חוסר הבנת הנקרא, טיפשות, אטימות או פשוט התעלמות מכוונת דברי.

למרות שבמאמרי לא תקפתי את הקהילה ההומואית-לסבית, אלא הבעתי את דעתי הלגיטימית לגבי תופעה מסוימת, שרבים מהעיתונאים, אגב, שותפים לה, עמית קמה לא ייתן לעובדות לקלקל לו את התיאוריה. במקום להתייחס עניינית ולהתמודד באומץ עם הטיעונים שלי, הוא בוחר להשמיץ וללכלך, כמו עמיתו מנחם שיזף, שניסה לעשות לי את זה בתוכנית "תיק תקשורת". זה מה שקורה לאנשים חסרי סובלנות, שלא מסוגלים להתמודד עם האמת.

קמה, כחבר פעיל בארגוני הומוסקסואלים וכמי שחש קיפוח, כפי שהוא מצהיר על עצמו, צריך להיות בין הראשונים להגן על חופש הביטוי וחופש הדעה. במקום זאת, הוא מטיף מוסר למערכת "העין השביעית", מנסה להתערב בשיקולי העריכה שלה, ומנסה לקחת לעצמו תפקיד של צנזור במדינה חשוכה.

קמה, שים לב: בסך-הכל הצבעתי על תופעה. מה שהיה עליך לעשות הוא לנסות לשלול אותה. בכך נכשלת.

ירמי עמיר

הכותב הוא כתב ועורך בענייני תרבות ב"ידיעות אחרונות"

גיליון 17, נובמבר 1998