על ראש סדר היום

כותרותיהם הראשיות של כל העיתונים מוקדשות הבוקר לפיגוע טרור שאירע אמש בגדה המערבית. "בני זוג נרצחו בפיגוע ירי ליד שכם", מודיעה ביובש הכותרת הראשית של "הארץ". "איתם ונעמה הנקין נורו למוות ליד ההתנחלות איתמר, ארבעת ילדיהם שהיו ברכב לא נפגעו", מפרטת כותרת המשנה. "בעקבות הפיגוע הוקפצו לאזור ארבעה גדודים והוטל כתר על כמה כפרים".

שלושת הטבלואידים בוחרים הבוקר לספק לקוראיהם מסגור מסוג אחר. "אמא ואבא נרצחו לעיני הילדים", זועקת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (המלה "נרצחו" הוגדלה ונדפסה בגופן ענק), הזהה כמעט לחלוטין בלשונה לזו של "ישראל היום" ("איתם ונעמה נרצחו לעיני ארבעת ילדיהם"). "זוועה בשומרון", מפחידים עורכי "מעריב", וממהרים להבהיר: "זוג הורים נרצחו בפיגוע לעיני ילדיהם".

ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות", המבוססים מבין הטבלואידים, הספיקו להזמין מכותביהם גם טורים אישיים. "השטן שדומם את חייהם של נעמה ואיתם לעיני ילדיהם. הוא מסתובב כמו רעל בין הגינות שלנו, בין בתי-הספר, בכבישים בהם נוסעות יולדות ומיילדות ומשפחות מטיילות", כותבת ב"ישראל היום" אמילי עמרוסי, המעידה כי הכירה את הנרצחים.

"הבטן מתהפכת. שני הרוגים. בעל ואשה. אשה ובעל. הורים. עם הילדים ברכב", מעכלת יפעת ארליך מעל דפי "ידיעות אחרונות". "מה יש להם, לארבעה ילדים רכים בעולם, אם לא זוג הורים?", תוהה חנוך דאום בעמוד השער, בטור המסווה את מציצנותו הגסה באמצעות מסך של אמפתיה. "איזה אסון בלתי נתפס זה עבור ארבעה ילדים קטנים, לחזות במות הוריהם. להביט ברציחתם. לשמוע את זעקות הכאב", כותב דאום, ומזמין את קוראיו לדמיין כיצד הגיבו הילדים למשמע נשימותיהם האחרונות של הוריהם, כלומר חרחורי המוות.

הרצח של בני הזוג הנקין הוא מעשה מחריד מכל הבחינות, וככזה הגיוני שיעורר תגובות עזות מבע מצד אלה הכותבים עליו, אך סיקורו דרך פריזמת ההלם והתוכחה היא רק אחת מבין כמה דרכי סיקור אפשריות. עמוס הראל, הכתב והפרשן הצבאי של "הארץ", מדגים היום כיצד ניתן לעסוק ברצח אידיאולוגי גם מהזווית המערכתית.

"רצח בני הזוג הישראלים בירי מן המארב לעיני ילדיהם, אמש בשומרון, אירע בהמשך לתקופה ארוכה יחסית של הסלמה בטחונית בגדה המערבית ובירושלים", כותב הראל בטור פרשנות הנדפס בעמודי החדשות של "הארץ" (בגרסה המקוונת של המאמר נוספו שמות הנרצחים). הפיגוע שאירע אמש, מזכיר הראל, אינו מעשה אקראי ונטול הקשר, כי אם חלק מתופעה השרויה בתהליך הדרגתי של הסלמה.

"קציני צה"ל מאשרים את הטענה שמשמיעים המתנחלים", הוא כותב. "מתחילת הקיץ מורגשת עלייה במספר תקריות יידוי האבנים ובקבוקי התבערה בכבישים. השטח מבעבע, ולמגמה הקטלנית הזאת הצטרף כעת פיגוע ירי קטלני, הראשון מאז שני הפיגועים שבהם נרצחו דני גונן ומלאכי רוזנפלד.

"למרות ההשוואות לימי האינתיפאדה השנייה – ומראה המכונית המשפחתית מנוקבת הקליעים אכן מעלה בזיכרון תמונות דומות מאותה תקופה איומה – עוצמת האלימות בשטח ומספר המעורבים בתקריות עדיין אינם דומים למה שאירע אז. ועדיין, התקריות והנפגעים מצטברים בהתמדה: יותר מארבי אבנים של תלמידים פלסטינים למכוניות ישראליות בתום הלימודים בבתי-הספר, יותר עימותים מתוחים בשטח, יותר עצבנות וחרדה של אזרחים ישראלים".

את התקריות הנקודתיות מקפיד הראל לקשור למהלכים הדיפלומטיים של שתי הישויות המדיניות שחולקות את השטח שבו מתרחשים העימותים ומעשי הטרור. "אין הסבר אחד למגמה הזו", כותב הראל. "משתלבות כאן כנראה כמה סיבות, ובהן ההתמקדות המחודשת במחלוקת בהר-הבית, הקו התקיף והלעומתי של הרשות הפלסטינית (ואיומי נשיאה, מחמוד עבאס) כלפי ישראל על רקע הקיפאון בתהליך המדיני והתחושה הכללית בציבור בגדה כי המאמצים הדיפלומטיים אינם מעלים דבר וכי הקהילה הבינלאומית שכחה מהעניין הפלסטיני. כרגע, לא נראה באופק מתכון לרגיעה מהירה", הוא מפרט.

"למרות הכרזות עבאס שהרשות אינה מחויבת יותר להסכמים עם ישראל, לא נותק עד כה התיאום הבטחוני בין הצדדים. אבל ספק אם בנסיבות הנוכחיות יפגינו מנגנוני הביטחון הפלסטיניים מוטיבציה עודפת לסכל את האלימות".

דיפלומטיה ותעמולה

המידע הראשוני על פיגוע הטרור הגיע למערכות העיתונים אמש בסביבות השעה תשע ואילץ את העורכים לדחוק הצדה את הנושא שהיה אמור להשתבץ בכותרות הראשיות אלמלא אירעה התקרית: נאום דרמטי שנשא ראש ממשלת ישראל בעצרת הכללית של האו"ם.

ב"ישראל היום", בטאונה של לשכת ראש הממשלה, מפגינים הבוקר את קשיי ההיפרדות העיקשים ביותר – ובהתאם, מפרסמים את הפניית השער הבולטת ביותר לסיקור הנאום, כלומר לייחצונו.

"נאום של תוכחה ושתיקה רועמת", מחמיאה כותרת גדולה הנדפסת על שער החינמון, מתחת לכותרת על הפיגוע ולצד תצלום של נתניהו בפנים זעופות ובשפתיים חתומות. "היסטוריה באו"ם", מפרשנת כותרת הגג. "'האיראנים רוצים להשמיד את עמי ואתם שותקים', האשים נתניהו – ושתק 44 שניות", מפרט עורך השערים.

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עם מזכ"ל האו"ם באן קי-מון. ניו-יורק, אתמול (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

מי שידפדף אל כפולת העמודים השנייה של החינמון יוכל להסיק שב"ישראל היום" לא התבלבלו. העורך הראשי עמוס רגב, או מי מבין אלה הכפופים לו, אכן סבור כי ה"היסטוריה" שעשה אתמול ראש ממשלת ישראל באו"ם היא החלטתו לשתוק במשך קרוב לדקה כדי להמחיש את צביעותן של האומות. "היסטוריה באו"ם: 44 שניות של שתיקה", קובעת בהחלטיות הכותרת.

"זה היה נאום עוצמתי, אבל יותר מהמלים, הוא ייזכר בשל השתיקה הממושכת שלו", מסביר שלמה צזנה בפתחה של כתבה ארוכה המוקדשת כמעט כולה לתמלול דבריו של המנהיג. "נאום נתניהו משקף 90 אחוזים ממצביעי ישראל", מצוטט יו"ר הקואליציה בכותרת אחרת. "בהעברת מסר – 'אין עליו'", מסכמת כותרתו של מאמר מאת דן מרגלית.

הידיעה של צזנה, כמצופה מעיתונאי תועמלן, חפה מכל ניתוח או אזכור של דברי ביקורת או גיחוך שעוררו הנאום והגימיק. הטיפול בסוגיה זו נמסר לידיו של בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ ומי שהוגדר בעבר ככזה שמקיים "יחסי אמון מלאים" עם ראש הממשלה, שבטור פרשנות פרי עטו מסביר לקוראים – ולעולם – למה בדיוק התכוון נתניהו.

"ראש ממשלת ישראל יודע לנאום. גם יריביו המרים ביותר מודים בכך", כותב ביסמוט. "האנגלית מושלמת, שפת הגוף תואמת, והמשפטים הם בדיוק באורך הנכון. אבל גם הנאומים המבריקים ביותר של נתניהו בשנים האחרונות באו"ם לא הצליחו למנוע את ההסכם הרע שחתמו המעצמות עם איראן. ואולי בדיוק בגלל זה החליט אתמול נתניהו כי 'לעתים השתיקה היא התשובה הטובה ביותר', כפי שאומר הפתגם".

בהמשך המאמר, כמענה לביקורת אפשרית המוזכרת בחטף וללא פירוט, מבהיר ביסמוט כי "כל מי שחי במדינה הזאת יודע בדיוק באיזו מציאות אנחנו חיים", וכי "תפקידו של נתניהו בעצרת הוא לתאר את המצב גם אם העולם לא אוהב לשמוע – ולא למכור את האשליות, שהעולם כל-כך אוהב לשמוע" (קביעה המודגשת גם בכותרת המאמר, שנדפסת שוב בשער החינמון).

המוטיב הזה – הנאום כמראה, המציאות הקשה שמולידה מלים קשות – משתלב היטב עם מסגור הנאום באו"ם כמאורע היסטורי. מדובר, למעשה, בשני חלקיו של מסר רשמי שהפיצה אתמול לשכת ראש הממשלה, המובא כפשוטו ובלי תחפושות בסקירה הארוכה של צזנה. "בלשכת ראש הממשלה", ציין ביובש שליח "ישראל היום" לניו-יורק, "אמרו כי מדובר ב'נאום היסטורי שמציב תמונת מראה אמיתית לעולם'". ואם כך אומרים בלשכה, אין באמת על מה להתווכח.

בשולי הנאום

"כמה ימים אחרי שהוכרז על עסקת הגרעין, חמינאי פירסם את ספרו האחרון. מדובר ברשימה באורך 400 עמודים שבה מפורטת תוכניתו להחריב את מדינת ישראל", הצהיר נתניהו באחד מרגעי השיא של נאומו, והציג בפני הקהל ספר כתמתם ועליו מפת ישראל.

נתניהו מציג את ספרו של חמינאי בפני באי העצרת הכללית של האו"ם, אתמול (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

מדובר בגלגול תמוה של ברווז עיתונאי שקשר בטעות בין ספרו של הפונדמנטליסט האיראני לבין עסקת הגרעין: הגרסה המקורית של הספר (שאותה הציג ראש הממשלה אתמול) ראתה אור לפני שנים אחדות, והמהדורה בשפה האנגלית פורסמה בשנה שעברה – הרבה לפני ההודעה על עסקת הגרעין.

רע מוכר

"אנשים מוּנעים מרע. בשיווק יש כלל: אם פוגעים במישהו, הוא מספר זאת ל-15 איש, ואם קרה לו משהו טוב – הוא מספר לשלושה-ארבעה אנשים. רע מוכר יותר מאשר טוב. כל הקמפיינרים יודעים זאת. גם בפוליטיקה. פחד הוא אחד הדברים המשמעותיים בחיינו" (פדי מרגי, מומחה למיתוג, "דה-מרקר").

השחרה

"בית-המשפט המחוזי קבע: קמפיין שיצא ממשרדו של איש התקשורת מוטי מורל, להשחרת שמו של עו"ד כ'אנס סדרתי', היה עלילת דם", מדווח גור מגידו בעמודי החדשות של "גלובס". שמו של עורך-הדין, מציין מגידו, נאסר לפרסום – אך לא כך פרטיו של קמפיין ההכפשה, שזכה לכינוי "תוכנית הנאנסות". "מה בתוכנית? 'הוצאה לאור' של טענות על אונס שביצע עוה"ד כביכול מצד ארבע נשים – טענות שבית-המשפט המחוזי בתל-אביב קבע שהיו למעשה מסע הכפשה מתוזמר נגד עורך-הדין", מוסבר בכתבה.

מוטי מורל (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ 1)

"בית-המשפט פסק כי שלוש מן המתלוננות הן חלק מקבוצה ('כת', להגדרת עורך-הדין, 'קבוצה ללימוד פילוסופיה', להגדרת המתלוננות), שעורך-הדין היה חלק ממנה ופרש ממנה בעקבות סכסוך עם מנהיגת הקבוצה, 'הגורו'. הרביעית 'גויסה' על-ידי הקבוצה כדי להגיש תלונה כוזבת נגד עורך-הדין", כותב מגידו. בבוקסה נלווית הוא מציין כי מורל עצמו, איש מקצוע שקמפייני הכפשה אינם זרים לו, הוא "פעיל ידוע ומוכר בדת (ויש שיאמרו, כת) הסיינטולוגיה".

מסכת האירועים שמתאר מגידו מהממת. "הצעדים שנכללו ב'תוכנית הנאנסות' שנהגתה בבית-היוצר של מורל כללו קמפיין 'וידויים' של נאנסות שהובילו דמויות פיקטיביות ברשתות החברתיות; כתבות בעיתונות עם עדויות מפי המתלוננות (דבר שלא צלח לאור צו איסור פרסום שהוטל על זהות המעורבים בפרשה); תלונות שהוגשו נגד עורך-הדין לוועדת האתיקה של עורכי-הדין; והפגנות מתוקשרות מול לשכת עורכי-הדין עם שלטים, 'אנס בלשכה'".

מורל עצמו, כותב עוד מגידו, נחקר במשטרה בעקבות מעורבותו בפרשה; לדברי מורל, תיק החקירה נסגר מחמת חוסר אשמה. בתגובה שהעביר ל"גלובס" אישר איש יחסי-הציבור כי לקח חלק בהכנת תוכנית ההכפשה, אך טען כי אף חלק ממנה לא יצא לפועל – טענה שפרטי הכתבה סותרים (מי שיקליד במנוע חיפוש את שמו של עורך-הדין שאותו אמורה היתה התוכנית להפיל דווקא ימצא שלל פרסומים מקוונים המייחסים לו ביצוע של מעשי אונס).

לפי "גלובס", מסמך שהוכן במשרדו של איש יחסי-הציבור חושף לא רק פרטים על קמפיין ההכפשה שעומד במרכז הכתבה, אלא גם מקרה מן העבר שבו לכאורה רקח מורל כתבה מכפישה על המרכז לנפגעי כתות. הכתבה ההיא, כותב מגידו, פורסמה ב"עיתון גדול" באופן ש"תאם את קמפיין הנגטיב שתוכנן במשרדו". הדבר אינו מצוין ב"גלובס" במישרין, אבל מי שייגש לאתר המרכז לנפגעי כתות יוכל להסיק כי הכוונה היא ככל הנראה לכתבה שפורסמה בשנת 2011 במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

כוחות הביטחון

"כתבו שהוא איש חכם עם אגו קטן, מקצוען, רציני, מקורי, נועז, אפילו גאון. כתבו שהוא שועל קרבות רב-מעללים, אחד המוחות המבריקים שיש, שקשה למצוא מישהו שיגיד עליו משהו שאינו מבטא התפעלות או הערכה. הדברים האלה לא נכתבו על נפוליאון, שייקספיר, איינשטיין או מוצרט. גם לא על אפלטון או צ'רצ'יל. עיתונאים קשרו את התכונות האלה לסגן ראש השב"כ, רוני אלשיך – המועמד לתפקיד המפכ"ל", כותב יניב קובוביץ במאמר המתפרסם ב"הארץ".

"חוק חופש המידע אינו חל על השב"כ, הרחוק שנות אור משקיפות, ודאי כלפי התקשורת. דומה, אם כן, שאותם עיתונאים החליטו לתאר את מעלותיו של אלשיך מתוך פטריוטיות, אבל לא כאנשי מקצוע האמונים על מסירת מידע לציבור", הוא כותב, ומוסיף בהמשך: "איש מהעיתונאים שתיארו את סגולותיו הנעלות של אלשיך לא ציין, ולו במשפט, מהן האיכויות המקצועיות שהפכו אותו למועמד המוביל לתפקיד המפכ"ל".

"רוני אלשיך הוא מינוי בטוח הן מבחינה ציבורית והן מבחינת טוהר המידות שדורשת ועדת טירקל", כותב אלכס פישמן בטור הנפרש על פני כפולת עמודים שלמה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "האיש מגיע מארגון אליטיסטי, הנהנה מיוקרה ציבורית רבה. הוא עובר באופן סדיר מבדקי פוליגרף הבוחנים אם דבק בו רבב", הוא טוען.

רוני אלשיך, מפכ"ל המשטרה המיועד, 27.9.15 (צילום: אבשלום ששוני)

"ההחלטה למנות את רוני אלשיך‫ למפכ‫"ל המשטרה‫ תפסה כמה פרשנים שתיכננו להתנגד גם למינוי הבא לא כל-כך מוכנים", כותב גונן גינת בטורו השבועי במוסף "ישראל השבוע"‫. "הוא לא היה ברשימה של המועמדים שהם כבר הכינו להם 'תיק'‫, והגיליון שלו נקי מכל צל של הסתבכות, ולו השולית ביותר. בנוסף, כל מי שמכיר אותו ונשאל עליו היה מלא שבחים, ובכלל אלשיך התגלה כבחור מבריק, שקפץ כיתות בלי הפסקה".

"ועדת טירקל, שאישרה אתמול את המינוי", כותב פישמן ב"ידיעות אחרונות", "קיבלה לידיה גם את תיקו האישי של אלשיך, זאת מעבר לעדויות האישיות של ראש הממשלה ושל ראש השב"כ. אלא שחברי הוועדה לא יכלו ללמוד הרבה מהתיק הזה. השב"כ עוסק בפעילות מאוד חשאית, באזורים האפורים. לא הכל מתועד ולא הכל ידוע. ועדת טירקל, שעמדה איתן מול סוגיות כמו תיק לחליפות שלא שילמו עליו בדיוטי-פרי או כמה מטרים-רבועים של בנייה לא חוקית, לא באמת יכולה לדקדק בפעילותו של אדם שיצא רק השבוע מתוך הצללים".

הלרנרים

"נציבות שירות המדינה תפתח מיד אחרי החג בהליכים להשעייתה של הבכירה בלשכת ראש הממשלה החשודה במרמה ובהפרת אמונים", מדווחים טובה צימוקי ויובל קרני בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". "ל'ידיעות אחרונות' נודע כי הפתיחה בחקירה, תחילה כחקירה סמויה, אושרה 'בלב כבד' על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין", הם מציינים.

הבוקר הותר לפרסום כי היועצת הבכירה של נתניהו שנחקרה בחשד לביצוע עבירות מרמה והפרת אמונים היא פרח לרנר, רעייתו של איש יחסי-הציבור אבי לרנר, שמשרדו מייצג בין היתר את העיתון "ישראל היום". באתר "ישראל היום" נמנעים לפי שעה מפרסום שמותיהם של בני הזוג.

אמונה

"1,150 דולרים היה שער הביטקוין לפני פחות משנתיים, 230 דולרים הוא השער שלו כיום. מה צופן העתיד למטבע הווירטואלי, והאם הוא בכלל ישרוד?", תוהה כותרת המשנה לכתבה מאת שחר סמוחה המתפרסמת במוסף "G" של "גלובס". האדם הראשון שהוא מראיין, המבקש לשכנע אותו ואת הקוראים כי יש עתיד לביטקוין, חושף בהמשך הכתבה כי הוא למעשה מושקע במטבע ותלוי בגיוסם של משתמשים חדשים שיעלו את ערכו.

"הפסדתי חצי מיליון שקל בגלל הירידה של הערך מכמעט 1,200 דולר ל-230 דולר כרגע, אבל אני מחזיק את מה שיש לי כי אני משוכנע מעבר לכל ספק שהביטקוין יעלה", אומר המרואיין, יקיר רטנר. "מבחינתי, המטבע הזה הוא שפת החופש, הוא הערך הקבוע היחיד. ומכיוון שאני מאמין לחלוטין במה שאני אומר, אני מתכוון להמשיך ולהחזיק את מה שיש לי". בחלק אחר של הכתבה מעלה סמוחה את האפשרות שהמרואיין שלו הוא חסיד שוטה.

ב"מוסף הארץ" מראיין רועי צ'יקי ארד את רועי ברזילי, אדם שהוא מגדיר כ"אחד ההוגים הימנים המעניינים הפעילים היום", שהוא גם "סוחר בבורסה" ו"חבר בתנועה הליברטריאנית". "לפי התיאוריה של ברזילי, התרבות העולמית מושפעת כמעט אך ורק על-ידי מצב הורמונים מחזורי; בשל טסטוסטרון נמוך עולות כיום מגמות של הומוסקסואליות, פמיניזם, טבעונות וסוציאליזם. כמו כן, לפי התיזה, תיאוריות מסוג ההתחממות הגלובלית ותיאוריית הקוונטים קשורות למדענים דלי-הורמונים", כותב ארד.

"יש קריסה מתועדת של 60% בזרע מאז 1940", אומר לו המרואיין. "כעוברים, עד גיל חודש וחצי כולנו נקבות. אם האם סובלת מלחץ נפשי, היא גונבת את הטסטוסטרון של העובר והילד יוצא גיי או טראנס, זכר בלי מוח זכרי, אחרת למה הוא נמשך לגברים? יש לו מוח של אשה. גם העלייה בטבעונות קשורה לזה. המוח של הטסטוסטרון הגבוה רוצה לשלוט בטבע, ואילו הצמחונות קשורה לרצון למות, להיות חלק מהטבע. רואים את זה גם בהינדואיזם".

"אני שואל אם הוא עצמו נגד הומואים", כותב ארד, "וברזילי מסביר: 'אני לא מאשים אותם. זה ההורמונים'. בקבוצת פייסבוק המבדרת שהוא מנהל, ושהתמכרתי לה לאחרונה, ברזילי פחות דיפלומטי. הוא מקשר בין זהבה גלאון לדאע"ש ומעלה סטטוסים כמו 'מדוע הפמי-פגאניות רוצות ג'יהאד אנאלי?'".

"את החשש מהתחממות גלובלית רואה ברזילי כחלק מבעיה הורמונלית שמשבשת את מוח המדענים", מוסיף ארד. "לדבריו, יש דווקא התקררות גלובלית. למעשה, הקרינה הנמוכה של השמש מביאה לקריסת הטסטוסטרון. 'העולם הולך להתקררות. לא במקרה הפאניקה של ההתחממות הגלובלית התרחשה במקביל לנפילה העולמית בבורסה. כשההורמונים גבוהים, יש רצון להימור, שגורם לעליות בבורסה'".

בחלק אחר של הראיון קובל המרואיין על התנהלותה של "האליטה הקומוניסטית", טוען כי "אנחנו חיים תחת דיקטטורה הורמונלית", ומתרץ כך את המכירות הנמוכות של ספר שהוציא לאחרונה: "הספר לא הצליח כי הוא מהפכני, כמו דרווין. יעברו עשרות שנים עד שיבינו. [...] הספר יוצא נגד הסטטוס-קוו שנשלט על-ידי שמאל, סוציאליסטים ופמיניסטים. הטסטוסטרון שולט באידיאולוגיה שלהם, והם רוצים למות בתור תרבות".

קירשנבאום

מוטי קירשנבאום (צילום: יוסי זמיר)

"במהלך ההלוויה של מוטי קירשנבאום במכמורת, ביום ראשון, פגשתי את שבתי שביט, ראש המוסד בשנות ה-90. היה לו סיפור לספר, סיפור שלא סופר מעולם", כותב נחום ברנע בחטיבה החותמת את טורו השבועי. "מדינה מסוימת נתפסה כאיום על ישראל", הוא מצטט את שביט. "הרעיון היה להקים עבורה תחנת רדיו שתשדר דברי תעמולה באחת השפות המקומיות בכוונה להשפיע על התנהגות האוכלוסייה. התחנה תשדר בפועל מישראל. העלות תהיה נמוכה: הציוד יושאל מרשות השידור.

"הזמנתי את עצמי לפגישה עם מנכ"ל רשות השידור, מוטי קירשנבאום. ידעתי שהוא נחשב לשמאלן, אחד שמרבה לתקוף את הממסד. הכנתי את עצמי לדיון ארוך ונוקב עד שישתכנע; הנחתי שידרוש שאביא לו קודם אישורים מהיועצים המשפטיים, אולי גם מהשר הממונה; ציפיתי לצרות. כשפירטתי באוזניו את הרעיון, הוא אמר מיד: תגיד מה אתה צריך.

"הוא הזין אותי בעצות מקצועיות, הוסיף רעיונות משלו ופתח לרווחה את המחסנים של הרדיו. כל דבר שהיה מונח בהם ללא שימוש הועמד לרשותנו. גייסנו כוח אדם והקמנו תחנת שידור. התחנה עבדה לאורך שנים. במבחן התוצאה לא השגנו הרבה. עם זאת, ידענו שלשידורים היתה השפעה מסוימת. את קירשנבאום הערכתי פעמיים: על שנרתם מיד לעזור, ועל שלא שיתף בסיפור הזה אף אחד".

סאטירה

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" משוחח ערן סויסה על קירשנבאום עם כמה מחברי צוות התוכנית "ניקוי ראש". "אני לא חושבת ש'ניקוי ראש' היתה חריפה כמו חנוך לוין", אומרת לו עליזה רוזן. "היא לא שחטה פרות קדושות ממש. מוטי בעצמו אמר שזו לא היתה תוכנית לקהל שבא מבחירה לראות קברט סאטירי. היה ערוץ יחיד בטלוויזיה, והיה צריך להגיע לכולם. לא הגענו לאמירות קיצוניות, אבל התוכנית היתה בהחלט נשכנית ופורצת דרך, במובן הזה שעד אז אף אחד לא עשה צחוק מהמנהיגים".

"למרות שקראו לנו מאפיה שמאלנית, זה לא היה מדויק", אומר טוביה צפיר בהמשך הכתבה. "כולם ידעו שספי [ריבלין] בא מבית בית"רי, ושדובי [גל] ליכודניק. אבל מוטי, למרות שממקמים אותו בשמאל, שפט את הדברים על-פי הדברים עצמם ולא על-פי ימין ושמאל, ולכן הגישה שלו היתה מפתיעה".

ואקום

"היעדרותו העקבית של נתניהו מהתקשורת יוצרת את הוואקום שאליו נשאב אקוניס", כותב רוגל אלפר בטור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ", העוסק היום בתוכנית "מדברים על זה" בערוץ 2. "מראיינים מסכינים עם הצגת שאלות לנציגו הלבלרי והאפרורי. כמו קיסר פרנואיד שמשוכנע שזוממים להרעילו ולהתנקש בחייו, נתניהו משגר את אקוניס לטעום את התקרובת. שימות במקומו.

"ואמנם פה ושם נאלץ אקוניס לבלוע איזו לענה. אבל לו רק היה נתניהו צופה בתוכנית כמו 'מדברים על זה', היה מבין שחששו מוגזם מאוד. ב'מדברים על זה' הזמינו את אקוניס כדי לתת לו במה חופשית כדובר. מי שמושיב באולפן את נעמה חן, השיבוט של הילה קורח, חדורת חיוניות ועליזות כמוה, לא מחפש עימותים. ושי גולדן ככל הנראה לא רוצה לגרום כאבי ראש למעסיקו הנוכחי, שממש לא רוצה להרגיז את נתניהו.

"גולדן הכריז שאת נאום אבו-מאזן 'כבר שמענו בווריאציות שונות איזה 30 או 50 פעם', וכך גם את הנאום שעתיד נתניהו לשאת בעצרת הכללית. הוא מסמא את הציבור להאמין ששום דבר חשוב לא קורה, שעה שהימים גורליים. וכשהצהיר אקוניס שאין ולא יהיה אפרטהייד, חן וגולדן החרישו. כשהכריז שהוא מתנגד להקמת מדינה פלסטינית, הם לא תהו איזו חלופה הוא מציע. זו בעצם תוכנית שנועדה לא לדבר על זה, אבל לייצר פוזה הפוכה".

ענייני תקשורת

אלימות נגד עיתונאים. "הודח קצין גבעתי שחייליו תקפו עיתונאים זרים בהפגנה ליד שכם", מדווח ב"הארץ" עמוס הראל, בידיעה שבה מזוהה הקצין באמצעות דרגתו בלבד (סגן). בתום שימוע שנערך לקצין, מציין הראל, נקבע כי הוא "נכשל בתפקידו".

דן מרגלית (צילום: פלאש 90)

עיתונות בהפתעה. "מישהו ב'הארץ' בשם ניר גונטז' מטלפן ומשוחח עם אנשים. רוצים או לא רוצים – הוא מפרסם זאת בעיתון. ברגע שטילפן אלי לפני זמן מה סגרתי בנימוס מה תקיף את השיחה, והוא החל להסביר לי מה זו עיתונות, אבל נואש ממני וחדל", מגלה דן מרגלית בטורו השבועי ב"ישראל היום".

בהמשך, במסגרת דברי ביקורת על ראיון מסוג זה שערך גונטז' עם נשיאת בית-המשפט העליון מרים נאור, כותב מרגלית את הדברים הבאים: "קראתי ודימיתי את עורכי 'הארץ' גרשום שוקן וחנוך מרמרי, שהיה לי לכבוד לעבוד תחתם, מוצאים על שולחנם חומר עיתונאי עם הגיג כזה, ותהיתי באיזו תנופה היו משליכים אותו לאשפה".

רשות השידור. בגליון סוף-השבוע של "דה-מרקר" סוקר נתי טוקר את ההתפתחויות האחרונות בהליך הפירוק של רשות השידור. "עיתונאים מפוחדים הם עיתונאים חלשים שמעדיפים לוותר ולא להסתבך עם גורם כלשהו שאולי יכול להשפיע על עתידם המקצועי", הוא מצטט אדם המכונה "עיתונאי בכיר ברשות". "המצב הנוכחי הזמני והשברירי הזה טוב לפוליטיקאים", מוסיף אותו אדם.

החרדים והרשת. "החרדים מגדילים את נוכחותם ברשתות החברתיות, בלי להסתתר. עשרות אלפי נשים מהמגזר מבשלות יחד בפייסבוק, עיתונאים מביעים דעתם בטוויטר לעיני אלפי עוקבים, וגם ההומור הפנימי תופס מקום של כבוד", גורסת כותרת המשנה של כתבה מאת יהודה שלזינגר המתפרסמת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "האם כל המגזר כבר שם? עדיין לא".

פרסום מקוון. ב"גלובס" מתרגמים עבור הקוראים כתבת תחקיר מפורטת שפירסמה לאחרונה סוכנות בלומברג, העוסקת בתרמית הרובוטים שכתב עליה כאן באחרונה יובל דרור.

דעות פוליטיות. קלמן ליבסקינד מקדיש את טורו השבועי ב"מעריב" לבעלי טור ועיתונאים שמתחו ביקורת על מינויו של רוני אלשיך למפכ"ל על רקע אמונתו הדתית, בחירתו לחבוש כיפה והעובדה שבעבר התגורר בהתנחלות. "למה זה קורה? כנראה משום שבישראל רק לדתיים יש דעות פוליטיות", הוא כותב. "כל האחרים הם תינוקות שלא טעמו טעמה של אג'נדה, ושהגיעו לתפקידם בטרם הספיקו לגבש עמדה על מה שקורה כאן".