נפתח בשני סיפורים אישיים המאזנים, אך בשום אופן לא מבטלים, זה את זה. הראשון התרחש בסיומו של העשור הקודם. בתור מבקר טלוויזיה של "ידיעות אחרונות" כתבתי מדם מסך הטלוויזיה שלי את עמדתי הכנה על "האח הגדול", שבאותם ימים נהנתה מנתוני רייטינג השמורים לפוטין ומעמדה בולטת בשיח הציבורי – כולל עמדות הקפה של "ידיעות אחרונות" עצמו.

"לא מתייחסים לקשת אצלנו. נ-ק-ו-ד-ה. לא לחיוב ולא לשלילה. לא מזכירים את התוכניות שלהם, לא  כותבים עליהן, לא מבקרים אותן ולא מקדמים אותן. אנחנו בחרם מוחלט. אנחנו במלחמה"

בטור שחיברתי ביקשתי להבהיר שאיני מתנגד ל"אח הגדול" רק בגלל זילות תכניו ואפסותם של דייריו, אלא גם ובעיקר משום שהתוכנית פשוט משעממת רצח. היא נמתחת כמו מסטיק, ולא מתרחש בה שום מאורע שמצדיק בזבוז של ערב שלם מול המסך. נדמה לי שטענתי שאפילו צפייה בפורנו עדיפה, כיוון שפורנו נועד לפחות לספק יצר כלשהו.

הייתי די גאה בעצמי ובתגובות לטור, עד שהגיע למחרת טלפון למשרדי עכור הקירות, המשקיף אל המולת דרך השלום. על הקו היה עורך בכיר מאוד בקבוצת "ידיעות אחרונות". "אבנר, תגיד, אתה תמים או רק עושה את עצמך?", הוא פתח ללא ברכת שלום. במקרים כאלה אני נוהג להודות באשמה, מה כבר יכול לקרות? "כן", עניתי. "כידוע לכולכם, אני תמים וגם קצת ילדותי. זה מגן עלי מאנשים רעים". הוא לא חייך למשמע ההלצה, ובמקום זה ירה: "אתה באמת לא יודע שלא כותבים אצלנו על הזכיינית קשת?".

"אני לא מבין", עניתי לו. "אסור לכתוב בביקורת הטלוויזיה של 'ידיעות אחרונות' על תוכניות של קשת? אף פעם?? נבר-אבר??? זה נשמע לך סביר?". באותם ימים קשת היתה ה-טלוויזיה של ישראל. כל פיסת דרעק שהיא זרקה על המסך זכתה לרייטינג מטורף, רשת היתה במשבר מובהק, וקשת תפסה לעתים את כל חמשת המקומות הראשונים בטבלאות השבועיות.

אבל את העורך הבכיר הזה לא עיניינו הטיעונים המקצועיים הקשקשניים שלי. "לא מתייחסים לקשת אצלנו. נ-ק-ו-ד-ה. לא לחיוב ולא לשלילה. לא מזכירים את התוכניות שלהם, לא כותבים עליהן, לא מבקרים אותן ולא מקדמים אותן. אנחנו בחרם מוחלט. אנחנו במלחמה".

המשך השיחה נועד לחירשים בלבד. אני ניסיתי להסביר לו, באופן מנומק, שכמבקר טלוויזיה איני רשאי או אפילו יכול להתעלם ממחצית ערוץ 2 (שתכניו תופסים משהו כמו 90% מהשיח הטלוויזיוני בישראל). בטיפשותי ובתמימותי המוצהרות גם סיפקתי לו דוגמאות קודמות למקרים שבהם כתבתי על תוכניות של קשת, בלי להבין שאני תופר לעצמי קיטבג ענק במו שפתי. הוא, מצדו, סיים בהמלצה ידידותית: "אם עד עכשיו לא ידעת, אז בסדר. אבל להבא, אם אינך יודע, פשוט תשאל". אני סיימתי במחשבה ידידותית לקפוץ ראש ישר לאיילון. אם לא בגלל העלבון המקצועי, לפחות כדי שיהיה לי משהו מעניין לכתוב עליו אחר-כך.

מבחן "ישראל היום"

פאסט פורוורד שלוש שנים קדימה. אני כבר לא ב"ידיעות אחרונות", אלא בערוץ 10, שם שודרה בחדשות שישי כתבה שלי על איל הקזינו והבעלים של "ישראל היום", שלדון אדלסון. את מה שקרה אחר-כך – האיום בתביעת ענק, ההתקפלות של היועצים המשפטיים, ההתנצלות המבישה והתפטרויות המחאה – נכנה בקיצור "פרשת אדלסון". "ישראל היום" מסקר את הפרשה כמו שרק הוא יודע: בשקרים בוטים וחצופים, תוך הטחת האשמות שווא שקריות בעורכים שלי ובי.

"הכפשתם ושיקרתם – תתנצלו!", זועקת כותרתו של מאמר פרי עטו של ד"ר דרור אידר, שהודה מאוחר יותר שמעולם לא צפה בכתבה. כתבים מהחינמון נשלחים לטנף עלינו בלי לבדוק את העובדות הבסיסיות, והעורך גונן גינת מעריך במאמר דעה שהעובדה שאנחנו לא מתייצבים מול המיקרופונים ומצהירים "אמת דיברתי" מעידה כי אכן לא שידרנו אמת (בפועל מונעים מאיתנו לעשות כן, בגלל סעיף שתיקה הדדי בהסכם ההתנצלות, שהפרתו תגרור, על-פי האיומים, את סגירתו של הערוץ – עובדה שגינת היה יכול לברר בשניות).

העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב, במשרדי העיתון (צילום: משה שי)

חודשים אחדים אחר-כך אני מקבל טלפון מעורך בחינמון, שמספר לי צ'יזבט מהחיים בצל משטר האימה של עמוס רגב. מתברר שזמן קצר אחרי כניסתו לעיתון עשו לו "מבחן" קטן ושלחו אותו לשכתב ידיעה על "פרשת אדלסון" במטרה לראות אם יעשה את העבודה נאמנה – כלומר ידגיש את הצדדים החשובים לבעלים. העורך העריך כי עבר את המבחן, הגם שעד היום אינו מבין את השאלות.

לא ימין, לא שמאל

שני סיפורים, שני עיתונים, שני צדדים – אותו המטבע בדיוק. וכך הגענו לבחירות 2015 עם העץ והפלי הרעשניים האלה, שפשוט לא ניתן לקרוא אותם, כיוון שבעליהם הפכו אותם, במודע, לשרתים של צד בסכסוך פוליטי. באווירה הציבורית הקיימת קשה להאמין לאף מלה שכתובה בשני הפמפלטים הללו, גם אם בשניהם פועלים עיתונאים עצמאיים שנקלעו לקו האש שלא בטובתם, שהיו רוצים לעשות את מלאכתם על הצד המקצועי ביותר.

יש מי שסבור שהמלחמה הזאת היא תמציתה של השקיפות הדמוקרטית – עיתון אחד ימני ועיתון אחר שמאלני, הנלחמים זה בזה – אבל מובן שמי שסבור כך משקר לעצמו

יש מי שסבור שהמלחמה הזאת היא תמציתה של השקיפות הדמוקרטית – עיתון אחד ימני ועיתון אחר שמאלני, הנלחמים זה בזה – אבל מובן שמי שסבור כך משקר לעצמו. מלחמת אדלסון במוזס ומוזס באדלסון כפי שהיא באה לידי ביטוי בעלונים המונפקים תחת ידיהם היא הכל מלבד שקיפות ודמוקרטיה, ואין לה דבר וחצי דבר עם ימין ושמאל אידיאולוגיים.

למעשה ניתן לטעון שאלמלא "ישראל היום", יכלו מוזס ונתניהו להסכים ביניהם על הרבה מאוד עקרונות, בוודאי כלכליים. הסיקור של נתניהו ב"ידיעות אחרונות" בתקופה שקדמה ליציאת מהדורת סוף-השבוע של "ישראל היום" היה מתון וענייני בהרבה. כמו כן, אין שום הוכחות שמוזס "שמאלני", ולראיה, כל עוד היה זה נוח קיבל נפתלי בנט סיקור חיובי במיוחד מעל דפי "ידיעות אחרונות" – ולפניו כמובן אריאל שרון (גם בטרם ההתנתקות).

אדלסון, מצדו, הוא אכן ימני מובהק וקיצוני ("אטילה ההוני היה ליברלי מדי עבורי", העיד פעם באחד מנאומיו), אבל מלחמתו במוזס היא, לעניות דעתי, לא רק שירות חינמי לבן-טיפוחיו הפוליטי הימני, אלא גם אמצעי הפחדה והרתעה נגד עיתונות ליברלית בכלל. משום כך, בארצות-הברית הוא לא בחל באיומי תביעה גם נגד עיתונים עם אג'נדה הנוטה ימינה, כמו ה"וול-סטריט ג'ורנל" למשל.

מה שצריך להדאיג אותנו, העיתונאים, הוא לא שקיפות מלחמתית ולא שקיפות עורפית, אלא בעיקר מה שהצמד הזה מעולל למקצוע שלנו. נתניהו אינו טמבל. הוא מזהה את המגמה העכשווית בקרב הציבור, שמצהיר בסקרי דעת קהל כי אינו מאמין עוד לאף מלה משודרת או מודפסת ורואה בעיתונאים חבורה של זוללי נבלות צמאי דם המשחרים לטרף ללא קווים אדומים – עד שהם מקבלים הצעה טובה דייה מפוליטיקאי וחוצים את הקווים. נתניהו מבין שכיף יותר להיכנס בעיתונאים הרפוסים מאשר בלבני ובהרצוג, ומשכלל את התקפותיו.

אלא שבניגוד לימי "הם מ-פ-ח-ד-י-ם", אז המתקפות חסרות הרסן על התקשורת חזרו אליו כבומרנג, הפעם נתניהו אפקטיבי הרבה יותר, ובכך בדיוק אשמים "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", המספקים לו נשק וצובעים את העיתונות כולה בצבעים מושחתים. הם אלה שהופכים את עמודיהם ואת אתרי האינטרנט שלהם לתותחים במלחמה עקובה מדיו, הם אלה שאיבדו כל רסן ואמת מידה בהתקפת אמוק היסטרית שכוללת חיסולי חשבונות, סיקור אגרסיבי וחסר פרופורציות, שימוש פסול בעיתונאים כשכירי חרב בשירות הבעלים, אבל בעיקר בעיקר – מעט מאוד מידע עיתונאי רלבנטי ומתוחקר, כזה הכולל עובדות שבסופו של יום קשה להתווכח איתן.

אפשר היה לאחל, ברוח דבריו של בגין המנוח, "הצלחה לשני הצדדים" במלחמה, אלמלא המפסידים בסופו של יום הם כולנו.