שלושה אבות
אחרי סצנה קצרה של מיגון מחדש בבטון של העמדה שהותקפה מגיעה סצנה שנמצאת אך ורק בסרט ואיננה קיימת בשום צורה בספר. לירז יושב לבדו בחדר הפיקוד ומולו פועל מכשיר טלוויזיה. בטלוויזיה יש ריאיון עם אבא של זיו. וכאמור אין דבר כזה בכלל בספר, שבו אבא של זיו לא קיים ולא מדבר.
התמונה שרואה מולו לירז, ושאנחנו רואים מנקודת מבטו, היא של "שלושה אבות" זה ליד זה – אבא של זיו בתוך מכשיר הטלוויזיה, ולצדו שתי תמונות רשמיות התלויות בחדר הפיקוד – של הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, ושל ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.
"שלושה אבות" זה לא רק עניין תנ"כי. זו גם תשובת הסרט ויוצריו הגברים לתנועת "ארבע אמהות" – שהייתה (על פי ויקיפדיה) "תנועת מחאה שהוקמה בשנת 1997 בעקבות אסון המסוקים על ידי ארבע נשים ואמהוֹת לחיילים ששירתו בלבנון, במטרה להביא ליציאת צה"ל מדרום לבנון" – ושמככבת לא מעט, בעיקר בחרפות וגידופים, בספר 'אם יש גן עדן', וגם כאן, בסרט שנעשה על פי הספר, מוזכרות ארבע האמהות הללו בפיו של אחד החיילים, זיתלאווי, כ"ארבע שרמוטות זקנות".
עם זאת, חשוב לשים לב שהסצנה המדוברת מבוימת באופן ברור וחד-משמעי כך שייראה בעיני הצופים כאילו אבא של זיו, שאמנם מתראיין בטלוויזיה ועונה לשאלות המראיין (עיתונאי 'הארץ' גדעון לוי בתפקיד עצמו), מדבר ישירות ומגבוה, מרום תלייתה של הטלוויזיה, כדבר אב אל בנו, אל לירז היושב שם לבדו ומביט בו.
אבנים יקרות יותר ופחות
בהיותו הדבר היחיד בסרט שאיננו קיים או מסתמך על הספר, ניתן בהחלט לראות את הריאיון הזה עם אבא של זיו כ"דבר היוצרים". הנה הוא אפוא במלואו, כולל ניתוח הדברים הנאמרים בו ומשתמעים ממנו:
לוי: האורח שלנו הערב הוא עמוס פארן. לפני שמונה-עשרה שנה, ביום הראשון של מלחמת לבנון, נהרג גיסו במהלך כיבוש מוצב הבופור. בחודש שעבר, בדיוק באותו מקום, נפל גם בנו של עמוס, זיו. עמוס, שהוא פעיל שקט בתנועת 'ארבע אמהות', הפך כך, בעל כורחו, לנציג נוסף של משפחת השכול, הנמצאת בימים אלו בשיאו של מאבק ליציאה מלבנון. אתה כועס? אתה מחפש אשמים?
לפני שעמוס פארן, שהוא כמובן דמות קולנועית פיקטיבית, עונה על השאלה, חייבים לציין כאן שתצוגה זו של מה שקרוי כאן "משפחות השכול" על ידי המראיין, שכמובן משמיע את הדברים ושואל את השאלות שנכתבו לו בתסריט, מוטעית ומטעה. "משפחת השכול", יהיו קיומה והגדרתה אשר יהיו, לא הייתה אז ולא הייתה מעולם ישות פוליטית בעלת דעה אחידה, וחילוקי הדעות השונים הקיימים בעם ישראל קיימים ומתקיימים גם בתוכה. לכן לא "משפחת השכול" הייתה אז בשיאו של מאבק ליציאה מלבנון, אלא תנועות מחאה שונות, וביניהן אכן "ארבע אמהות", שכללו בתוכן גם הורים שכולים.
פארן: לא. אני מאשים רק את עצמי.
לוי: מה זאת אומרת את עצמך? למה?
פארן: אפשר להאשים את הצבא, את הגנרלים. אבל הגנרלים האלו לא באמת אחראים לבן שלי. הם לא מכירים אותו בכלל. אני אחראי עליו. הוא הבן שלי. אני חינכתי אותו. כנראה שחינכתי אותו לא טוב.
לוי: אתה יודע, זה מאוד מפתיע אותי מה שאתה אומר, כי בדרך כלל בחברה הישראלית מקובל לחשוב שילד שמתנדב ליחידת עילית, ליחידה טובה בצבא, זה סימן לחינוך טוב.
פארן: כשאני הייתי ילד, ההורים שלי נתנו לי להרגיש שאני הדבר הכי יקר בעולם. אבן יקרה שצריך לשמור עליה בצמר גפן. ברגע זה שאני מדבר איתך, אין לי מושג איפה הבנים שלי נמצאים. אחד חזר לטיול בדרום אמריקה. השני עדיין חייל, קצין. וזיו... זיו אני יודע איפה הוא. בקבר. כנראה... לא גרמתי להם להבין כמה החיים שלהם חשובים. שאם קורה להם משהו, עולם שלם מתמוטט, מתרסק. זה התפקיד של הורה. אני מרגיש שהפקרתי את הילד שלי.
'בופור' מנתק כאן באופן בוטה את המלחמה המסוימת הזאת, שאת חלקה המבצרי המזערי – הישראלי בלבד, המופגז ולכן כביכול המותקף – אנחנו רואים בסרט, ובהשאלה את המלחמות באשר הן, מכל הקשר פוליטי-גיאוגרפי-היסטורי ומכל הקשר בכלל. תחת זאת הוא מטיל את כל "אשמת המלחמה" על כתפי אבותיהם של הלוחמים.
אני לא מאשים את הגנרלים, אומר האב השכול בשם יוצרי הסרט שכתבו לו את הטקסט, ובוודאי לא את הפוליטיקאים, אלא את עצמי. אני האב אשם במות בני. אתם, אנחנו, האבות של הלוחמים, ולא חלילה הפוליטיקאים או הגנרלים ששלחו אותם להילחם, אשמים במות בניכם-בנינו במלחמות.
"כשאני הייתי ילד ההורים נתנו לי להרגיש שאני הדבר הכי יקר בעולם, אבן יקרה שצריך לעטוף בצמר גפן," אומר האב השכול, כפי שנכתב לו בתסריט, וממשיך לספר כי "ברגע זה שאני מדבר איתך, אין לי מושג איפה הבנים שלי נמצאים".
אבל בדיוק ההפך היה והוא הנכון. פעם באמת לא היה להורים מושג איפה הילדים שלהם נמצאים. וזה לא מפני שההורים אז אהבו את הילדים שלהם פחות (או יותר), אלא משום שאז לא היו כמעט אמצעים כדי לדעת איפה הילדים שלך נמצאים בכל רגע, והיום יש דרכים כאלו למכביר. אם כבר, אז ההורים של היום הרבה יותר דואגים ומגוננים על הילדים שלהם מאשר פעם. אבל זה לא כי הם אוהבים אותם יותר או פחות, אלא מפני שהחברה של היום הרבה יותר ילדוֹצנטרית מאשר הייתה פעם. זה הכול.
ולמה הוא חש שבחנכו את בניו להיות חיילים קרביים ואף קצינים, ועובדה היא שלפחות שניים מהם היו לקצינים, הוא לא רק אוהב את ילדיו פחות מאבות או הורים אחרים אלא ממש מפקיר אותם, כדברים אשר שׂמו יוצרי הסרט בפיו? האם אב שבניו משרתים בצנחנים או בשריון אוהב את ילדיו פחות מאב שבניו משרתים בשלישות או בקריה? והורים חרדים (ומה עם האמהוֹת באמת? הן לא בעניין?) שבניהם לא משרתים בכלל אוהבים, לפי המדד המטומטם והנורא הזה, את ילדיהם הכי בעולם, אפילו יותר מאבות שילדיהם משרתים בחיל האוויר או הים? מה השטויות האלה?
והכי חשוב והכי גרוע – אביו השכוּל הפיקטיבי של זיו אומר את הדברים האלו בסרט ישירות ללירז, מי שבנו מת בזרועותיו, פשוטו כמשמעו, לוחם שכם אחד איתו. אז מה אתה רוצה לומר בזה, אדון פארן, כלומר האדונים רון לשם ויוסי סידר, כותבי התסריט, יוצרי הסרט? שהעובדה שלירז הוא קצין קרבי מורה על כך שלהורים שלו לא אכפת ממנו? שלירז לא יקר להוריו "כמו אבן יקרה", כמו זיו לאביו? שהוריו מפקירים אותו למות כי לא אכפת להם ממנו?
כרזת הסרט "בופור"
אבל למה להוריו של זיו מאוד אכפת ממנו, לכאורה, ולהוריו של לירז בכלל לא אכפת ממנו, הא? האם זה מפני שזיו הוא בן אשכנזים ואילו לירז בן מזרחים, והילדים האשכנזים, כידוע וכנאמר כאן, שווים יותר, שהם כמו "אבן יקרה" להורים, לעומת הילדים המזרחים ששווים פחות כי... כי... כי מה, למה בעצם?
הייתכן שיוצרי הסרט, כותביו של הריאיון הזה, האדונים "לא חשוב מאיזו עדה הם" רון לשם ויוסי סידר, באמת ובתמים חושבים ומאמינים שבני אשכנזים טובים וחכמים ויפים ולכן גם שווים יותר מבני מזרחים? שלהורים מזרחים, בגלל שיש להם הרבה ילדים, זה לא כל כך משנה ילד אחד יותר או פחות? או שמעצם טבעם של היהודים המזרחים, בדיוק כמו זה של אחיהם הגנטיים הערבים המוסלמים, הוא שלא אכפת להם מהילדים שלהם?
התשובה העצובה מצויה בגוף הסרט שהם כתבו ויצרו. הגיבור היהודי המזרחי שלהם מעיד על עצמו ש"אמא שלי לא יודעת איפה אני מאז גיל תשע" ואבא שלו בכלל לא בתמונה, כלומר להורים שלו די לא אכפת ממנו, ואילו אבא של הגיבור האשכנזי שלהם, אבא של זיו, אכפת לו מהילדים שלו לאללה. עובדות.
מהקרבה לקורבנוּת
האשמה שנוטל כאן על עצמו האב השכול, זו שכתבו לו בוראיו, היא לא חלילה על כך שיש מלחמות בעולם, או על שדור ההורים לא השכיל לעשות שלום עם הערבים, ואפילו לא על המלחמה המסוימת הזאת, מלחמת לבנון המתמשכת, על אף היותו לכאורה ממתנגדיה.
האב השכול הכתוב מאשים את עצמו בכך שהוא לא שמר כמו שצריך על חיי בנו, ש"לא גרמתי להם [לבניו] להבין כמה החיים שלהם חשובים. שאם קורה להם משהו, עולם שלם מתמוטט, מתרסק. זה התפקיד של הורה".
יש כאן אפוא הסטה של מרכז הכובד של השכול מאתוס הגבורה וההקרבה, ואפילו הקרבת השווא, של הבן שנותן את חייו, גם אם שלא לצורך, למען המולדת, לאתוס של קורבנות ויבבה, לאמור – במותך מוטטת עולם שלם והרסת להורים את החיים.
גם השיר "אבות ובנים" של אביתר בנאי, ששר בסרט שפיצר לאחר מותו של זיתלאווי – שגם הוא, ממש כמו הריאיון עם אבא של זיו, נמצא רק בסרט ולא בספר – מבטא אותו אתוס שכול של קורבנות הורית ש'בופור' פועל כנראה בשירותה, רתום ומגויס להעצמתה. ואלו הן מילות השיר: "תיכף אני ארצה שתלכו מפה / שאוכל כבר ליפול בשקט / שלא תראו את הפצעים נפערים / שנשאר לבד ונשבר לאט // תוותרו כבר ותלכו מפה / שאוכל כבר לצעוק בשקט / בלי המבט הקרוע שלכם / שנשאר לבד ונשבר לאט // אבות ובנים סבתות ונכדים / הלב של אמא מתפוצץ / מי אשם לה מי אשם לי / מי ייפרד ממי / אבא בוכה על בן בוכה על אבא // תיכף אני ארצה שתלכו מפה."
ממחקרה של עדנה לומסקי-פדר עולה שהחל בשנות התשעים חלים "בקיעים בטקס הקנוני" של יום הזיכרון בבתי-הספר, שעיקרם בכך,
שבעוד הטקס הקנוני מגייס מחויבות והזדהות עם הלאומיות הישראלית באמצעות זיכרון הרואי של הנופלים, טקסי בית הספר בשנות ה-90 מעמידים יותר במרכז את הכאב הפרטי והאבל האישי; [...] מעצם הגדרתו קיים אלמנט של אֵבל בכל טקס זיכרון, אך נראה שעם השנים הוא הופך למרכזו של הטקס; [...] אנו עדים יותר ויותר לטקסים המביאים סיפורים אישיים המחיים את המתים; [...] הסיפורים האישיים, שבהם התֶמה המרכזית היא ההתאבלות על החיים הצעירים שאבדו, הם מקור חזק של הזדהות, ואלו גם הרגעים בטקס שקהל המשתתפים מגיב רגשית; [...] הטקס מאחד את האומה עם המשפחות השכולות ובכך יוצר קהילה אחת של אבלים; [...] קולם של האבלים נשמע באופן עקיף באמצעות קטעי שירה ופרוזה שכתבו הורים שכולים, ובאופן ישיר על ידי דברים שהם נושאים על הבמה בבתי הספר; [...] קולם של ההורים הוא כל כך חזק ודרמטי עד כי לעיתים נדמה שגיבוריו המרכזיים של הטקס הם האבלים ולא הנופלים; [...] לצד התגברות קולות השכול והכאב האישי מתגברים גם קולות של מחאה וביקורת; [...] הקול המתריס והביקורתי חודר לטקס באמצעות בחירת הטקסטים [...] וגם דרך שירים המביעים ייאוש, כמו "הקיץ האחרון" של להקת 'שפיות זמנית', והתרסה על מות צעירים, כמו "אבות ובנים" של אביתר בנאי; [...] בתי הספר האליטיסטיים המזוהים עם הקבוצות החזקות מעצבים טקסים המעמידים במרכז את הכאב האישי והאבל הפרטי ו/או ביקורת על לאומיות בשם ערכים אוניברסליים. הדה-הרואיזציה של הטקס מבטאת ניסיון לנסח מחד את האתוס הלאומי ובתוך כך לגייס את זיכרון הנופלים ולהסיט את הדגש מהקרבה לקורבן; [...] המרתם של טקסי הזיכרון לטקסי אבל היא נקודה מרכזית להבנת המשמעות המלכדת שלהם. ההתמקדות באבל מאפשרת התכנסות סביב המכנה המשותף הרחב. המשתתפים נאחזים בהיבטים האוניברסליים של החוויה האנושית – אֵבל – ונמלטים ממוקדי הקונפליקט תוך עקיפה של מחלוקות אידיאולוגיות; [...] ההיאחזות בטקס הזיכרון המדגיש את האבל על הבנים היא לכן דרך יעילה ביותר ליצור סולידריות ללא קונצנזוס ערכי. העיסוק באבל ובשכול מחזק את התפיסה העצמית של קורבן שמוסריותו מובנת מאליה ואינה מוטלת בספק. תחושת הקורבן מבססת אמונות כמו "נידונו לחיות על חרבנו" ו"כל העולם נגדנו" שהן לב ליבה של הזהות הישראלית.[1]
אבל מי יגן עלינו? הילדים של מי?
בסרט מסתיים הריאיון שעורך העיתונאי גדעון לוי, המשחק את עצמו, עם אביו השכול של זיו פארן, המשוחק על ידי עמי ויינברג, כך:
לוי: אבל מה זאת אומרת "הפקרת את הילד שלך"? איך אפשר לשמור על הילד וגם לאפשר לו את המידה של חופש שמגיע לו?
פארן: כמו שמלמדים ילד לפחד בכביש. נוטעים בו אינסטינקט של פחד.
כלומר, בתגובה לדברי האב השכול שאומר "אני מרגיש שהפקרתי את הילד שלי", שואל המראיין: "אבל מה זאת אומרת? איך אפשר לשמור על הילד וגם לאפשר לו את המידה של החופש שמגיע לו?" ובשאלה הזו כפי שנשאלה, ובשאלה המתבקשת שהייתה צריכה להישאל ולא נשאלה, טמונים לב ליבו המוסרי וגם חוד המסר של הסרט.
השאלה הנשאלת מייצגת באופן חד ובוטה גישה אידיאולוגית של אינדיווידואליזם חומרני נהנתני שכל מהותו היא "האני מעל לכול", גישה שאומצה בתקופה ההיא בחיבוק עז, שאך התגבר מאז, על ידי העילית (האליטה) הישראלית, כלומר על ידי בני המעמדות הגבוהים האשכנזיים-חילוניים של החברה הישראלית, שחרף כינוים בתקשורת בשם "האליטות הישנות" עדיין מחזיקים במעמדם השולט, ושלא במקרה המראיין (גדעון לוי) והמרואיין (אבא של זיו), ושני כותביהם לשם וסידר, משתייכים אליהם.
חייל במוצב בופור מבצע את השיר "אבות ובנים", מתוך הסרט "בופור" (צילום מסך)
התשובה של האב השכול-כביכול היא כל כך טיפשית, שהיא רק מעצימה את גודל מופרכותה של השאלה. מה זאת אומרת "מכניסים בו אינסטינקט של פחד, כמו שמלמדים ילד לפחד בכביש"? למה מתכוונים המשוררים פארן, לשם וסידר? מה הקשר בין זהירות בדרכים לבין פעולה במלחמה? הרי מה שהביא למותו של זיו לא היה שום מעשה פזיז או לא אחראי מצדו, אלא עצם זה שהוא פעל בקו הראשון. אז איזה "אינסטינקט של פחד" היה אביו צריך לנטוע בו כדי למנוע את מותו? יש רק תשובה אחת אפשרית – האב היה צריך לנטוע בבנו "אינסטינקט של פחד" משירות קרבי או משירות צבאי בכלל. זו הדרך היחידה למנוע מבנך להיהרג בצבא. כל השאר זה שטויות במיץ עגבניות, שכידוע משמש בסרטי מלחמה כתחליף לדם של ממש.
אלא שליוצרי הסרט לא היה קורט האומץ הנדרש כדי לשים בפי האב השכול שיצרו את התשובה הזו, לאמור: "לחנך אותו שלא יתגייס לקרבי" או "שלא יתגייס בכלל לצבא".
שהרי אז הייתה נאלצת דמות המראיין שכתבו השניים לשאול את השאלה המתבקשת שהם ביקשו לחמוק ממנה. והשאלה המתבקשת שלא נשאלת היא: "אבל אם כל ההורים או האבות ירגישו כמוך, שהם מפקירים את בניהם בכך שהם מאפשרים או מרשים להם להתגייס לשירות קרבי, ויימנעו מכך, אז מי ישמור על גבולות מדינת ישראל, וזה לא משנה היכן הם יהיו. מי יגן עלינו? הילדים של מי? או שמא אתה מציע לייבא לצורך זה תאילנדים או סודנים?"
השאלה הזאת אינה נשאלת. ובכל זאת היא נענית.
גם הספר, ובעיקר הסרט, משיבים על השאלה הזאת תשובה חדה – זה הארז-לירזים האלו, הילדים המזרחים החצי-ערסים מן הפריפריה, בתוספת "הכיפות הסרוגות" מההתנחלויות והעולים החדשים מרוסיה ואתיופיה, הם שיחליפו אותנו, האשכנזים-החילונים יפי הבלורית והתואר והטוהר והזיו, בהגנה על המולדת.
לדברים שנאמרים בריאיון זה ולאופן שבו הוא מוצג קולנועית יש גם היבטים דתיים, שאינם מצויים כלל ועיקר בספר, ושנובעים אולי מהעובדה שיוצר הסרט, יוסי סידר, הוא יהודי שומר-מצוות.
ראשית, האב נוטל כאן על עצמו את האשמה על מות בנו. במיתולוגיה היהודית התנ"כית עמד היהודי הראשון להעלות את בנו על מזבח אמונתו באל החדש שרכש לו, אבל משהתרצה אלוהים שהנה אכן אברהם מוכן להעלות לו את בנו יצחק לעולה, ובהיותו כידוע רחום וחנון הסכים להחליף את קורבן הבן-האדם בקורבן האיל-החיה. והנה יושב האב שהקריב, והמונח הדתי הזה מקובל לחלוטין בשיח הישראלי, את בנו ומצר על כך שהוא, שלא כמו אברהם אבינו הקדום, לא השכיל להחליף את בנו בקורבן אחר, בחיה ואולי באדם ששווים פחות מבנו, כלומר, כפי שזה בפירוש מוצג כאן – באיל הקרוי לירז.
ולא רק זה, אלא שהבמאי סידר הציב, ולא במקרה, את דמותו של האב-האל, האשכנזי כמובן, עמוס פארן המדבר אל הבן-האיל, המזרחי כמובן, מלמעלה, ממכשיר הטלוויזיה התלוי מעל לראשו של לירז, ובכך יצר לדבריו הללו, הן בעיני לירז והן בעיני הצופים, הילה של סמכות כאילו היו דברי אלוהים חיים.
והתשובה הזו, שמעתה מי שיגן עלינו לא יהיו בנינו, האשכנזים היקרים, כי אם הבנים של האחרים למיניהם, אינה מצויה רק בדברים שאומרים בריאיון הזה עמוס פארן, גדעון לוי, רון לשם ויוסי סידר לסגן לירז, אלא מונחת עמוק באדמת סיפורו של הסרט 'בופור' כולו.
בסרט מגיע למבצר הבופור, רגע לפני הנסיגה ממנו, זיו היפיוף הבלונדיני, נציגם האחרון של דור הלוחמים של האליטה האשכנזית, שדודו נהרג בכיבוש המוצב הנמצא עכשיו תחת פיקודו של הראשון לדור לוחמי האליטה הצבאית המזרחית החדשה, לירז המכונה ארז "סתם אחד דפ"ר ערס נחות מעפולה". בספר, יותר מאשר בסרט, נוצר אז תהליך של התקרבות והתחברות עמוקים בין שני הקצינים הלוחמים, האשכנזי והמזרחי, שעיקרו הוא ללא ספק פיוס, קבלה והשלמה הדדיים. ולירז כותב זאת במפורש – "הוא, כנראה, איש טוב למרות הכול. אוהב אנשים. כלומר באופן מוזר הוא לא מזלזל בי, חשבתי. הוא לא רואה בי סתם דפ"ר ערס נחות מעפולה שאוהב לשחק בנשק, שלא התבגר מספיק להבין שהשמאלנים צודקים, עאלק. אולי הוא אפילו מעריך אותי."
ואז, כשברור וגמור ומושלם שלירז משלים עם העובדה שיפיופים אשכנזים יכולים להיות אנשים ולוחמים טובים, וזיו משלים עם זה שערסים מזרחים יכולים להיות לוחמים חכמים הראויים להיות מפקדים, יוצאים השניים לפעולה משותפת שבה נהרג זיו ומותיר את לירז לבדו בעמדת הפיקוד.
מותו של זיו מסמל את מות דור המפקדים הלוחמים האשכנזים-חילונים שנטשו במהלך השנים את תפקידם זה, כשלפני מותו הוא מעביר, מטפורית, בהסכמה ובהשלמה, את שרביט הפיקוד הקרבי שנטל מדודו בן דור הראשונים שמסרו נפשם על כיבוש הבופור, למפקד החדש בן דור האחרונים להחזיק במוצב, המייצג את דור הלוחמים המזרחים-מסורתיים שנוטל עליו עכשיו את הפיקוד הקרבי על צבא ההגנה לישראל.
הקטע שלעיל לקוח מהפרק "דפ"ר מפקד על ההר: על נפילת האשכנזי ועליית המזרחי בשמונה-עשרה שנות מלחמת לבנון בספר 'אם יש גן עדן' ובסרט 'בופור' המבוסס עליו", הכלול בספר "בזרוע נטויה ובעין עצומה: הקולנוע הישראלי מביט לאחור אל מלחמת לבנון", מאת קובי ניב, שראה אור בהוצאת עולם-חדש בשנת 2014
הערות
[1] עדנה לומסקי-פדר, "מסוֹכן זיכרון לקהילת אבל מקומית: טקס יום הזיכרון בבתי-הספר בישראל", "מגמות", יוני 2003.