במקביל לשוך הקרבות בדרום, ממשיך סיר חופש הביטוי בזירה הציבורית שלנו לבעבע ולגלוש אל השדה המשפטי. השבוע למדנו על העמדה ראשונה לדין שיזם משרד המשפטים בעילות של הסתה לגזענות ולאלימות של מי שהפעיל דף פייסבוק שבו פורסמו קריאות לאלימות נגד ערבים. העיתונאית שרון שפורר סירבה לקבל פרס מעמותת אומ"ץ בשל פנייתה של התנועה ליועץ המשפטי שיפתח בחקירה נגד גדעון לוי, שפירסם מאמר נגד טייסי חיל האוויר.
שרון שפורר, עיתונאית "הארץ", בטקס קבלת פרס יודקובסקי, פברואר 2012 (צילום: יחסי-ציבור)
שפורר הצהירה בדף הפייסבוק שלה כי אינה יכולה לקבל פרס "מתנועה שדורשת מהיועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד עיתונאי רק משום שהביע את דעתו. מחר תלונה כזו יכולה להיות מוגשת נגדי או נגד כל אחד מהקולגות שלי שמעזים לומר או לכתוב את דעתם, לא נוחה לנו ככל שתהיה. או רחמנא ליצלן למתוח ביקורת. זה מתחיל בעמדות פוליטיות, אבל זה יכול להידרדר לעוד הרבה תחומים – כמו ביקורת על יחסי ההון והשלטון על שחיתות, על בזבוז רשלני של כספי ציבור ועוד".
בד בבד ראינו גם את המשכו של השיח שעסק בגבולות חופש הביטוי באקדמיה. ארבעה חברי סגל הפקולטה למשפטים בבר-אילן כתבו מאמר תגובה ראוי למאמר מערכת של "הארץ" שהאשים את האוניברסיטה והפקולטה במקארתיזם. התגובה מייצבת את גבולות השיח הזה באופן רחב, ואולי בכך משקיטה לעת עתה חששות למגמה אחרת.
אכן, המעבר של השיח הבוטה והמגוון ברשת לזירה המשפטית-פלילית אינו משמח. הסיבה המרכזית לכך היא שנדמה שיכולת ההכלה והקבלה של דעות מגוונות, גם אם חריגות מאוד ובלתי נעימות לקהלים רחבים, הצטמצמה. כל עוד הקריאות הללו אינן עלולות לחרוג מהמישור המילולי, יש לנהוג ביד קפוצה באשר להפללת המתבטאים.
קו הגבול המפריד התבטאויות כמו זו של גדעון לוי מאלו של מנהל דף הפייסבוק "כנופיית אל יאהוד" הוא הזליגה למישור הביצוע והאלימות הפיזית. כפי שדווח ב"הארץ", דף הפייסבוק נפתח "בעקבות רצח שלושת הנערים הישראלים בגוש-עציון, במטרה לפרסם תכנים המסיתים לאלימות נגד אנשים ממוצא ערבי, וכדי לנסות להתאגד ולבצע פעולות אלימות נגדם". הסיפא הזו היא שאמורה לשמש קו גבול ולסמן את נקודת חוסר הסובלנות.
בשונה מעבירת ההסתה לאלימות ולטרור, שבה עסקנו כאן בהקשר של הניסיון להפסיק את שידורי אל-ג'זירה בישראל, נוקטת לשון החוק מבחנים רכים יותר כשמדובר בעבירה של הסתה לגזענות. גזענות מוגדרת בסעיף 144א לחוק העונשין כ"רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני".
העבירה האוסרת פרסום הסתה לגזענות, ומעוגנת בסעיף 144ב לחוק, קובעת כי "המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים". הסעיף מוסיף ומדגיש כי אין זה משנה "אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו אמת או לא". סעיף דומה נכלל גם בעבירה אחרת. החלופה הרביעית המעוגנת בסעיף 136 לחוק העונשין, המעגנת את הגדרת עבירת ההמרדה שדינה מאסר של חמש שנים, קובעת כי מעשה ממריד הוא גם "לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין".
היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)
ואולם, גם לצורך העמדה לדין בעבירה זו נחוץ אישור של היועץ המשפטי לממשלה, עניין המעיד על מדיניות מרסנת בשימוש בו. גם לשון הסעיף קובעת כי המפרסם היה צריך לפעול במטרה (כוונה מפורשת) להביא להסתה. אך הפסיקה כבר קבעה כי צפייה מראש של האופן שבו ייתפסו הדברים אצל הקורא או השומע מספיקה ליצור ודאות גבוהה שמטרתם היא אכן הסתה.
בעבירת ההסתה לגזענות גם אין מנגנון הגנות מבוצר כמו זה הקיים בקשר לעבירת ההמרדה שעיקרה התבטאויות ומעשים אנטי-שלטוניים. זאת, בניגוד לשורת ההגנות הקבועה בסעיף 138 בחוק העונשין, ובהן התבטאויות שמטרתן להוכיח שהממשלה הוטעתה או טעתה במעשה שעשתה; להוקיע טעויות או פגמים בדיני המדינה או בסדריה, או במוסד ממוסדותיהם שהוקמו כדין, או בסדרי השלטון והמשפט, והכל כדי להביא לידי תיקון הטעויות או הפגמים; לשכנע את אזרחי המדינה או יושביה שינסו להביא בדרכים כשרות לשינוי דבר שיסודו בדין; או להוקיע, מתוך מגמה לסלק, דברים המעוררים או העלולים לעורר מדנים או רגשי עוינות בין חלקים שונים של האוכלוסייה.
את הריק הזה אמור למלא שיקול דעתו המרסן של היועץ המשפטי לממשלה. עם השנים ראינו העמדות לדין בגין סעיפי ההסתה הללו במקרים שונים, שלאו דווקא שיקפו מדיניות סדורה של העמדה לדין וייתכן שגם הושפעו מרוח התקופה ומנקודות חיכוך גבוהות יותר בשיח הציבורי בנקודות משבר פוליטי וחברתי. כך ראינו את העמדתם לדין והרשעתם של הרב עידו אלבה ובנימין כהנא, ומנגד את אי-העמדתם לדין של הרב עובדיה יוסף או הרב גינזבורג בגין התבטאויות שנתפסו חמורות או משפיעות לא פחות.
מדיניות לא קוהרנטית שכזו היא טעם נוסף לצמצום צעדי האכיפה בגין הסעיף ככל שניתן ואימוץ אמת המידה של החשש לתוצאה שיש בה פגיעה פיזית כנקודת מבחן להפללה.
טובת החברה
"גלובס" דיווח על קשיים המתעוררים במשא-ומתן על תוכנית הקיצוצים בערוץ 10 בין העובדים לבין בעלי המניות והנהלת הערוץ. על-פי הדיווח, העובדים מבקשים לקבל נתח ממניות החברה, וזאת כדי שיוכלו למנות גם דירקטורים מטעמם. העובדים מבקשים כי קיצוץ שכרם ייחשב למעשה כהשקעה מצדם בחברה, דבר שיקנה להם נתח בבעלות ויזכה אותם גם בנתח מרווח עתידי ככל שיהיה.
לא נכון אולי לקשור בין הרצון למנות בשעה זו נציגים מקרב עובדי הערוץ לדירקטוריון לבין שאלת הבעלות בו. ממילא כל קיצוץ שכר כזה שייחשב כהשקעה אינו עומד בסדרי הגודל הכספיים המשמעותיים שהועמדו על-ידי הבעלים האחרים או שנחוצים להבראת הערוץ, ויקנה זכות רק לשברי אחוז אחדים בבעלות עליו. מינוי אחד מנציגי העובדים לדירקטוריון אפשרי גם בלא בעלות מצדם, וזאת בהתאם להסכמה שתושג עם בעלי המניות ותשקף מוכנות שלהם לשתף קהלים נוספים בניהול החברה.
מנכ"ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי (צילום: מרים אלסטר)
עם זאת צריך לזכור כי גם אם ימונה נציג מקרב העובדים לדירקטוריון, הוא יהיה מחויב לשקול שיקולים רחבים של טובת החברה, ולא של טובת קבוצה מסוימת הקשורה אליה. חברי הדירקטוריון אמורים להיות משוחררים מהשפעות של שייכות לקבוצת אינטרס מסוים או השפעה של מי שהביא למינויים. ראוי שנציגי עובדים שימונו לדירקטוריון, ואולי יביאו איתם גישה ניהולית עם דגשים אחרים ופתרונות חלופיים, יזכרו גם כי נאמנותם הראשונה היא לחברה, וכי הפרת חובת נאמנות זו עלולה לעלות להם בתביעה ובנזק אישי.
ואיך אפשר בלי כמה מלים על עצמאות חברת החדשות. בדיווח נוסף ב"גלובס" ובידיעה ב"דה-מרקר" על אסיפת העובדים דווח כי מי ששוחח עם העובדים של חברת החדשות והציג בפניהם את צעדי הקיצוץ הצפויים הוא יוסי ורשבסקי, מנכ"ל חברת-האם, ולא גולן יוכפז, מנכ"ל החברה. ורשבסקי הוא אמנם דירקטור בחדשות 10, אך לא מנהלה היחיד. כפי שכתבתי כאן לאחרונה, התערבויות של מנכ"ל חברת-האם בניהולה של חברת-הבת אינן רצויות ומעוררות קושי חוקי בשל החומות האמורות להתקיים ביניהן בכל הנוגע לניהולן ולאינטרסים השונים שיש לכל אחת מהחברות.
אמנם חברת-האם היא זו הנושאת בנטל התקציבי הנוגע גם לשכר עובדי חדשות 10, אך מכאן ועד להסרת המחיצות והתנהלות ישירה מול העובדים יש פער שיש לשמרו כדי למנוע כשלים שכבר ראינו בעבר.
[גילוי נאות: אלעד מן הוא היועץ המשפטי של תנועת "הצלחה", שפירסמה דו"ח ציבורי בפרשת אדלסון ובו הוצגו גם כשלים הנוגעים לוורשבסקי. מן אף עתר בשמה לבג"ץ בעניין זה]
נותן בהם סימנים
דיווחים שונים השבוע הפנו את תשומת הלב לשילוב הלוגו של קשת (נוסף לזה של הערוץ השני) בשידורי תוכניתו החדשה של אייל קיציס ולבקשתה של קשת לשדר לוגו כזה באופן קבוע במשדריה. היו שטענו כי מדובר בסנונית ראשונה המעידה על רצונה של קשת למתג את עצמה כגוף שידור נפרד שיעבור לשדר שבעה ימים באפיק משלו.
גם רשת החלה משלבת לוגו כזה בימי השידור שלה, ובכך חיזקה את המגמה וההערכה שמדובר בצעדי הכנה לקראת משטר שידורים חדש.
לוגו חברת הטלוויזיה "קשת"
מה שמעניין בדיווחים הללו היה תגובת הרשות השנייה, שהפנתה להוראות הנוגעות לשידור סימנים ואותות בשידורים. לפי תגובת הרשות ל"גלובס", זהו צעד המסמן חזרה של הרשות השנייה למגמת אכיפה של סעיף 10(ה) לכללי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (שידור תוכניות טלוויזיה בידי בעל זיכיון), התש"ע-2009: "בעל זיכיון לא ישדר במשך שידור תוכנית כל סימן או תוספת שאינה חלק אינטגרלי של התוכנית, אלא באישור המנהל".
מגמה זו ראוי שתורחב לשיבוץ סימנים ואותות נוספים – שעוני עצר, לוגואים מסתובבים של תוכניות ריאליטי וכדומה – המשולבים בשידורים ומעיקים על המסך. בעבר, כשהתבקשה הרשות על-ידי "הצלחה" להתייחס למדיניות האכיפה שלה בנושא ולנקוט צעדים, בחרה שלא לנקוט גישה אקטיבית המסדירה את הנושא. אולי כעת מסתמן שינוי.
עוד זה יוצא וזה בא
עדויות ופרסומים שעסקו השבוע במינויים והדחות שביצעה הנהלת רשות השידור היוצאת עוררו את הרושם והחשש כי יש מי שמנסה לקבוע עובדות בשטח טרם כניסתו של הכונס הרשמי לתפקיד מפרק רשות השידור ומי שיבצע בשמו את מטלות ניהול ופירוק הרשות (בינתיים נודע כי מדובר במשרד יגאל ארנון ושות').
מהלכים כמו הדחתו של אבי מוסקל מתפקיד עריכת "מבט" וטענות בקשר למינוי אפשרי של זליג רבינוביץ' למפיק בפועל של התוכנית "יומן", שהוכחשו על-ידיו, ולמינוי מנהלת לשכתו של המנכ"ל לתפקיד עיתונאי במערכת "יומן", הביאו את אגודת העיתונאים ואת היועצת המשפטית של רשות השידור להזדעק ולטעון כי מינויים כאלה, הנחזים להיות מחטף, אינם ראויים בזמן הביניים שטרם כניסת המפרק לתפקידו. מנגד, אני מתרשם כי אצל היועץ המשפטי לממשלה מייחסים למהלכים האלה חומרה וחשיבות פחותות יותר, אולי בשל אי-חשיבותן המעשית ובשל יכולתו של המפרק והעורך הראשי שימנה לתקן ולשנות מינויים לא ראויים.
העוזר הבכיר למנכ"ל רשות השידור זליג רבינוביץ' (מימין) והמנכ"ל יוני בן-מנחם (צילום: "העין השביעית")
עם זאת, ראוי להזכיר ולהקביל את המצב הנוכחי לתקופות מעבר אחרות ולהנחיות שהוציא לגביהן היועץ המשפטי לממשלה. כך, למשל, הנחה היועץ המשפטי לממשלה את המשרדים השונים טרם הבחירות האחרונות לכנסת, להימנע ממינויים בכירים שאין בהם הכרח מיידי. הנחיות אלו באו לכדי למנוע את כבילת הממשלה הנכנסת להחלטות של זו היוצאת ולסיכול השפעות בלתי רצויות על תפקידים בכירים בשירות הציבורי.
לכן, גם על הנהלת רשות השידור היוצאת להתאפק ולא לבצע מינויים חטופים בשעות הדמדומים שלה, כדי לא לחבל ולו למראית עין בעבודת המפרק. על נסיונות הכבדה כאלו היה ניתן ללמוד גם מתכתובות אחרות בין עובדי הרשות, ואם מדובר במגמה מאורגנת, יש להצר עליה ולנסות לסכלה מהר ככל שניתן.
גילוי נאות? לא בחדשות
במאמר שפורסם ב"וואלה" הציגה ד"ר תהילה אלטשולר-שוורץ גישה מעניינת וחשובה, המעדיפה את הגילוי הנאות באשר לתוכן העיתונאי על פני ניסיון לחתור לאובייקטיביות מדומה שלו. זאת, על רקע ביקורת על הצהרותיו של עורך אתר "וואלה", ינון מגל, כי הוא והאתר הם "קודם כל ישראלים" וכי אופן הסיקור שלהם את המציאות מושפע מהשתייכות לקבוצות שונות.
"מי מכלי התקשורת מציג תמונה מלאה ואמיתית של המציאות?", שאלה אלטשולר-שוורץ. "האם אין מידה של צביעות בהנחה שאפשר להציג תמונה שלא עברה דרך פריזמה כלשהי? למי אין אינטרסים? חשוב מזה: אם אי-אפשר להציג תמונה 'אובייקטיבית' של המציאות, מה צריך להחליף את האובייקטיביות? התשובה בעיני היא ששקיפות וגילוי של אינטרסים והשקפות עולם הם התחליף המתאים למיתוס הרומנטי של האובייקטיביות. במובן הזה, הצהרתו של מגל היתה פעולה של הנגשת מידע ולא של סכירת מידע".
ינון מגל, ינואר 2013 (צילום: משה שי)
בצד היתרון שמגלם הגילוי הנאות, כפי שכתבתי פה לא פעם, הוא אינו תחליף לפגמים מהותיים במוצר העיתונאי, בוודאי שלא בצד אספקת המידע "העובדתי" שבו. הטיות הנוגעות להשקפת עולם, זוויות ניתוח או פרשנות יכולות להיות לגיטימיות יותר, ולגביהן יש בגילוי הנאות ערך של ממש באופן שבו הקורא שופט את הדעה או הניתוח המובאים בפניו. לעומת זאת, בכל הנוגע לדיווחים עובדתיים, עצם הגילוי הנאות יכול להביא להשפעות שליליות שייתנו לגיטימציה להטיות והשחתות בוטות של הדיווח, באופן שאינו מתקבל על הדעת.
האם גילוי נאות כזה יכול להכשיר השמטת פרטים עובדתיים מהותיים מדיווח חדשותי, או הצגה עובדתית המציגה רק צד אחד של הסיפור? נדמה כי גם מושכלות יסוד של עבודה עיתונאית המעוגנות בתקנון האתיקה שוללות אפשרות זו. קשה יהיה לנו לקבל גילויים ניאותים כאלה לגבי מוצרי צריכה אחרים שלנו. תארו לכם למשל קופסאות שימורים המכילות כיתוב כמו "פועלי פס הייצור שלנו לא שוטפים ידיים ולא משתמשים בכפפות". כבר עסקתי פה בעבר בהשלכות שליליות נוספות של גילוי נאות, ולכן חשוב לציין שוב ושוב: גילוי נאות הוא חשוב ומסייע בשקילת ערכו של המוצר והפגמים האפשריים בו. מנגד, הוא אינו יכול להיות כתב הגנה בלעדי מפני מוצרים פגומים.
פנינה רוזנבלום, צילום מסך מקמפיין "קודם כל ישראלי" של אתר "וואלה" בתקופת מבצע "צוק איתן" בעזה, יולי-אוגוסט 2014
ואם כבר אנחנו מזכירים את הקמפיין של "וואלה", ראוי להזכיר גם את הפרסום באתר המתחרה "מאקו", שחשף כי כמה ממודעות הקמפיין "קודם כל ישראלי" מעוטרות דווקא בתמונות של לא ישראלים מתוך מאגר תמונות מקוון גדול. דווקא כאן ככל הנראה לא הקפידה "וואלה" על גילוי נאות, ואולי עשתה זאת בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן העוסקות בהטעיה ובהטעיה בפרסומת. כולנו מכירים את הכיתוב הכפוי על מפרסמים העושים שימוש בשחקנים או מי שנחזים להיות אנשי מקצוע אך אינם כאלה. על משקל אותם כיתובים שבהם "המציג אינו רופא" או "המציג אינו טייס", אולי היינו צריכים לקבל במודעות בוואלה את הכיתוב "המציג אינו ישראלי".
לא לפרסום
קלמן ליבסקינד מתח בסוף-השבוע האחרון בטורו ב"מעריב" ביקורת על מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, בשל מודעה שנפסלה לפרסום בעיתון. המודעה, שביקש לפרסם אל"מ במיל' יעקב קנה, עסקה בהתבטאויותיו של גדעון לוי במאמרו "הרעים לטיס" שהוזכר בתחילת המדור. הפסילה דווחה גם על-ידי הכתב אלי לוי באתר "בחדרי חרדים". על-פי הדיווח, עורכי-הדין של העיתון הורו שלא לפרסם את המודעה. הנימוק להוראה לא ניתן, אך ניתן להעלות כמה השערות בקשר אליו.
המודעה שנפסלה על-ידי "הארץ". לחצו להגדלה (מאתר "בחדרי חרדים")
ראשית, כבר נפסק בעבר כי לבעלים של עיתון יש זכות לסרב לפרסם מודעות בתשלום שאינן נוחות להם או שיפגעו ברווחיהם. דעת מיעוט של השופט בעז אוקון בפרשת שטרן (ע"א (מח-ים) 3060/02 שטרן נ' "פלסטין פוסט") הזהירה מפני צנזורה כזו של מודעות והצביעה על התוצאה השלילית שיש ב"גישה שלפיה הבעלות על עיתון יכולה ליצור קבוצה סגורה, ממונה מטעם עצמה, שתטען לבעלות על ההיקף המתפרסם". בפרשת "מקור ראשון" ואגודת הלהט"ב חויב העיתון בפיצויים בשל סירוב לפרסם מודעה מטעמה של האגודה, אך שם דובר בהוראת חוק ספציפית שחייבה את הפרסום.
אפשרות נוספת נוגעת לסיפא של המודעה שביקש קנה לפרסם. בסופו של הטקסט הוא קורא לביטול מנויים על עיתון "הארץ" בשל התבטאויותיו של לוי ומודיע כי הוא עצמו מבטל את המינוי שלו ל"דה-מרקר", שכן את המנוי ל"הארץ" כבר ביטל. לא מזמן הסברנו כאן שקריאת חרם כזו יכולה להיתפס כלא חוקית ולהיחשב להתערבות לא הוגנת בעסקיו של העיתון על רקע פרסום תכנים שאין להם משמעות פלילית.
שוקן כבר הוכיח בעבר כי הוא מפרסם גם תכנים הנוגדים את עמדותיו או את האינטרס המסחרי שלו. כך היה למשל במקרה שוועד עובדי העיתון פירסם מודעה בתשלום נגד מהלכי צמצום והתייעלות שננקטו בעיתון. גם אם יש ב"הארץ" גבול לסובלנות הזאת, צריך להכיר בכך כי הוא רחוק ורחב יותר מזה המשורטט בעיתונים אחרים, אולי גם מאלה שבהם כותבים ליבסקינד או לוי.
אמברגו
ביום שלישי האחרון (ט' באב), לאחר תחילתה של הפסקת האש שסיימה לעת עתה את הלחימה בדרום, כינס אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן את הכתבים השונים לתדרוך מוקלט ומצולם על גבול רצועת עזה. בסופו של אותו תדרוך היה מי שטרח להודות לכתבים ולהזכיר להם, באופן שנקלט בחומר שהוקלט ושודר מאוחר יותר, שעל שידור החומרים יש "אמברגו עד לשעה ארבע".
כתבנו כאן לא פעם על השפעותיו השליליות האפשריות של נוהל האמברגו, אותו תיאום או תכתיב המעכב את האפשרות לפרסם חומרים עיתונאיים עד למועד מסוים. תיאום בין מתחרים ומניעת מידע מן הציבור לתקופה מסוימת הם עניינים מטרידים גם מבחינה חוקית, וראוי שתהיה להם תכלית ראויה או סיבה מוצדקת. על כן פנינו לאגף דובר צה"ל וביקשנו ממנו תשובות באשר לאירוע הספציפי הנ"ל ובכלל.
אלוף פיקוד דרום סמי תורג'מן במסיבת עיתונאים עם יציאת כוחות צה"ל מרצועת עזה, 5.8.14 (צילום: גדעון מרקוביץ')
כך שאלנו את הדובר מתי התקיים תדרוכו של האלוף תורג'מן בפועל, מה היתה הסיבה להטלת האמברגו עליו ולבקשת מי הוטל. כמו כן התבקש דובר צה"ל להסביר ולנמק את אופן השימוש שהוא עושה באופן כללי בכלי האמברגו ואת סיבותיו. למרות השאלות שהועברו וכמה תזכורות שניתנו, סירבו בדו"צ למסור תשובה רשמית לשאלות שהופנו אליהם. מעבר לבעייתיות שבעצם ההימנעות ממתן תשובה על-ידי גוף רשמי, ששאלה של חוקיות מרחפת גם מעליה, זו התשובה הטובה ביותר שיכולנו לקבל.
[גילוי נאות: אלעד מן הוא היועץ המשפטי של "הצלחה", המנהלת מול דובר צה"ל תכתובת נמשכת בענייני מדיניות הפעולה שלו כלפי גופי תקשורת, ובין השאר בסוגיות האמברגו והבלעדיות]