"אמברגו" ו"בלעדיות" בעבודה העיתונאית, במשמעות התביעה שלא לפרסם מידע שנמסר לעיתונאים לפני מועד שנקבע מראש והענקת בלעדיות לכלי תקשורת זה או אחר על מידע מסוים, הן פרקטיקות ידועות ומקובלות. אך האם די בכך שמדובר ב"דרך המקצוע" כדי להעניק להן חסינות מדיון בהשפעות האפשריות שלהן?
מוכנותם של העוסקים בעיתונאות להכפיף עצמם להסדרי אמברגו ובלעדיות התערערה מעט לאחרונה. בשנה שעברה התקיים בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות דיון בשתי ערכאות בסוגית האמברגו, וממנו ניתן להתרשם שיש חילוקי דעות בולטים יותר מאלו שהתקיימו בעבר בשאלות שונות הנוגעות לאמברגו ולשבירתו. מכאן שהצורך לבחון את גבולות האמברגו על תכנים בעלי ערך עיתונאי וההסדרים הנוגעים לבלעדיות בתוכן עיתונאי מבחינה חוקית, אתית ופרקטית הוא צורך אמיתי.
יש לבחון את השימוש שעושים גופים שלטוניים בכלי האמברגו והבלעדיות כשהמידע המצוי ברשותם הוא למעשה נכס שהשלטון מחזיק בידיו כנאמן עבור הציבור
הדיון באמברגו ובבלעדיות צריך להתרחש בשתי זירות מרכזיות. הראשונה נוגעת למידע המגיע מצד רשויות השלטון. כאן יש לבחון את השימוש שעושים גופים שלטוניים בכלי האמברגו והבלעדיות, כשהמידע המצוי ברשותם הוא למעשה נכס ציבורי, שהשלטון מחזיק בידיו כנאמן עבור הציבור. בזירה השנייה יש לבחון מהם כללי המשחק הלגיטימיים בכל הנוגע לשימוש של גופים פרטיים בהסדרים כאלה, הן מצד מוסר המידע והן מצד אמצעי התקשורת המכפיף עצמו מרצון להסדר. לכל אחת משתי הזירות חוקי משחק משלה ואתגרים ייחודיים הנוגעים לה, אך גם נקודות חפיפה והשקה וקווי היגיון זהים.
לנוכח עליית קרנם של עקרונות הממשל הפתוח, הכרה בזכות חוקתית לחופש מידע והגברת הטמעתו של חוק חופש המידע, מתעוררת השאלה עד כמה האיזון המקופל בהסדרים חוקיים קיימים (כמו חוק מבקר המדינה, המטיל אמברגו על פרסום מוקדם) הוא איזון נכון. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהסדרים לחסימה של מידע שלטוני ללא עיגון בחוק. יתרה מזאת, ההזדמנויות שמביא עימו העידן הדיגיטלי ביחס לזמינות, למהירות, למגוון מקורות ההפצה וליכולת להעביר מידע בדרכים עוקפות תקשורת ממוסדת מעוררות את השאלה באיזו מידה אנו יכולים ומוכנים להסכים להצדקות התומכות באמברגו ובלעדיות ומבוססות על פרדיגמות נורמטיביות ופרקטיות הנטועות בעבר.
גופים שלטוניים היוצרים הסדרי בלעדיות יכולים להיתפס כפוגעים בתחרות בשוק התקשורת, ואף כמשפיעים על איכויותיו של המוצר העיתונאי הסופי המוגש לציבור
הסדרי בלעדיות בשוק התקשורת, המאפשרים מסירת מידע ציבורי לכלי תקשורת אחד על פני אחרים, מעוררים חשש כבד לפגיעה שלטונית בזכות לשוויון, באופן שאינו תמיד מחויב המציאות ומוצדק. גופים שלטוניים היוצרים הסדרי בלעדיות יכולים להיתפס כפוגעים בתחרות בשוק התקשורת, ואף כמשפיעים על איכויותיו של המוצר העיתונאי הסופי המוגש לציבור. המוצר יכול להיות חסר או לקוי, הן בשל העדר המידע והן בשל ההסכמות הנלוות להענקת המידע הבלעדי – למשל ביחס למידע עתידי. זוהי פגיעה שורשית בזכות לחופש ביטוי ועיתונות, מתוך שיקולים שהם לטובת השלטון או לטובת אמצעי התקשורת, אך לא בהכרח לטובת הציבור בכללותו.
האם השלטון יכול לנהוג באופנים שונים כלפי כלי תקשורת ממוסדים וכלפי הציבור הרחב כשהוא עושה למעשה שימוש במשאב ציבורי? בעידן הדיגיטלי, דומה שההצדקות לכך פחתו באופן דרמטי. יכולתם של קהלים גדולים ומודעים יותר, או למצער יחידים וקבוצות אלטרנטיביות לתקשורת הממוסדת, לגשת ישירות אל מקורות הידע, להעניק להם פשר והקשר מחודשים, ולא רק להסתמך על פרשנויות, מתווכים או מעבדי (ומאבדי) מידע, חייבת לקבל ביטוי בחשיבה מחודשת על הסדרי מסירה וסכירה של מידע שלטוני.
החשש השלטוני כי איכותו של המוצר העיתונאי תושפע לרעה בשל תחרות על עיתוי מהיר יותר של פרסום אינו יכול להצדיק מניעה מכוונת של שחרור מידע. גופי השלטון אינם יכולים לקחת בחשבון את השאלה מה ייעשה במידע כשיקול תומך באי-מסירתו. הטיעון שלפיו "הציבור לא יידע מה לעשות עם המידע" או "התקשורת תייצר מידע מעוות" אינו שיקול לגיטימי בהתאם לתפיסה הרואה במידע נכס ציבורי המוחזק בנאמנות בלבד על-ידי השלטון. הבחירה ב"מוצר העיתונאי הראוי", כמו כל מוצר ציבורי חשוב אחר, צריכה להיעשות על-ידי הציבור וללא רסן שלטוני מכוון. יש שיעדיפו מידע מהיר ושטחי, אך רבים יוכלו לזהות את המוצר האיכותי יותר. לאלה וגם לאלה מגיעה זכות בחירה. למתווכי מידע ומעבירי מידע מכל סוג זכות לתחרות על לבם של צרכני התקשורת.
אמברגו מסחרי – הסדר פסול?
בזירת המידע הפרטי יש לדילמות הללו היבטים מובהקים יותר של משפט אזרחי ומסחרי. נקדים ונאמר: על אף שהתקשורת נתפסה באופן מסורתי כגוף ייחודי, שהכללים החלים עליו צריכים להיות לפחות בחלקם דומים לאלה החלים על השלטון, כלומר מתחום המשפט החוקתי והמינהלי, ראוי להפנים כי לדיני התחרות והגנת הצרכן תפקיד חשוב וחיוני בהתמודדות עם תופעות שונות המאפיינות שוק תקשורת מסחרי.
העדפות פסולות במסירת מידע צריכות להיות מטופלות באופן שבו מטופלים הסדרים פסולים הפוגעים בתחרות והמסמנים חשש מובהק לפגיעה בצרכן
גם בנוגע לאמברגו ובלעדיות, אין טעם או הצדקה מיוחדים להתגדר בתוך הכללים הצרים של מקצוע העיתונאות, כפי שהתגבשו במהלך השנים, ויש מקום לשימוש בעקרונות הכלליים המחייבים ומתמרצים זירה תחרותית וחופשית לטובת הצרכן והבאים להתגבר על כשלי שוק ופערי מידע וכוח בין השחקנים השונים בזירה. עיוותים, חסכים או העדפות פסולות במסירת מידע ובגישה אליו צריכים להיות מטופלים באופן שבו מטופלים הסדרים פסולים הפוגעים בתחרות בשווקים אחרים והמסמנים חשש מובהק לפגיעה בצרכן בשל הטעייתו או ניצול מצוקותיו ומגבלותיו השונות.
הדיון בסוגיות האמברגו והבלעדיות הוא פיסה בתצרף שנוצר עת תחומים קלאסיים של אסדרת פעילות אמצעי תקשורת ההמוניים נמצאים במצב בעייתי לנוכח ההתפתחויות המאפיינות את עידן המידע הדיגיטלי. הצנזורה הצבאית וצווי איסור פרסום הופכים לפעמים לאות מתה ולפעמים חלים על מקטעים מצומצמים בלבד של שוק התקשורת; דיני לשון הרע והגנת הפרטיות והאיזונים המקופלים בתוכם אינם משמשים תמיד קריאת כיוון להתנהגות המדיה בעידן של תוכן גולשים; הגבלות על ביטוי מטעמים ציבוריים שונים, טעם טוב ושם טוב הופכות לבעייתיות בעידן של תוכן זהה המופץ על גבי פלטפורמות שונות, ועוד.
השאלה המרכזית היא לפיכך כיצד לעדכן את החקיקה, את הפרקטיקות הקיימות והפרדיגמות שבבסיסן ואת האיזונים המקובלים כפי שהם באים לידי ביטוי בתפיסות משפטיות, כך שיתאימו לשינויים הרדיקליים שהתרחשו ב-20 השנים האחרונות ושינו את שוק המידע והתקשורת לבלי הכר.
מפגש בנושא אמברגו ובלעדיות, תחרות, אתיקה עיתונאית וחופש המידע יתקיים היום במסגרת מפגשי "העין בעל-פה" ופורום השולחן העגול של המכון הישראלי לדמוקרטיה